יד ושם. שלהי שנות השבעים של המאה הקודמת. אני רואה את סבתא שלי נותנת עדות על משפחתה, שנספתה רובה ככולה בשואה, ולא מפסיקה לבכות.
.
הודו. 1991. אני חלק מחבורת תרמילאים ממגוון לאומים המבלה לה בעוד זולה. בטוב ליבנו במה שזה לא היה אנחנו מחליטים לשיר שירי עם (החלטה מטומטמת בפני עצמה, אני יודע אבל לא זה הסיפור). כל אחד שיר המייצג את ארצו. אין לי מושג מה שרו הישראלים אבל כשהחבר הגרמני פצח בשיר סוער הסתכלנו כל הישראלים אחד על השני, מזועזעים, ולא יכולנו להמשיך. כולנו באחת הרגשנו שנזרקנו לאיזה מרתף בירה במינכן באזור שנת 1933.....
.
גרמניה. דצמבר 1995. אני על הרכבת ממינכן לסנט יוהאן באוסטריה. בחוץ רק שלג ואפור. אפור. אפור. ושלג. ואפור. וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה לא חופשת הסקי אליה אני נוסע אלא על יהודים. רכבות. ויעדים שהעבודה בהם משחררת.
.
שנים של טקסים; תכניות טלוויזיה; לימודים בבית ספר יצרו התניה מאוד ברורה של "מיהו גרמני" ו"מהי גרמניה". אני לא בן לניצולי שואה. הוריי נולדו בארץ. אין לי את הטראומה של ה"מיליון השביעי" ובכל זאת גרמניה וגרמנים בשבילי יושבים על טיקט מאוד ברור. יד ושם. רכבות. שמחה בהמית באיזה מרתף בירה חשוך. Fucking Nazis.

בשביל יורם קניוק המצב מסובך הרבה יותר. הוריו גרמנים אשר ברחו מגרמניה רגע לפני שלא ניתן היה לעשות זאת יותר. הוא עצמו סוחב זיכרונות הרבה יותר מוחשיים, חיים של גרמניה. של ברלין. של תרבות גרמנית (גתה, גתה ועוד קצת גתה). של השפה גרמנית.
הספר "הברלינאי האחרון" הוא ניסיון אמיץ של קניוק להתמודד עם מה שהוא מרגיש כלפי הגרמנים. כלפי גרמניה. כלפי ישראל וגרמניה. גרמניה וישראל. שואה. אביו. השאלות של קניוק חזקות. מתריסות. הוא נוגע בעצבים החשופים של רובנו בכל הקשור בגרמניה ובכל הקשור לזהות היהודית שלנו.

- האם הטיעון הגרמני שגם רבים מהם סבלו הוא טיעון ראוי והשוואה של סבל המקרבן לסבל הקורבן היא לגיטימית?
- האם ההתנהגות הנאצית אינה אלא עוד נקודה אפלה ברצף היסטורי ארוך של אנטישמיות גרמנית או כפי שמנסים גרמנים רבים לטעון היטלר לא היה אלא "כתם" שהבליח בשמיה של גרמניה.
- האם יש גרמניה אחרת? כיצד זה שהגז בו השתמש סדאם חוסיין (ולא הגז לבישול) היה מתוצרת גרמנית?
- האם ההקשר שעושים גרמנים רבים (בעיקר האינטלקטואלים – גינטר גראס הוא אולי הבולט שבהם) בין מה שעברו היהודים בשואה לבין יחסה של ישראל לאוכלוסייה הפלסטינאית הוא לא יותר מאמצעי למירוק מצפונם?
- עד כמה הנצחת השואה חשובה והאם האופן שבו היא נעשית (המוזיאון "היהודי" בברלין או אנדרטת השואה) היא הדרך הנכונה להנציח את זכר הנרצחים?
- האם מדינת ישראל קמה בשל השואה והאם ה"אשראי" שקיבלנו בגינה הולך ואוזל?
- מדוע למרות פרעות ורציחות חוזרות ונשנות לאורך מאות רבות של היסטוריה חזרו תמיד יהודים לגרמניה והם ממשיכים לחזור אליה?

קניוק שואל שאלות אלו ועוד שאלות נוקבות אחרות תוך שהוא מתאר בגוף ראשון את מסעותיו לאורכה ורוחבה של גרמניה על פני שנים רבות. במסעותיו אלו פגש בגרמנים מבוגרים וצעירים. מזרחיים ומערביים. אוהדי ישראל ושונאיה. אינטלקטואלים ו"עמך". והוא עונה על כל השאלות. הוא לא מסתתר מאחורי כל תקינות פוליטית. התשובות שלו לא תמיד ימצאו חן בעיני הקורא. אבל כך או כך, בין אם תמצאנה חן בעינכם תשובותיו ובין אם לאו יותר ממומלץ לקרוא את הספר.
.
ברלין. מאי 2013 (עוד מספר שבועות). הפעם הראשונה שלי בעיר שהיוותה את ליבה של גרמניה הנאצית. אני נוסע לשם ליהנות אבל תוך כדי אולי גם לקבל תשובות לגבי חלק מהשאלות של קניוק שלא מצאתי להן תשובה עד כה.

בן אסתר – ביקורת זו מוקדשת לך..... (-:


"... אם אנחנו כבר דנים בנושא. אלוהים! אתה יודע, אני חושב שאלוהים הוא מניאק, סאדיסט מניאק, מרושע, עלוקה מוצצת דם... הבט באלוהים! אלוהים אין בו אלא רשע – אם הוא באמת אלוהים.....".

הדובר הוא פיטר מרלו, טייס חיל האוויר המלכותי הבריטי. ויש לו סיבה מצוינת לכעוס על אלוהים – הוא נמצא במקום שננטש על ידי ריבונו של עולם זה מכבר ושנשאר תחת ניהולו הבלעדי של ידידו – שטן! המקום הזה הוא צ'אנגי, מחנה שבויים יפני בדרום מזרח אסיה בשנת 1945.

