יאיר זקוביץ מציג ראיה שונה לתנך. הוא כתב סדרת ספרים מעניינת ביותר העוסקת בנושא-מומלץ לעקוב אחריו.
אנו מתבלבלים בין הפרשנויות המגמתיות של חז"ל ושל הפרשנים המאוחרים יותר. (זו אינה תפיסה נוגדת חז"ל) זו גישה צמודה מאד למקור ומכילה מרכיבים הסטוריים שאינם מופעים בפרשנויות הידועות.
ספרו זה הוא אחד מרשימת ספרים מרתקים שמתבוננים בתנך במבט שונה. מסתמכים על מקורות נוספים.
נראה לי שיש לנו חומר מדהים בהיקפו, בעוצמתו ובהשפעתו במהלך הדורות עלינו ועל דתות נוספות.
המאה ה-21 מאפשרת לנו להגיע באמצעות הספרות האינטרנט ובעיקר חופש המחשבה לבחון את עברנו.
ההסטוריה בוודאי משפיע על דרך החשיבה של בני הדור הזה והדורות הבאים.
למעשה כל אחד ואחת מאתנו הוא "תוצר" מערכת חינוכית ששורשיה שם.
בעת האחרונה הנושאים הללו נמצאים חודרים לתודעת הציבור ומשפיעים.
מי יודע אולי דווקא מכיוון לא צפוי שכזה תמצא הדרך לחיות טוב יותר באזורנו.
זה נראה נאיבי אבל גם התחלות אחרות בראשיתן נראו כך.

מרבים לציין את הנצחון במלחמת יום הכפורים.
למרות תנאי הפתיחה הגרועים נצחנו.
עובדתית המלחמה הזו היא טראומה ששינתה את פני המדינה ממדינה מצליחה ומפתיעה בהשגיה למדינה בדיכאון.
מהו הנצחון?
1.הופתענו-ההנהגה ושירותי הביטחון נכשלו ובגדול.
2.הצבא לא היה מוכן למלחמה
3.מלחמות גנרלים במהלך המלחמה ואחריה.
4.טרגדיה נוראה הרוגים ופצועים כתוצאה ממה שציינתי.
5.בעת המלחמה רכבת אוירית אמריקאית של מטוסי גלקסי סיפקה כלי נשק ותחומושת ללא תיגבור זה המצב היה יכול להיות גרוע יותר.
6. איבדנו מכוח ההרתעה שלנו באופן משמעותי -עד היום לא הצלחנו להשיב את ההרתעה עובדה שאנו מאויימים ללא הרף.
הספר הזה יצא זמן קצר אחרי המלחמה לפני שהספיקו "לטייח" הוא קריא ומציג את העובדות כפי שנראו בסיומה.


זה חשוב משום שלא בכל התחומים הוסקו המסקנות. משום שאסור לרגע אחד לשכוח כדי שלא נחזור ונעמוד במצבים דומים בעתיד.
בעיני המלחמה ההיא הביאה למהפך. איני בודק מי טוב לישראל ימין או שמאל.
זכורה לי תופעה לא סימפטית לדעתי שהיא תולדה של אותה מלחמה שמנהיג ישראלי מהחשובים שקמו שנחשב לאדם הגון וישר והיה לראש ממשלת ישראל כנראה בעיקבות תוצאות המלחמה בנוסף בעיקבות שחיתויות בצמרת עורר לדעתי פופליזם בהיותו מוריד מערך המשכילים פוגע בקיבוצים באופן גורף בכך גרם נזק רב לחינוך שינה את הגישה שכוחה של מדינת ישראל הוא בעדיפות איכותית. תהליך שנראה לי לצערי שעדיין ממשיך.
אני יודע שזה עלול לקומם.
ישנם הטוענים שהנצחון גדול יותר דווקא משום שהצלחנו למרות תנאי הפתיחה הגרועים להשיב מלחמה ולהציל את מדינת ישראל מחורבן.
אני חולק על כך ובעיני משפט המפתח לתאור "הניצחון" ההוא "עוד ניצחון שכזה ואבדנו".

