התנ"ך, ככל הנראה הספר המשמעותי ביותר בתרבות המערבית והעולמית. אין צורך להרחיב בדבר היותו הספר המכונן והמשפיע ביותר על רבות מהנחות היסוד והתפיסות התרבותיות כמו אתיקה, לאומיות, דתות, משפחה וחברה, כמו גם על המוזיקה האמנות והספרות ועוד ועוד.
הנחת היסוד של הספר הזה היא שרבים מסיפורי המקרא שעלו על הכתב והונצחו בקנון התנכ"י הינם למעשה עריכה סופית ומגמתית (לאו דווקא במובן השלילי של המילה, מגמתיות מוסרית לדוגמא) של סיפורים עתיקים וקדומים שסופרו בעל פה עם מסורות שונות ופרטים שונים. לדעת המחברים, העלאת הסיפור על הכתב אמנם העניקה לו מעמד רשמי-קנוני, אך אין בכוחה לטשטש או להעלים מסורות שונות או תכנים אחרים. בספר הזה המחברים מנסים להתחקות אחר אותן מסורות שנשכחו או הושכחו. בין אם זה הוטמן במכוון ברמזים במקרא עצמו, ובין אם זה בספרים חיצוניים, במדרשים או אף בסיפורי עמים אחרים.
הספר עצמו מחולק לארבעה חלקים: עולם המיתוס (לדוגמא: הנחש; בני האלוהים; קריעת ים סוף), פולחן ומקומות קדושים (שער השמים בחלום יעקב; קבורת יעקב ורחל; למה אוכלים מצות), ביוגרפיה של גבורי המקרא (יעקב ועשיו; משה רבנו; שמשון ודוד) ובינו לבינה (יעל וסיסרא; דוד ואביגיל; שלמה ומלכת שבא).
יש הרבה מה להרחיב הן על הנחות היסוד והן על היישום שלהן בפרקי הספר הרבים (שלושים במספר). אומר רק כמה נקודות באופו כללי: הספר מניח שקריאה ספרותית בתנך היא לגיטימית במובן זה שיש בכוחה להתחקות אחר מגמות מוטמנות של המחבר, יהיה מי שיהיה. באופן אישי אני די מסכים עם ההנחה הזו, מה גם שחז"ל משתמשים בדרכים דומות במדרשים השונים. לא רחוק בעיני שזה הוא עומק המאמר ״דיברה תורה כלשון בני אדם״. אין ספק שיש דברים יפים בכתיבה, בתובנות ובשימת הלב לפרטים, והקריאה פותחת כיווני מחשבה כאלו שגם המאמין בקדושת המקרא יכול לקבל עם הסתייגויות כאלו ואחרות.
מה שהפריע לי הוא האווירה המחתרתית, הקונספירטיבית, שמתלווה לכתיבה. שנאן וזקוביץ, בעדינות אמנם, מנסים לפזר על הגילויים ועל התובנות שלהם אבק של גילוי נועז וחשיפת אמת נסתרת. אבל מי שמכיר את מדרשי חז"ל, בצורה לא אפולוגטית, או את הספרות החיצונית של ימי בית שני, לא מתרשם שיש כאן מהפכה. בוודאי שהמקרא התמודד עם אלילות, ועם תרבויות אחרות, והדברים משוקעים בסיפורים השונים ברמזים או באבחנות דקות. לא רחוק להניח שהיו גרסאות שונות לסיפור, כמו בכל סיפור שעובר מפה לאוזן. אין צורך לנפח את הבלון יותר ממה שהוא, ואין מצווה לקבל את המסורות האחרות רק בגלל היותן קונספירטיביות, על אף הפיתוי המובן שבדבר.
פרקי הספר עצמם לא עשויים מקשה אחת, ישנם משכנעים יותר וישנם פחות, ישנם מרתקים יותר וישנם אפורים. הרווח מן הספר הוא הכרת העולם המקראי והתמודדויותיו עם תרבויות אחרות, הכרת מדרשים עלומים וסיפורים מקבילים, ותרגול של קריאה חודרת ומדוקדקת במקרו ובמיקרו. את המסקנות של זקוביץ ושנאן רשאי כל קורא לקבל או לדחות על פי הנחות היסוד שלו עצמו, על פי יושרו האינטלקטואלי והשכל הישר.
הייתי נותן ארבעה כוכבים אבל אני לא חובב גדול של קונספירציות אז נסתפק בשלושה :)