מלך עכברוש הוא ספרו הראשון של קלאוול (1962) וגיבוריו חוץ ממרלו הם ה"מלך", רב"ט בצבא האמריקאי; גריי, מפקד קצין המשטרה הצבאית ועוד כהנה וכהנה דמויות משנה. פסיפס אנושי הנלחם על קיומו.
כאשר קוראים את הספר ניכרת בו לכל אורכו הנימה האישית ואף פשטנית במידה מסוימת. נימה זו אינה מקרית. הספר הוא במידה רבה אוטוביוגרפי, שכן קלאוול שירת בצבא הבריטי (אמנם כקצין תותחנים ולא כטייס) ובילה חודשים רבים בשבי היפנים, ביניהם גם באותו מחנה נודע לשמצה – צ'אנגי.
קלאוול אינו מתמודד בספר עם המורכבות של הסיטואציה כולה על כל צדדיה. הוא מתמודד עם צד אחד בלבד. צד השבויים ואינו נוגע אלא במקל, מרחוק, ממש ממש בעדינות בשוביהם היפנים, בשומרים הקוריאנים (שהיום, במבט לאחור אנו יודעים עד כמה הם סבלו מהיפנים) ובאוכלוסייה המלאית הסובבת אותם. הוא גם מתעלם מהסיבות לנפילתם בשבי. כל כולו מתמודד עם צד אחד בלבד – החיים במחנה. אבל הוא "מפצה" על חוסר ההתמודדות עם מורכבות התמונה בתיאורים מאוד חדים, מדוייקים, עמוקים של חיי השבויים במחנה תוך שהוא מתמודד באופן מדהים עם הנושא אולי הכאוב ביותר בתחום – הפסיכולוגיה האנושית וההתנהגות האנושית תחת לחץ פיזי ונפשי מאוד מאוד אינטנסיבי.
הספר הוא במידה רבה על הישרדות. במובן הפשוט ביותר. להישאר בחיים כאשר המלחמה תיגמר. אבל מה שמדהים הוא מה מוכן אדם לעשות על מנת לשרוד? מה מידת ההסתגלות של האדם רק בשמה של התקווה כי יזכה לראות עוד יום? עד כמה יתנוון האדם מוסרית, יאבד צלם אנוש וישחק לידיהם של אויביו אשר אינם נדרשים למאמצים רבים מרגע ששברו את רוחו.

הספר נפתח במפגש בין מרלו לבין המלך. האחרון מתרשם משליטתו של מרלו בשפה המלאית ומחליט לאמצו על מנת שיעזור לו במסחר בשוק השחור. מסחר זה כמובן אסור. מרלו מסרב תחילה. בשמו של איזה קוד מוסרי נעלה, מאוד בריטי, של מותר ואסור. אבל מהר מאוד מגלה מרלו שהעולם אינו עולם של שחור-לבן. המלך אינו כולו רע והחוקים הנעלים על פיהם האריסטוקרטיה הבריטית חיה (ומרלו הוא בן למשפחה כזו) אינם מובילים בהכרח לטוב מוחלט.
ובתווך נמצא לו גריי. מפקד המשטרה הצבאית במחנה. זה שאמון על השלטת החוק והסדר במחנה. אבל האם חוק וסדר צבאיים (היררכיה, חוק צבאי, מסורת) יכולים להתקיים בתנאי שבי? כנראה רק בסרטים ("הבריחה הגדולה" למשל). המציאות חזקה יותר וגנרלים מוצאים עצמם נותנים דין וחשבון לרב"ט. זה חורה באופן קיצוני לגריי אשר הופך אובססיבי בקשר למרלו ולמלך (ובמידה רבה, שנאה זו היא אשר מחזיקה אותו בחיים). אובססיבי בקשר למרלו שכן זה, כאמור, היה אריסטוקרט בעוד גריי היה בן למשפחת פועלים והשנאה המעמדית באנגליה מעולם לא פעפעה חזק יותר. ואובססיבי באשר למלך שכן הוא ייצג את האמריקאי שהוא כל מה שאנגלי טיפוסי מתעב. שנאה, כמו תקווה, שתיהן עוצמתיות באופן בלתי רגיל.

סוף הספר מרשים באופן בלתי יתואר. הרגע לו חיכו. הרגע שבשבילו לחמו יום יום. שעה שעה (לעיתים זה בזה). הרגע הזה הגיע – כניעת יפן. השחרור. אבל הוא נחווה של ידי השבויים באופן אשר מותיר את הקורא פעור פה. נדהם. במקום צהלה אדירה. במקום פרץ אדיר של שמחה. מתקבל השיחרור בפחד. בפחד מפני המחר. הלא נורמלי הפך לנורמלי. הנורמלי הפך למפחיד. והמלך, זה שדאג "לנתיניו", שדאג להם לתוספת מזון או לתרופות בזמן שנזקקו להם, שבזכותו רבים נותרו בחיים ובתמורה ביקש את נאמנותם ואת שירותיהם, הוא נעזב, מושפל, חוזר למעמדו כרב"ט זוטר, נאשם בשת"פ עם היפנים.

Sic Transit Gloria Mundi

"...באותו הלילה נעזבה צ'אנגי כליל. על ידי בני האדם. אבל המקקים נשארו. ועכברושים. הם עדיין היו שם. תחת הצריף. ורבים מתו, מאחר שנשתכחו מזיכרונם של שוביהם. אבל החזקים ביותר עדיין היו חיים.......ואז יצאו לתור להם מזון....מאוחר יותר כל דופן החפירה התמוטט וכלובים רבים נפתחו והחיים ניזונו מהמתים והחיים החלשלושים היו למזון לחיים החזקים עד שכל השאירים היו חזקים במידה שווה. ואז הם נלחמו בינם לבין עצמם והיה להם מזון לאכלה. ואדם שרד. שהרי הוא היה המלך......והחזק היה תמיד המלך. מלך לא רק הודות לכוח לבדו, אלא מלך הודות לעורמה ולמזל ולכוח גם יחד. מלך לעכברושים".

לאבא שלי ולי יש הסכם – אנחנו לא מתווכחים על דת ופוליטיקה (אבא שלי מוסיף שגם על סקס לא, אבל כאילו דא, מי מדבר עם ההורים שלו על סקס, וחוץ מזה, הורים עשו סקס כמספר הילדים שלהם וזהו, אין על מה להתווכח...). עם השנים השתדלתי להרחיב את ההסכם ולהכילו מול כל קבוצה המונה יותר מאדם אחד, כלומר להימנע מוויכוחים תיאולוגיים ופוליטיים עד כמה שניתן. זה עבד לא רע עד שבעוונותיי הרבים נקלעתי באחת מארוחות החג האחרונות לוויכוח שככל שהוא נמשך ונכנס ללופ אינסופי כך גם הטונים שלו עלו. מיותר לציין שאף אחד לא ממש שכנע את האחר בצדקת טענותיו.
ימים עוד חשבתי על הוויכוח. מעבר לעובדת טיפשותי על עצם הכניסה אליו, חשבתי רבות מה הם הטיעונים שאולי היו עוזרים לי בכל זאת להכניס קצת הגיון לדיון. מחשבה התגלגלה למחשבה. דבר הוביל דבר. נזכרתי בספר "חלומו של הקלטי" ובום. הבנתי. אירופה!
אירופה בבעיה. האינסטינקט המיידי של כולם יהיה לחשוב בקונטקסט הכלכלי. על זה כולם מדברים. על זה כל הזמן כותבים. בזה כל הזמן מתעסקים.
אני דווקא רוצה לדבר על בעיה אחרת לחלוטין בה אירופה נמצאת. בעיה שבמידה רבה מאוד ייחודית לאירופה יותר מאשר לחברות אחרות – וזו בעיית ההגירה. בעיקר זו האפרו-מוסלמית.
אירופה נמצאת בבעיה ההולכת ומחריפה של הגירה המגובה בריבוי טבעי העולה עשרות מונים על זה של תושביה המקוריים של היבשת ואשר מאיימת על האתוס האירו-נוצרי שלה.
ואיך כל זה קשור לספר "חלומו של הקלטי"? ובכן תכף תבינו את הקשר. קראתי את הספר לפני מספר חודשים. הוא הותיר בי רושם רב אבל מוגבל לעלילה. לא חיברתי בין הסיפור לבין מצבה הנוכחי של אירופה. ופתאום השבוע זה היכה בי. מה אם עברן הקולוניאליסטי, האכזר, המנצל והאימפריאליסטי של חלק לא מבוטל ממדינות אירופה לא גרם להן, כתגובת נגד, במעין כפרה על התנהגותן המחפירה, לפתוח את שעריהן באופן לא מבוקר לגלי הגירה אשר שטפו את גבולותיהן. מה אם הרצון "לעשות תיקון" שיתק את מנגנוני הביקורת של המדינות הללו במשך שנים ולא לחץ על המהגרים שזה מכבר באו להשתלב באתוס האירופי ואפשר להם להישאר בגטאות התרבותיים שלהם, שהפכו ברבות השנים לסלאמס שהמשטרה מפחדת להיכנס אליהם. כיצד יכלה אירופה לכפות על המהגרים אליה לשנות את תרבותם אם בשם הרצון המתנשא הזה להפיכת "הברברים האלה לבני תרבות" בוצעו כל אותן זוועות? האם יכול להיות שבמעין תגובת יתר (Over Shooting) עצמית לקולוניאליזם האירופי בחלקים רבים של העולם, אירופה נכנסה לסחרור התרבותי בו היא נמצאת?