איני מחסידי הספרות הבלשית.
הספר הזה הגיע לידי די במקרה -מישהו השאיר אותו בכותר אלון בראשון. מאחר שהיו להם מספר עותקים השאירו אותו לקהל הרחב.
אני לקחתי. התחלתי לקרוא בידיעה שאין סיכוי שאמשיך.
הספר תפס אותי. יש בספר שילוב של מיכאל אוחיון הבלש. הבחירה בשם אוחיון אינה מקרית. מיהו לעומת האירופאיים
המשכילים אנשי הפסיכונליזה יורשי תורתו של פרויד.
ומיכאל מבין, למרות שגם לו לא חסרות בעיות משלו הוא מוצא דרך אל הקבוצה הסנובית הזו.
מצליח להביך אותם שלא במתכוון כי הוא מבין בפסיכולוגיה לא פחות מאותם מלומדים. אותם מלומדים מתגלים כבעלי חולשות קטנוניות. המטפלים מתגלים בחולשתם. הם ממש לא משהו.
במהלך הקריאה חשתי הזדהות עם חלק גדול מהדמויות.
מצאתי שבעצם אני "מתבונן" לתוך אישיותי ולתוך אנשים שנתקלתי בהם במהלך חיי.
בזכותה של סופרת מצוינת שאינה עוד איתנו.
מליץ מאד. אין בעברית ספרים רבים העוסקים באופן מעמיק בנושאים מסוג זה ומצליחים לחדור לדמויות -אהבתי גם את תאורי העיר בימי החורף, שכונת רחביה על תושביה האינטקטואלים שחיו ואולי עדיין חיים בה.
מומלץ מאד מובן לכאלו שמוכנים לטרוח ולהתעמק ולהכנס יחד עם הסופרת לדמויות שאותן מתארת על הטוב ועל הרע שבהן.
הסוף משאיר לקורא -למה לקלקל.

אביגדור דגן ללא ספק היה כותב רגיש וחכם. כותב מליבו וממוחו ומקדים את הלב למוח.
ספר זה כמרבית ספריו מרגש מאד. זהו למעשה תאור סביב סוס עץ שנשאר במשפחה ו"חווה" את חוויות החיים שעוברות על שלושה דורות במשפחה זו.
סוס עץ מרגש משום שהוא צעצוע שעליו רוכבים ילדי המשפחה, אותו סוס מאפשר למבוגרים לחשוב ולהזכר בילדים שבגרו בינתיים לגורלם.
ישנה שמחה, אהבה, וגם עצב רב. ותחושה אופטימית למרות הכל.
אהבתי מאד וממליץ לקריאה.
מובטח לקורא ספר מאד אנושי, מאד חם.

כתבתי ביקורת על הספר הזה ובכל זאת שוב משהו נוסף.
אני אוהב את הספר הזה כי אין לי מושג בטכנולוגיה מתקדמת, מכסימום אני יודע להכנס לאתר הזה.
איני מבין כלום בהיי טק כי למרות שבני גילי (63) גאים מאד ביכולותיהם המופלאות בתחום ובעוד תחומים....
שגם בגיל 75 הם עדיין מגלים יכולות אדירות(-:
פער הדורות חברים. אנחנו המזדקנים ושלא יאמרו "אתה עדיין צעיר" אני לא צעיר. אני מתנשף בעליות. אני מתיישב על הספסל הראשון שמזדמן לי. וכ"ו וכ"ו
אני מתבונן בעצמי במראה (בדרך כלל אצל הספר) בבית איני מרבה להסתכל. בהחלט לא מתלהב.
אני נוהג לאט ומעצבן נהגים "שנורא" ממהרים.
אני שותה בירה לבנה כדי להתחמק ממחשבות שאיני רוצה לחשוב עליהן למרות הידיעה שהקלוריות נכנסות לבטן והיא תופחת.
אז אני שוחה ומנסה באמצעות השחייה " לשמור על איזון" וזה לא כל כך הולך.
אני שומע מבניי אנשי ההיי טק ו"הננוס חלקיקים" הסברים כשיש להם סבלנות אלי וזה נדיר ואיני מבין מילה.
שומע כי צריך להראות התעניינות , אני אוהב אותם ואת ילדיהם (נכדי) אז התעניינות זה טוב ליחסים.
לפעמים מרחיק את הטלפון כי בשבילי זה "בלה בלה" אומר יופי שנשמע שמתאים או אוי אוי שמתאים ומשתדל לא להתבלבל. בסה"כ אני רוצה שיהיו בסביבה ושיצליחו. איך ומה אין לי מושג.
אני מת על נכדי כי אתם עוד מוצא שפה משותפת.
עכשיו תקראו בבקשה את הספר ותבינו למה אני כל כך אוהב אותו וחוזר ומעיין בו.
"האני ואני" לאורך ה"ביקורת הספרותית שלי על ספר זה" נראה לי ש"האני" הזה לא לבד יש הרבה מאד כאלו "אני" לכן אני מזדהה אתו וחוזר וכותב מעין ביקורת.
אשמח לקבל "לייקים" שאדע שאני לא לבד.

