פעם בכמה שנים מגיע ספר שמצדיק את חשיבותה של הספרות כאמצעי להעברת מסרים חזקים, שמטרתם לנסות ולהביא לשינוי בעולם. ספר שכתוב בצורה טובה, המעביר מסר חשוב בצורה מדויקת ונשאר איתך בראש למשך תקופה ארוכה הוא די נדיר.
הירושימה הצליח לקלוע בול, ולהיות אחד מאותם ספרים נדירים.
מלחה"ע ה-2 מעלה לנו ישר קונוטציה של שואה, סיפורם של היהודים בתוך המלחמה הקשה, ולא תמיד יוצא לנו לחשוב על התמונה הכוללת. ואם כבר מדברים איתנו על הירושימה, ועל הטלת הפצצה האטומית, אנחנו ישר נחשוב על המאורע כאירוע שהוביל לסיום המלחמה ולא יותר מזה.
הירושימה בא לנער אותנו מהאדישות שפיתחנו לאותו מאורע וסוף סוף לפתוח לנו את העיניים.
ג'ון הרסי דיבר עם שישה ניצולים ששרדו את אותו היום הנורא, ודרכם הוא מצייר לנו תמונה קשה לעיכול ששוברת לנו את ההנחה שהייתה רווחת עד היום למעשה הטלת הפצצה. ממעשה שהוביל לסיום מלחמה ולהבאת שקט לעולם, למעשה אנושי שפל.
דרך 6 זוגות עיניים אנחנו צופים בסיפור האנושי של אותו היום, סיפורי ההצלה ההירואים, מעשי השרידה הקשים, והסיפורים האנושיים והקטנים. לי היה קשה להאמין שמה שאני קורא כרגע באמת קרה, וככה שוב ושוב הייתי צריך להזכיר לעצמי שכל מה שאני קורא באמת התרחש, עם כמה שזה נשמע הזוי ובדיוני.
אבל החלק היותר קשה מתרחש בתיאורם של הדמויות כשאנחנו פוגשים אותן 40 שנה לאחר המקרה. במקביל לסיפור התמודדותם של הניצולים עם המציאות הקשה, אנחנו נחשפים למירוץ פיתוח פצצות האטום שמתרחש בעולם ומבינים שהזיכרון האנושי הולך ונחלש מרגע לרגע.
לא סתם כשהסיפור פורסם לראשונה הוא אזל במהרה.
זהו סיפור אמיתי שלא מרחם על קוראיו - היא לופת אותם חזק בגרון ומונע מהם לעצום עיניים. זהו ספר חשוב שמדבר על נושא שאנחנו רגילים לא לשמוע עליו, וזאת מטרתו של הספר, לצעוק בקול רם את סיפורה של עיר שההיסטוריה שלה היא שלט אזהרה לכלל האנושות
