"חלומו של הקלטי" מאת זוכה פרס נובל לספרות, מריו ורגס יוסה, הוא סיפור בשני רבדים מרכזיים. האחד הוא סיפורו הביוגרפי של רוג'ר קייסמנט וניסיונו של ורגס יוסה לגאול אותו מהפינה בהיסטוריה של אירלנד אליה הושלך על ידי הבריטים. השני הוא הפנים האכזריות של הקולוניאליזם האירופי אליו התייחסתי בראשית דבריי והביקורת המאוד לא מרומזת של ורגס יוסה נגדו.
באוגוסט 1916, בעודו ממתין לתוצאות עתירתו לבית המשפט להמתקת עונש המוות אשר נגזר עליו בגין בגידה על חלקו (השנוי במחלוקת יש אומרים) במרד חג הפסחא של האירים כנגד האנגלים והקשר שקשר עם גרמניה (אז מדינת אויב שכן הימים ימי המלחמה הגדולה שלימים תיקרא מלחמת העולם הראשונה) לאספקת נשק לאירים, תוך שהוא יודע שהסיכויים לכך קטנים, בעיקר לאור חשיפת יומניו האישיים אשר חשפו חלקים "לא מוסריים באישיותו", הוא נזכר בעשרים השנים שקדמו לישיבתו בכלא ולזמן שבילה בקונגו ובדרום אמריקה ושבמהלכן, אליבא דה ורגס יוסה, הפך לאחד מהלוחמים הגדולים בקולוניאליזם האירופי ולמען זכויות אזרח.
ורגס יוסה אוהב להתמודד עם דמויות שנויות במחלוקת ברומנים מעין ביוגרפיים. הוא עשה זאת באופן נפלא עם טרוחיו, רודנה של הרפובליקה הדומיניקנית, בספר חגיגת התיש. הוא עושה זאת שוב בספר זה. ולמה קייסמנט הוא "דמות שנויה במחלוקת" – כי האנגלים דאגו לכך היטב. כאשר סיפרתי לחבר אירי כי אני קורא ספר מעין ביוגרפי על קייסמנט, תגובתו הייתה – אתה קורא על ההומו הזה. וזה מאירי קתולי, שלא חש חיבה רבה לאנגלים. ניצחון הנרטיב האנגלי. את זה, בין היתר, ורגס יוסה מנסה לשנות.
הספר נע הלוך ושוב בין שבתו של קייסמנט בכלא וחיבוטי הנפש הקשים שלו ודרכם סיפורה של אירלנד לבין מסעותיו בקונגו הבלגית שבאפריקה והפוטומיו שבדרום אמריקה (היום שטח קולומביה).
דרך סיפור מסעותיו של קייסמנט מתאר הספר את האכזריות הבלתי נתפסת של האירופים, הלבנים, ה”מתורבתים” כנגד הילידים "הברברים" בין אם זה השחורים ובין אם זה האינדיאנים וכל זה לצורך איסוף גומי, מוצר שבאותם ימים היה יקר ערך. זוהי הגרסה של ורגס יוסה ללב המאפליה של ג'וזף קונרד (שאתו קייסמנט אף מיודד).
אני נוטה בדרך כלל לבטל את הכתוב בכריכה האחורית של ספרים. הכתוב שם הוא בדרך כלל לא יותר מכתיבה יחצ"נית ריקה מתוכן, אלא שבמקרה של ספר זה, לא יכולתי לנסח את החלק הדן בביקורת הספר על הקולוניאליזם טוב יותר: "...חלומו של הקלטי הוא כתב אישום מזעזע נגד הקולוניאליזם המערבי, נגד רמיסת זכויות אדם בשם הנצרות והקידמה ונגד הציניות ותאוות הבצע שעומדות מאחורי מדיניותן של ממשלות כובשות נאורות לכאורה....".
בין לבין, מעבר לשני הרבדים העיקריים אותם ציינתי קיימים בספר רבדים נוספים. קיימת בו ביקורת ברורה על אנגליה אשר אינה מסוגלת לראות את גיבנתה שלה כאשר היא שולחת את רוג'ר קייסמנט כנציג משרד החוץ שלה לחשוף את עוולות הבלגים בקונגו ואת עוולות הפרואנים בקרב האינדיאנים אבל אינה מסוגלת להבין את העוול אותו היא גורמת לאירים שלא לדבר על היותה קולוניאליסטית נצלנית בעצמה.
הספר גם בוחן את נושא הלאומנות והאם מטרתה מקדשת את האמצעים (האם אויב של אויב הוא אוהב) וזאת דרך סיפור הקשר אותו קשר קייסמנט עם הגרמנים אשר גם לגבי דידו היו "האויב" אבל מכיוון שנלחמו באנגליה, היה מוכן לחבור אליהם כנגד ה"אויב המשותף". למרות העמדה החיובית הברורה של ורגס יוסה לגבי קייסמנט, הוא משאיר את הפינה הזאת לא פתורה, רוצה לומר, אולי, שלא כל האמצעים כשרים?! כל קורא וטעמו.
עד אמצע המאה העשרים הסתיים הקולוניאליזם האירופי אבל השפעתו על המקומות בהן היה עדיין ניכרת. לשיטתי, השפעתו עדיין ניכרת גם על נכונותן של מדינות אירופה להתמודד עם בעיית ההגירה. כאילו הן נמצאות במעין מצב של פוסט-טראומה משתקת. אם בשלב זה אתם מרימים גבה ותוהים באילו מדינות מדובר חוץ מגרמניה הנאצית, בלגיה וכמובן אנגליה (האימפריה בה השמש לעולם אינה שוקעת) תתפלאו לשמוע שגם הולנד, דנמרק, איטליה, ספרד, פורטוגל וצרפת טמנו את ידן בצלחת. כמובן שבעיית ההגירה נמצאת גם במדינות ללא עבר קולוניאליסטי. אלא שבאווירה פן-אירופית (מערבית לפחות) מעשי השכנות מחלחלים לכל פינה אפשרית.
הרקונקויסטה, הכיבוש מחדש של חצי האי האיברי על ידי הנוצרים מהכובש המוסלמי, נמשך מאות שנים, מהמאה ה-11 עד המאה ה-15. מילניום לאחר שהחל הקודם, יצטרכו האירופאים בקרוב להחליט לאן פניה של היבשת שלהם מועדות. אם לכיבוש או למלחמת תרבות. שלא כמו אז, אני חושב שהאירופאים לא ייקחו את הזמן שלהם, ובעוד לא הרבה עשרות שנים, אולי 50 אולי 80, תראה אירופה שוב גטאות (ואולי אף מחנות ריכוז, במקרה הטוב סטייל אלו שבנו האמריקאים עבור אזרחיהם ממוצא יפני בשלהי מלחמת העולם השנייה ובמקרה הרע... נו טוב.... את הסטייל הזה אתם כבר מכירים), אלא שדיירי הבית יהיו הפעם בני הדודים של הדיירים הקודמים, שאפרם בינתיים פוזר לו. נשמע לכם מופרך וקיצוני. גם אושוויץ נשמע כך בוודאי לפני מאה שנים. וכפי שהשואה הארמנית לא מנעה את זו היהודית וזו לא מנעה את זו הסודנית אין מניעה שההיסטוריה לא תחזור על עצמה.
וחזרה לוויכוח הפוליטי המטופש אליו נקלעתי. בעיני ההקשר לימינו אנו ולאזורנו שלנו לא ניתן לביטול. שליטה על עם אחר לא מביאה לטוב. ולא מהמקום של אהבת אדם (אהבת הנכבש). ממש לא. אני לא נכנס לזה בכלל שכן הדיון מקבל נופך שאני לא רוצה שיקבל. המקום הלא טוב הוא התפוררות המרקם הפנימי והחוסן הפנימי של העם הכובש. אירופה, מזועזעת מהתנהגות ההפוכה לאתוס הליברלי שלה לקחה כיוון של מלחמה על זכויות אדם באופן המפורר אותה כיום מבפנים. ישראל אולי לא מגיעה לרמת האלימות האירופית אבל היא בוודאי גם לא מזועזעת מההתנהגות האדנותית של חלקים נרחבים בה. אבל ההשפעה של התנהגות זו נותנת כבר את אותותיה על החברה בכללותה. אנחנו מתבהמים והופכים לקהי חושים. לא מאוחר לשנות כיוון.
האם הטיעון היה נקלט במהלך הוויכוח או בכלל? כפי הנראה לא. בגלל חריגותו. אבל אני סבור שגם אם לא תסכימו איתו הוא חייב לפחות לעורר בכם מחשבות.

