בן אסתר – ביקורת זו מוקדשת לך..... (-:
"... אם אנחנו כבר דנים בנושא. אלוהים! אתה יודע, אני חושב שאלוהים הוא מניאק, סאדיסט מניאק, מרושע, עלוקה מוצצת דם... הבט באלוהים! אלוהים אין בו אלא רשע – אם הוא באמת אלוהים.....".
הדובר הוא פיטר מרלו, טייס חיל האוויר המלכותי הבריטי. ויש לו סיבה מצוינת לכעוס על אלוהים – הוא נמצא במקום שננטש על ידי ריבונו של עולם זה מכבר ושנשאר תחת ניהולו הבלעדי של ידידו – שטן! המקום הזה הוא צ'אנגי, מחנה שבויים יפני בדרום מזרח אסיה בשנת 1945.
מלך עכברוש הוא ספרו הראשון של קלאוול (1962) וגיבוריו חוץ ממרלו הם ה"מלך", רב"ט בצבא האמריקאי; גריי, מפקד קצין המשטרה הצבאית ועוד כהנה וכהנה דמויות משנה. פסיפס אנושי הנלחם על קיומו.
כאשר קוראים את הספר ניכרת בו לכל אורכו הנימה האישית ואף פשטנית במידה מסוימת. נימה זו אינה מקרית. הספר הוא במידה רבה אוטוביוגרפי, שכן קלאוול שירת בצבא הבריטי (אמנם כקצין תותחנים ולא כטייס) ובילה חודשים רבים בשבי היפנים, ביניהם גם באותו מחנה נודע לשמצה – צ'אנגי.
קלאוול אינו מתמודד בספר עם המורכבות של הסיטואציה כולה על כל צדדיה. הוא מתמודד עם צד אחד בלבד. צד השבויים ואינו נוגע אלא במקל, מרחוק, ממש ממש בעדינות בשוביהם היפנים, בשומרים הקוריאנים (שהיום, במבט לאחור אנו יודעים עד כמה הם סבלו מהיפנים) ובאוכלוסייה המלאית הסובבת אותם. הוא גם מתעלם מהסיבות לנפילתם בשבי. כל כולו מתמודד עם צד אחד בלבד – החיים במחנה. אבל הוא "מפצה" על חוסר ההתמודדות עם מורכבות התמונה בתיאורים מאוד חדים, מדוייקים, עמוקים של חיי השבויים במחנה תוך שהוא מתמודד באופן מדהים עם הנושא אולי הכאוב ביותר בתחום – הפסיכולוגיה האנושית וההתנהגות האנושית תחת לחץ פיזי ונפשי מאוד מאוד אינטנסיבי.
הספר הוא במידה רבה על הישרדות. במובן הפשוט ביותר. להישאר בחיים כאשר המלחמה תיגמר. אבל מה שמדהים הוא מה מוכן אדם לעשות על מנת לשרוד? מה מידת ההסתגלות של האדם רק בשמה של התקווה כי יזכה לראות עוד יום? עד כמה יתנוון האדם מוסרית, יאבד צלם אנוש וישחק לידיהם של אויביו אשר אינם נדרשים למאמצים רבים מרגע ששברו את רוחו.
הספר נפתח במפגש בין מרלו לבין המלך. האחרון מתרשם משליטתו של מרלו בשפה המלאית ומחליט לאמצו על מנת שיעזור לו במסחר בשוק השחור. מסחר זה כמובן אסור. מרלו מסרב תחילה. בשמו של איזה קוד מוסרי נעלה, מאוד בריטי, של מותר ואסור. אבל מהר מאוד מגלה מרלו שהעולם אינו עולם של שחור-לבן. המלך אינו כולו רע והחוקים הנעלים על פיהם האריסטוקרטיה הבריטית חיה (ומרלו הוא בן למשפחה כזו) אינם מובילים בהכרח לטוב מוחלט.
ובתווך נמצא לו גריי. מפקד המשטרה הצבאית במחנה. זה שאמון על השלטת החוק והסדר במחנה. אבל האם חוק וסדר צבאיים (היררכיה, חוק צבאי, מסורת) יכולים להתקיים בתנאי שבי? כנראה רק בסרטים ("הבריחה הגדולה" למשל). המציאות חזקה יותר וגנרלים מוצאים עצמם נותנים דין וחשבון לרב"ט. זה חורה באופן קיצוני לגריי אשר הופך אובססיבי בקשר למרלו ולמלך (ובמידה רבה, שנאה זו היא אשר מחזיקה אותו בחיים). אובססיבי בקשר למרלו שכן זה, כאמור, היה אריסטוקרט בעוד גריי היה בן למשפחת פועלים והשנאה המעמדית באנגליה מעולם לא פעפעה חזק יותר. ואובססיבי באשר למלך שכן הוא ייצג את האמריקאי שהוא כל מה שאנגלי טיפוסי מתעב. שנאה, כמו תקווה, שתיהן עוצמתיות באופן בלתי רגיל.
סוף הספר מרשים באופן בלתי יתואר. הרגע לו חיכו. הרגע שבשבילו לחמו יום יום. שעה שעה (לעיתים זה בזה). הרגע הזה הגיע – כניעת יפן. השחרור. אבל הוא נחווה של ידי השבויים באופן אשר מותיר את הקורא פעור פה. נדהם. במקום צהלה אדירה. במקום פרץ אדיר של שמחה. מתקבל השיחרור בפחד. בפחד מפני המחר. הלא נורמלי הפך לנורמלי. הנורמלי הפך למפחיד. והמלך, זה שדאג "לנתיניו", שדאג להם לתוספת מזון או לתרופות בזמן שנזקקו להם, שבזכותו רבים נותרו בחיים ובתמורה ביקש את נאמנותם ואת שירותיהם, הוא נעזב, מושפל, חוזר למעמדו כרב"ט זוטר, נאשם בשת"פ עם היפנים.
Sic Transit Gloria Mundi
"...באותו הלילה נעזבה צ'אנגי כליל. על ידי בני האדם. אבל המקקים נשארו. ועכברושים. הם עדיין היו שם. תחת הצריף. ורבים מתו, מאחר שנשתכחו מזיכרונם של שוביהם. אבל החזקים ביותר עדיין היו חיים.......ואז יצאו לתור להם מזון....מאוחר יותר כל דופן החפירה התמוטט וכלובים רבים נפתחו והחיים ניזונו מהמתים והחיים החלשלושים היו למזון לחיים החזקים עד שכל השאירים היו חזקים במידה שווה. ואז הם נלחמו בינם לבין עצמם והיה להם מזון לאכלה. ואדם שרד. שהרי הוא היה המלך......והחזק היה תמיד המלך. מלך לא רק הודות לכוח לבדו, אלא מלך הודות לעורמה ולמזל ולכוח גם יחד. מלך לעכברושים".
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