רעיון מרכזי בספר: הסבתא לנכדות: מה שקורה לכן כעת אינו "חזרה" לקראת החיים, אלו הם החיים!!
שוה בעיני כתובנה שמצדיקה במידה רבה את הקריאה של הספר.
זהו אינו ספור גדול.
זו סבתא בבית אבות שתופרת שמיכות טלאים.
מנהלת שיחות עם בתה ונכדותיה.
הסבתא מלמדת אותן מניסיונה ומקשרת את השעורים לשמיכות הטלאים.
הכריכה של הספר אסתטית ומושכת את העין.
הספר אינו רב מכר נמכר בחנויות יד שנייה בשקלים בודדים.
אני אהבתי את הספר בדיוק מהסיבות שתיארתי.
בגלל מה שאין בו.
אין בו דרמות גדולות.מעשי גבורה, תגליות, אלימות, מתח, נסיעות, טכנולוגיה מתקדמת. ישנה סבתא מאד סימפטית . שמנסה למצוא את הטוב שבדברים הקטנים.
שיש לה הזמן להתבונן על החיים מתוך ניסיון חייה.
היא אינה מגלה את שאינו ידוע.
היא עושה סדר הגיוני בחשוב פחות ובחשוב יותר שבחיינו.
קראתי ואהבתי.
ומידי פעם אני חוזר וקורא-ספר מבחינתי אינו קרא-סיים והעבר הלאה.
ספר שאהוב עלי נשאר ברשותי ואני נוהג לחזור אליו כשמצב הרוח שלי מתאים לכך.

אורהאן פאמוק אחד הסופרים המוכשרים החיים בעת הזו.
ספריו המתורגמים היטב שוכנים לבטח בספרייתי הפרטית.
א.אין סיכוי שאמסור אותם.
ב. אין הרבה "קופצים" לשאול את ספריו.
אינם מעוררים ענין אצל באי ביתי.
קראתי את "הספר השחור" אהבתי אם כי גם הוא לא ספר קל לקריאה.
אורהאן פאמוק "מצייר תמונות".
כל פרק בספרו הוא תמונה.
הספר הזה הוא רומן אהבה עצומה ולמרות זאת מציאותית מאד.
יש בספר תיאורים של "מעשה האהבה" נפלאים.
יש בספר תאורים של החדר שבו נעשים המעשים המאד לא מוסריים (על פי המקובל) של קאמל המאורס ושל פוסון ה"משוחררת".
יחד עם זאת יש בספר אהבה ותשוקה אדירים.
בתמונת טקס האירוסים של קאמל הכותב מכניס אותנו למציאות שניתן לחוש בה ריחות, טעמים ותחושות. לזהות דמויות וטיפוסים, פאמוק עצמו ומשפחתו נוכחים בטקס.
איני רוצה להפריע לקורא-פאמוק עושה את עבודתו כמספר נפלא וכל התערבות רק עלולה לפגוע.
"מוזיאון התמימות" הוא מוזיאון שעצורים בו כל רגעי האהבה של הזוג.
נראה לי שלכל אחד מאתנו "מוזיאון" שכזה בנפשו וככל שאנו מתבגרים יותר "אוסף המוצגים" במוזיאון גדל ואינו מרפה מאתנו.
לסיכום מומלץ לקריאה לאלו המסוגלים ל"התמכר" לאווירה ולניחוחות לא מומלץ למחפשי הרפתקאות.
הספר מתנהל באיטיות . הדרמות הגדולות מתחוללות בחדרי הלב של הגיבורים והוא הסופר בהחלט מצליח בדרכו המיוחדת להעביר אלינו את התחושות.
(מאד אהבתי את הכריכה של הספר משתלבת היטב בסיפור).
לא להחמיץ לכאלו שאוהבים סגנון כתיבה זה.
הוא באמת כותב נפלא.

משעמם חבל על הזמן.
לא לקנות חפשו משהו טוב יותר.