כשחמותי הודיעה לי לפני מספר שבועות כי החליטה לקחת את הבנים לרגל טיול הבר-מצווה שלהם לשיט (קרוז בעגה המקצועית) לא יכולתי שלא לנחור בבוז שקרוזים זה לזקנים והעוללים עדיין לא שם. וחוץ מזה, הוספתי בביטול, מה הלחץ, הם רק בני 11..... בלי למצמץ ענתה לי חמותי כי אני אידיוט אם אני לא יודע שמי שרוצה לשריין מקום לאביב-קיץ 2014 צריך לעשות זאת כבר בחורף 2012. "אידיוט או לא" אמרתי לה "אותי לא תצליחי לשכנע לעלות על הדברים האלה אבל אם את מממנת את השיט אז בבקשה...".
כאמור, הדיאלוג האוהב הזה ביני ובין חמותי התרחש לפני שבועות ספורים ולכן, כאשר נתקלתי לפני כמה ימים בספר "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" ושהעטיפה האחורית שלו סיפרה כי הספר מתאר "שיט תענוגות בקריביים" הקפצתי אותו אחר כבוד לראש התור.

אני אתחיל מהסוף – הספר גאוני. מצחיק. מבריק. וגם... קצת מיזנתרופי.

הסיפור - לא, לא הסיפור כי אין פה ממש סיפור. הספר - הוא בעצם מסה המתארת שבוע שיט בקריביים. זו המסגרת. זה הרקע. אבל בעצם זו מסה על בני אדם. על אנשים. בעיקר על אמריקאים יש לומר אבל לא יהיה אחד שלא ימצא עצמו מול הראי כל כמה פסקאות. המספר אמנם מגדיר עצמו כחצי אגורפוב אבל אני חושב שזה רק בגלל שלא נעים לו להכיר בעובדה שהוא בעצם מיזנתרופ. חצי מיזנתרופ. למה רק חצי? כי הוא לא שונא אנשים אלא פשוט חש מן חוסר חיבה כללי כלפי אופי האנושות – ודרך האספקלריה הזו – מי מאתנו לא "חצי מיזנתרופ". אני יכול להעיד על עצמי ככזה (אולי בגלל זה כל כך אהבתי את הספר?).
אני חייב לציין כי למרות הגישה המיזנתרופית משהו התיאור אינו ציני. הוא אמנם מתאר את הפכים, את הדברים המעצבנים - גדולים כקטנים – בלי לפספס דבר אבל הוא לא עושה את זה ממקום מרוחק, קר אלא להיפך, כשותף מלא להתנהגות הבלתי נסבלת באופן כללי המאפיינת את האמריקאי הממוצע (כלומר האמריקאי הממוצע היוצא לקרוז). הוא משתתף בריקוד הקונגו (אליו כמובן הוא נדחף – מה פתאום שהוא מרצונו ישתתף בריקוד מאוס כזה) הוא משתתף בתחרויות בבריכה (ותסכימו כולם שהן כל כך מטופשות) ועוד אי אילו פעילויות "לכאורה כיפיות אבל שלעולם לא נודה שהן כאלה...".
אחד הקטעים המבריקים ביותר בספר מתאר את מה שכל ישראלי מרגיש כשהוא מגיע לארה"ב – את הזיוף (ציטוט קצת ארוך אבל כל מילה שווה את משקלה הסגולי בזהב): "....זה קשור לתופעת ה"חיוך המקצועי", מגיפה לאומית בענף השירותים; ובשום מקום אחר לא זכיתי להיות הנמען של חיוכים מקצועיים רבים כל כך כמו על הנדיר: רבי המלצרים, דיילים ראשיים, מלחכי פנכה של מנהלי מלון, מנהל השיט – החיוכים המקצועיים שלהם נדלקים כאילו הם מופעלים במתג ברגע שאני מתקרב, אבל גם על היבשה – בבנקים, מסעדות, דלפקי כרטוס של חברות תעופה וכן הלאה וכן הלאה. אתם מכירים את החיוך הזה – עווית מאומצת של הרצועות סביב הפה עם מעורבות חלקית בלבד של עצם הלחי – החיוך שלא ממש מגיע אל עיני המחייך ואינו מסמן דבר זולת הניסיון המחושב לקדם את ענייניו של המחייך באמצעות העמדת פנים שהוא מחבב את מקבל החיוך.....האם אני הצרכן היחיד שמינון גבוה של חיוכים מעורר בו ייאוש? האם אני האדם היחיד שבטוח שהמספר ההולך וגדל של מקרים שבהם אנשים בעלי מראה ממוצע לחלוטין פותחים פתאום בירי מנשק אוטומטי בקניונים ובמשרדי חברות ביטוח ובמתחמים רפואיים ובסניפי מקדונלד'ס קשור איכשהו בקשר סיבתי לעובדה שהזירות האלה הן אתרי הפצה נודעים של "החיוך המקצועי"? על מי לדעתכם הם עובדים עם "החיוך המקצועי"?
עם זאת, עכשיו גם היעדרו של החיוך המקצועי מעורר ייאוש. כל מי שקנה אי פעם חפיסת מסטיק בחנות סיגרים במנהטן או ביקש שישימו חותמת "שביר" בסניף דואר בשיקגו או ניסה להשיג כוס מים ממלצרית בסאות' בוסטון יודע היטב כמה רע עושה לנשמה פרצוף חמוץ של נותן שירות, כלומר מכיר את ההשפלה וההתמרמרות הנלווים להיעדרו של ה"חיוך המקצועי". ועכשיו הצליח החיוך המקצועי לסלף את ההתמרמרות של נוכח ה"פרצוף החמוץ המקצועי" האימתני: אני יוצא ממורמר לא בגלל אופיו של המוכר או היעדר רצון טוב מצדו אלא בגלל היעדר המקצועיות שלו, בכך שהוא מונע ממני את ה"חיוך". איזה בלגן מטורף...." (עמודים 44-45).
בעיני תיאור כל כך מבריק. כל כך מדויק. כל כך מצחיק. ועצוב. קצת.
אני חייב לציין שהספר מעת לעת טרחני. באופן מרגיז אפילו. התלבטתי אם להוריד לו כוכב בגלל זה. החלטתי שלא. התיאורים הפנטסטיים שלו עולים על הטרחנות שלו.

כאמור, לשיט אני לא אצא. אני כן אתן לזוגתי שתחיה את הספר לקריאה. אולי היא תצליח להניא את חמותי מלגרור את נכדיה "לכיף הזה לכאורה". ועד לשיט הבר מצווה של הבנים שלי בעוד שנתיים תעשו לעצמכם טובה, קחו את הספר לידיים ותקראו. זו גם לא השקעה כל כך גדולה. זו בסך הכל נובלה בת 119 עמודים כך שאם זה לא דיבר אליכם מסיבה לגמרי לא ברורה (כי אתם אוהבי אדם ורומנטיקנים חסרי תקנה??) הפסדתם רק כמה שעות ספורות של קריאה.

איזה דיסוננס – לכתוב ביקורת על ספר המנסה להתמודד עם רעיונות נשגבים אבל עושה את זה כל כך רע. מה, להמליץ על קריאה כי אין על שפינוזה?
אז לא. זה לא יהיה פייר כלפיכם – אם אתם לא חייבים, אל תקראו את הספר. אם בשפינוזה חפצה נפשכם יש טובים בהרבה (למשל הביוגרפיה עם השם המקורי והקליט..... "שפינוזה" מאת סטיבן נדלר) ואם ביאלום חפצה נפשכם אז גם לו טובים יותר (למשל "כשניטשה בכה" שם הוא מתמודד עם החיבור בין סיפורת לפילוסופיה טוב בהרבה).
בספר זה מנסה יאלום לחבר באופן הכי מלאכותי והכי לא אמין בין סיפורו של אלפרד רוזנברג, האידאולוג הראשי של המפלגה הנאצית (בין המוצאים להורג במשפטי נירנברג), לבין ברוך שפינוזה, מגדולי הפילוסופים בכל הדורות.
אבל נניח לחיבור המאולץ הזה בין רוזנברג לשפינוזה. הייתי יכול להתמודד אתו בקריאה חפוזה של הקטעים הנאצים כדי להתמוגג מהסיבה לשמה התכנסנו – דיון בתורתו של שפינוזה. אז זהו, שלא. סגנון הכתיבה כל כך רע. השפה כל כך שטוחה שיוצא כל החשק להתמודד עם הרעיונות.
המחשבה הראשונה שעלתה בי הייתה – ב'אנה, איזה תרגום מחורבן. לא יכול להיות שיאלום כתב כל כך רע. כבר קראתי כמה ספרים שלו והם היו לא רעים. לא פאר היצירה אולי אבל כולם קריאים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה. ואילו זה: רשע ושאינו יודע לשאול. אלא שהמתרגמת היא דנה אלעזר-הלוי, לשעבר ראש מדור תרגום של זמורה ביתן ועורכת הספרות של "מעריב", לכאורה בחירה במתרגמת איכותית. אז מה יש לנו פה – עוד ספר שתורגם רע כי אין זמן/כסף/רצון להשקיע בתרגום איכותי או ספר שפשוט נכתב רע?
האמת? לא יודע! לא קראתי את המקור. הנטייה שלי היא לכיוון התרגום הרע. זה פשוט עניין סטטיסטי. יותר מדי פעמים נתקלתי בספרים שברור שתורגמו רע (כשמתרגמים מאות ספרים בשנה ואילנה המרמן, נילי מירסקי ודומיהן יש רק מעט לא ניתן לצפות למשהו אחר). אבל מה זה בעצם משנה? לקוראי העברית מדובר בספר שלא ראוי להתעכב עליו.
לפני קריאת הספר חשבתי לעצמי כמה כיף יהיה להתמודד בכתיבת הביקורת על הספר עם תורתו של שפינוזה ותפיסתו הייחודית של "אלוהים" והאחדתו עם ה"טבע" (לא טבע במובן של אחו ירוק בו רועות פרות אלא משהו אינסופי הכולל הכל) ומכאן ביטול האלוהות כישות על-טבעית. אבל זה כבר לא יקרה כי "בעיית שפינוזה" הוא ספר מאוד בעייתי שכאילו נוגע בשפינוזה אבל הוא לא. אז לא נדבר על שפינוזה. לא הפעם.

"משחק האל" הוא לא עוד ספר. הוא מתעתע בקורא. זורק אותו, כשם שהוא עושה לגיבורו, למקומות משונים וגורם לו לשאול את עצמו שאלות שאת התשובות להן לא תמיד יאהב... אם בכלל יגיע לתשובות.

הוא יושב על המדף כבר זמן רב מחכה ל"רגע הנכון". לאור העובדה שהעלילה מתרחשת ביוון החלטתי שחופשת הקיץ ביוון היא הרגע הזה. איזה מזל שנסעתי ליוון.....
"משחק האל" (The Magus) מאת ג'ון פאולס (Fowles) מתרחש באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת ומספר את סיפורו של ניקולאס ארף, צעיר אנגלי, בורגני, משכיל, חושש ממחויבות, משועמם (וחייבים לומר גם קצת משעמם) אשר יוצא ללמד אנגלית בבית ספר באי יווני. מהר מאוד מתבררת העלילה כמסכת ארוכה של מציאות מדומה. של תיאטרון גדול של החיים בו המציאות והדמיון מתערבבים להם עד כי אין אתה יודע עוד מה היא האמת ומהו השקר (ואולי האמת היא השקר.....ולהפך).
ה"אל" או שאולי ראוי יותר להשתמש במילה "מכשף" או "קוסם" הוא מוריס קונכיס, איש עשיר עם עבר הכרוך בנאצים אשר פלשו ליוון, אשר משחק, מתעתע במוחו של ניקולאס, בעזרתן של שתי צעירות, תאומות, וגורם לו לאבד את הביטחון באשר לדברים הטריוויאליים ביותר, קודם כל – בו עצמו, ובעיקר להתמודד עם שאלות הנוגעות ל"אני".
נדמה כי לא רק ניקולאס "הולך לאיבוד" בעלילה. גם הקורא כך. והעלילה מתפתחת לה לאיטה. כמו בדרך כלל בספרות האנגלית. אין לאן למהר. No Rush. קצת משעמם אפילו. כמו הגיבור. אבל אט אט אתה מוצא את עצמך נמשך כבמטה קסמים פנימה וכשם שניקולאס נמשך ל"קסמים" של קונכיס, כך גם הקורא מוצא עצמו עוקב אחרי ניקולאס, סקרן לדעת איזה פנייה ייקח בכל אחת מהפניות הרבות שמזמן לו ה"אל". ובכל פנייה אתה מוצא עצמך שואל, האם הייתי אני לוקח פנייה זו. עושה רושם אפילו בנקודות מסוימות שלא רק ניקולאס והקורא הולכים מעט לאיבוד. גם הסופר משאיר מן טעם של "אני לא בטוח מה נכון ומה לא נכון". הוא משאיר המון חלקים בעלילה בלתי פתורים. כי בדרך כלל אין פתרון של "נכון" ו"לא נכון" בחיים.

אני חייב להתוודות שהספר אינו פשוט לקריאה. הסופר מתכתב לא מעט עם ספרות קלאסית. יאגו, הבוגדן, אשר מתעתע באותלו ובסוף נתון למשפטו של קאסיו, האיש אותו הפליל, צף ועולה לו בין אם במישרין ובין אם בעקיפין לאורך הספר. גם הרקע לסיפור, יוון, על שלל סיפוריה והמאבקים של האדס (המוות) וזאוס (ה"אל") עולים ויורדים להם במהלך הספר ומעל לכל אותו מוטיב פסיכולוגי אשר לא "חופר" לך בראש אבל משאיר אותך עם הרבה שאלות ומעט תשובות שכן "תשובה היא תמיד צורה של מוות".

במהלך הקריאה קשה שלא לחשוב על הסרט "עולמו של טרומן". הקווים הכלליים של העלילה מאוד דומים. וזה וגם זה משתמשים בשמות סימבוליים לגיבורים - טרומן (True Man) משל להיותו היחיד אשר היה אמיתי כאשר הכל מסביב הוא מדומה/שקרי וניקולאס, אחד הקדושים היותר פופולריים...אגיוס ניקולאוס.... סנטה קלאוס...משל להיותו מעין קדוש בסביבה שכולם נוכלים.

האם הוא מומלץ לקריאה? מאוד. בעיקר לאנגלופילים אשר אינם נרתעים מ-672 עמודים. לשאר – תנסו, רק אל תינטשו אחרי כמה עשרות עמודים. אם בעמוד מאתיים לערך לא תיתפסו, תרגישו בנוח לעזוב ולעבור לספר הבא.

אתם מטומטמים. לא פחות.

זה בערך הרושם הראשוני שמקבלים כשמתחילים לקרוא את "לא רציונלי ולא במקרה" של דן אריאלי. אם נעלבתם אז אתם או פולנים או לחלוטין לא מודעים להטיית המציאות שמוחנו מבצע והקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן להשפיע על קבלת ההחלטות שלנו – מקטנה ועד גדולה. טוב, אולי מטומטמים זו הגדרה קצת מרחיקת לכת וגם לא הוגנת אבל חברים יקרים, אני יכול להגיד לכם בלב שלם, שאתם באופן עקבי לחלוטין לא רציונליים בקבלת ההחלטות שלכם. הבעיה היא שכפי הנראה גם אחרי שנקרא את הספר נמשיך להתנהג באופן צפוי ולא רציונלי. אם אתם שואלים למה לקרוא אם זה לא יעזור לנו – כי ראשית זה מרתק ויהיה לכם על מה לדבר בשיחות סלון בשישי ושנית, אולי אתם יחידי הסגולה שיפנימו את המסר ותשנו במשהו את ההתנהגות הצרכנית שלכם.

אז על מה המהומה?

דן אריאלי הוא פרופסור לכלכלה התנהגותית והוא כותב בשפה הכי לא מדעית שאפשר על ניסויים שביצע במהלך השנים שבהם הוכיח כי בעוד בני האדם סבורים כי הם יושבים בכיסא הנהג ושולטים על הכיוון אליו הם נוסעים, בפועל אין זו אלא אשליה וכי הכוחות הפועלים עלינו (יחסיות, נורמות חברתיות, רגשות ועוד) חזקים מאתנו באופן אשר גורם לנו להיות מובלים מבלי שאפילו נהיה מודעים לכך.
אז כדי לפתוח קצת את ה"תיאבון" שלכם, הנה, על קצה המזלג, כמה דוגמאות:
1. יחסיות – אתם הולכים לקנות חולצה. אתם נכנסים לחנות ומגלים שזו עולה 100 שקלים. ציפור קטנה לוחשת לכם על האוזן כי אותה חולצה בדיוק עולה בחנות שנמצאת במרחק 10 דקות הליכה 70 שקלים. האם תשלימו את הקניה ב- 100 או שתלכו 10 דקות ותקנו את החולצה ב- 70? אני יודע מה עניתם בלי להציץ. למחרת אתם הולכים לרכוש רכב. אתם נכנסים לסוכנות מגלים שזה עולה 100 אלף שקל. אותה ציפור לוחשת כי אותו רכב בדיוק נמכר בסוכנות הנמצאת במרחק 10 דקות הליכה ב- 99,970 שקלים. האם גם עכשיו תלכו? תנו לי לנחש שבעוד שעל השאלה הראשונה עניתם ב"כן" על השנייה עניתם ב"לא". אם 30 שקלים שווים לכם 10 דקות הליכה הם חייבים להיות תמיד שווים 10 דקות הליכה ללא קשר ליחסיות המחיר.
2. המחיר של "חינם" – אם יציעו לכם שוקולד גודיווה ב- 5 שקלים ושוקולד פשוט בשקל אחד במה תבחרו? רוב האנשים יבחרו בגודיווה שכן 4 שקלים שווים את הפער האיכותי. עכשיו יציעו לכם את הגודיווה ב- 4 שקלים ואילו את הפשוט ב"חינם". במה תבחרו עכשיו? רובכם תבחרו את הפשוט! למה? כי הוא בחינם! הגיוני? ממש לא! אם הגודיווה היה שווה לכם קודם 4 שקלים גם עכשיו הוא צריך להיות שווה.
3. נורמות חברתיות מול נורמות "שוק" – אתם שולחים את ילדכם לגן הפועל עד השעה 4. הגננת מבקשת מכם כי תגיעו בזמן לאסוף את ילדכם ולא תתעכבו מאחר והדבר פוגע בה. רובכם תעשו מאמצי על להגיע בזמן ותרגישו רע אם לא הצלחתם. למה? כי זו הנורמה החברתית. לאחר כמה חודשים מודיעה הגננת כי מעתה, כל מי שיאחר ייקנס. מה לדעתם יקרה? האם כמות המאחרים תגדל או תקטן? אם אתם במיעוט שסבור כי תגדל אז...... צדקתם. למה? כי בזה הרגע עברה הגננת מנורמה חברתית (לא נעים) לנורמה עסקית (האם שעה איחור שווה לי את גובה הקנס). ביטול הקנס לא ישנה כי התקבעה כבר נורמה עסקית וקשה לחזור אחורה.
4. המחיר כן קובע – ליין יקר יותר יש טעם טוב יותר. תכשיט שעולה יותר יפה פי כמה. למחיר מוצר יש השפעה מכרעת על מידת ההנאה שלנו ממנו. אז בפעם הבאה שאתם כועסים על המחירים הגבוהים של שטראוס או סלקום אז רק שתדעו שזה לא בגלל שהם חזירים חס וחלילה. מה פתאום! להיפך! הם רק רוצים שהמילקי יהיה לכם טעים יותר ושהגלישה בסלולרי תרגיש מהירה יותר.... :-)


אם כל זה נשמע לכם כמו פיקנטריה או כסיפורים שטובים לאקדמיה אבל לא תופסים במציאות זה בסדר. אתם לא מתנהגים כך כי אתם מטומטמים. אתם ממש לא. כל הסיפורים הללו ורבים אחרים עובדים עלינו Big Time כי כך עובד מוחנו. אנחנו כן נהיה מטומטמים אם נטמון ראשינו בחול ונגיד כי עלינו זה לא עובד ולא ננסה ולו במעט לשבור את דפוסי החשיבה הללו המנוצלים באופן קר על ידי אנשי שיווק מבריקים לדחוף לנו עוד מוצר שממש לא היינו צריכים.

ואם לא השתכנעתם עד עכשיו אז אולי הקטע הבא יעזור לכם: http://www.ted.com/talks/lang/he/dan_ariely_asks_are_we_in_control_of_our_own_decisions.html

מומלץ בחום.

לא תמצאו אותו ב- "4 במאה". הוא גם כפי הנראה לא נמצא ברשימת הספרים שקראתם. חבל! הוא אמנם אוטוטו חוגג 80 (פורסם ב- 1934) אבל הסרקזם הדק והביקורת המרומזת כנגד האצולה הבריטית במיטב המסורת הבריטית של ה- under statement צולחים בגאון את מבחן הזמן וראויים להיכלל ברשימת הספרים שלכם להשאלה\רכישה (אם כי תאלצו להסתפק בחנויות יד שניה שכן כפי הנראה לא יימצא המו"ל שידפיסו שוב).
איבלין וו מספר ב"קומץ עפר" את סיפורם של טוני וברנדה לאסט, זוג אריסטוקרטים אנגליים בשנות ה-30 של המאה ה-20 ובנם ג'ון אנדרו. טוני, אשר בבעלותו אחוזת משפחה העוברת מדור לדור נאמן לעבר. העבר הוא לא רק החזקת האחוזה בכל מחיר אלא גם ואולי בעיקר המסורת. המסורת האנגלית! טוני מאמין בכל מאודו שאם רק יתנהג "באופן אנגלי" שום דבר לא ישתנה. מהי אותה התנהגות אנגלית? קשה מאוד להגדירה במילה אבל אני חושב שאיטיב לתארה כ"אי יציאה מגדרך בקשר לשום דבר". ההצגה חייבת להמשיך גם אם המציאות מסביבך מתפרקת. החטא הגדול ביותר בעיני האריסטוקרטיה והדבר המבדיל אותם מההמון הוא בדיוק זה – לא להתרגש (כלפי חוץ כמובן) מכלום וכל עוד הטקסיות (ritual) תימשך יישמר הסדר. אם אני בכל זאת חייב לתאר הכל במילה אחת אני חושב שהמילה המתאימה ביותר תהיה – איפוק.
חלק מאותם טקסים היה גם הזמנת מכרים (קרי אנשים שפגשת באירוע חברתי כזה או אחר ואשר אינם כפי הנראה חבריך) לשהות במחיצתך מספר ימים. אחד מאותם מוזמנים היה ג'ון ביוור. טפיל אנגלי טיפוסי חסר הכנסה או עבודה אשר מזמין עצמו לארוחות ומסיבות אצל אחרים (מאלו שאם היו רוצים להתאבד היו קופצים ממרומי האגו שלהם לתחתית חשבון הבנק שלהם...). ברנדה, המשועממת מאורח החיים האריסטוקרטי-כפרי הנכפה עליה מוצאת באורח מעין שעשוע. כאשר זמני המשחק שלה עם ה"צעצוע" החדש מתרבים, טוני, במקום לנקוט עמדה ברורה ולהתנגד להיעדרויות הרבות של אשתו ואם בנו נוקט בגישה הכל כך אנגלית המתוארת לעיל – אין ממה להתרגש. וזו בדיוק הבעיה. ברנדה כן זקוקה לריגוש. היא רוצה שטוני יילחם עליה. יפגין רגש. חס וחלילה, אין היא אומרת דבר שכן גם היא בסופו של דבר אנגליה והיא "מעריכה" את התנהגותו המאופקת של בעלה אבל ברור לחלוטין שאם רק היה עומד באופן נחרץ וברור כנגד הסביבה המשתנה הייתה ברנדה נשארת.
הביקורת של וו כנגד אותו איפוק אנגלי מחריפה בסצנה כואבת וטרגית במיוחד אשר גם היא אינה מוציאה את טוני מאיפוקו האנגלי הכל כך מרגיז (לא אכנס לפרטים כדי לא לקלקל למי שבכל זאת יתמזל מזלו וישים ידו על הספר).
אלא שאיפוק זה לא עוזר לשמר את העבר. אם משהו, הוא רק מחיש את אובדנך. נישואיהם דל טוני וברנדה מגיעים לסיומם וטוני, אולי לראשונה בחייו, מרגיש שהוא צריך לברוח מהכל ונוסע לדרום אמריקה ל"מסע מחקרי". אלא שהעניינים יוצאים מכלל שליטה. אבל גם כאשר הכל נהרס, וו מתאר זאת ללא שום קתרזיס, באופן מאופק וגם מסיים כך את הספר.
בסיום הספר לא יכולתי שלא להיזכר במונטי פייטון. הפארודיה שלהם על הקצינים הבריטיים באמצע קרב מול שבט הזולו לעד תיזכר כאחת הטובות ביותר. הביקורת הרבה פחות עדינה או מרומזת (subtle) מקומץ עפר, בכל זאת מדובר במונטי פייטון אבל הרעיון זהה: http://www.youtube.com/watch?v=65e-D2a2Qro
מומלץ בחום בעיקר לאנגלופילים שבכם אבל לא רק.

מה משותף לרונלד רייגן, מרגרט תאצ'ר ובנימין נתניהו? כולם היו בניו של פרידריך פון האייק. כולם קראו את "הדרך לשיעבוד" והפכו אותו נר לרגליהם. אז איך לכל הרוחות הם לקחו רעיון לא רע בכלל ביסודו והצליחו לחרב אותו עד היסוד ולהביא את החברות אותן הנהיגו (ואחד, לצערי, עדיין מנהיג) לקיטוביות כזו גדולה ולפערים כה גדולים בין המעט שיש להם לרוב שאין לו.
כמי שתופס עצמו כבעל נטייה לשוק חופשי השאלה הזו ניסרה בראשי זמן רב ועל רקע התסיסה החברתית בישראל ("צדק חברתי") ובארה"ב (אנשי ה- 99%) החלטתי לעשות מעשה ולקרוא סוף סוף את הספר.
הוא אינו פשוט לקריאה. לא בשל השפה אלא דווקא בשל התקופה בה נכתב והרקע הסוציוגיאוגרפי של מחברו.
שמו של המחבר כבר מעיד על יחוסו. בן לאצולה האבסבורגית. נולד בסוף המאה ה-19 לתוך טרנספורמציה בין העולם הישן לעולם החדש. לתוך עולם שנע בין שמרנות חברתית, אריסטוקרטיה וחופש כלכלי לבין עולם מהפכני עם שורשים סוציאליסטיים.
הטענה העיקרית של האייק והיא שמלווה את הקורא לכל אורך הספר היא שכל תכנון מרכזי או ממשלתי "למען הכלל" דינו להיכשל. טיעוניו כבדי משקל. קצרה היריעה מלהכיל את כולם. אמנה בקצרה כמה מהם: תכנון מרכזי מוביל למונופולים. אלה פוגעים בתחרות ובסופו של דבר באזרח הלא מאוגד (נשמע מוכר??). גם אם למתכנן כוונות טובות, בגלל אילוצים, קוצר רואי ובעיקר חוסר כישורים (incompetence) התכנון לא רק שייכשל אלא שהנזק שייגרם ממנו יהיה רב. כל נסיון למצוא מכנה משותף בין אנשים נידון לכישלון במובן זה שאם נרד מהרמה הגבוהה ביותר של צרכים (בטחון, בריאות, נקיון ואולי עוד דבר או שניים) לניסיון לספק את הצרכים גם של פלוני וגם של אלמוני ייכשל שכן כפרטים יש לנו טעמים שונים ורצונות שונים (די אם נקרא את הביקורות הרבות מחד ואת השבחים הרבים מאידך לגבי דו"ח טרכטנברג כדי להבין עד כמה האייק צדק).
אז איפה רייגן, תאצ'ר ונתניהו טועים? הם לא קראו את הפרק שבו האייק טוען שעל המדינה בכל זאת חלות כמה חובות בסיסיות. חובתה למשל לדאוג לחוקי משחק ברורים. ואז לאכוף אותם. בישראל קוראים לגוף הזה "הממונה על ההיגבלים העסקיים" אבל מה הוא שווה אם יומיים אחרי שהוא עוזב את התפקיד הוא הולך לעבוד אצל אלה שעליהם היה אמור לשמור רק שלשום. חובתה לדאוג למכסים רק ברמה הבסיסית אבל מה זה שווה אם קיימות קבוצות לחץ שדואגות למכסי מגן גבוהים ויוצרות מונופול (ראה המכס של שמן הזית רק כמשל) אשר גורם למחירים גבוהים. חובתה של המדינה לדאוג שהחוקים לא רק יהיו ברורים אלא גם שווים לכולם. אבל מה זה עוזר אם במדינה יש כאלה השווים קצת יותר (השלטון משחית. על כל פוליטיקאי היושב בכלא מסתובבים עשרה מאושרים ועשירים). האייק אף סובר שעל המדינה לדאוג לקורת גג לאזרחיה (כן, כן – דיור ציבורי. נכתב כל כך מזמן וכל כך רלוונטי להיום). אם היו רייגן, תאצ'ר ונתניהו קוראים גם את הפרק הזה, על החמלה, הם אולי היו מבינים שלהפריט את עצמך לדעת בלי יצירת בלמים מתאימים יוצר פערים בלתי נסבלים.
אבל האייק גם טעה לדעתי. הוא טעה במסקנה שלו שכל משטר סוציאליסטי יוביל בהכרח לטוטליטריזם!! חשוב מאוד להבין את הרקע לספר שכן הוא גם הבסיס שלי לביקורת עליו. קל מאוד לצאת חוצץ נגד כל סממן קולקטיביסטי כאשר מבחינה אמפירית כל שאתה רואה מסביבך הוא קולקטיביזם=טוטליטריזם. כל אדם בר דעת לא יוכל להגיע לשום מסקנה אחרת חוץ מזה כאשר מסביבך סטאליניזם ונאציזם. אלא שהדרך מסוציאל דמוקרט (סטייל אירופה המערבית של ימינו) לטוטליטריזם אינו מוחלט והחמישים שנים האחרונות מוכיחות שאפשר גם אחרת. יש משום הדטרמיניזם הזה של האייק כדי לערער במקצת את הטענות שלו אם כי יהיה זה עוול למציאות לעשות זאת שכן הטיעונים שלו כנגד התערבות ממשלתית עמוקה והסכנה שבקיומם של מונופולים במקומם עומדים גם למעלה מ-60 שנה לאחר שנכתבו.