זבל. הגיע זמן שמישהו יאמר את מה שכולם מפחדים לומר בקול, סדרת הארי פוטר היא פשוט זבל. עלילה בלתי נסבלת של השתלשלות קסמים מעיקה מאבן האווילים ועד חצוצרות המוות.
אם ישנה סטיגמה שצריך לנפץ אז היא את הילד המקולל. שבהחלט הפך לאגדה שרבים מהנהנים את ראשם בחיוב בכל פעם ששומעים את שמה.
אז הנה אני- מנידה את ראשי לשלילה לכל אגדת הקסמים הבדיונית עד כאב הזו.
כמה פעמים אפשר לסלק סוהרסנים? כמה פעמים אפשר להדליק את האור בקצה בשרביט? כמה פעמים אפשר להסתתר תחת גלימת ההיעלמות? כמה פעמים אפשר לחזור להוגוורטס? כמה פעמים אפשר להיעלב ממאלפוי? כמה פעמים אפשר לתפוס את הסניץ'? כמה פעמים אפשר להגיע לרציף תשע ושלושה רבעים ולעלות על האקספרס? כמה פעמים אפשר לקלל את טום רידל? כמה פעמים אפשר לבכות על סיריוס, לילי, ג'יימס, דמבלדור, דובי, עין הזעם מודי וסדריק דיגורי? כמה פעמים אפשר להציל את העולם?
רולינג הגזימה, היא יצרה סדרה נתעבת שלא ממש ראויה לדרמה שיש סביבה. עולם הספרים היה הרבה יותר טהור, מציאותי ומתומצת לולא הוציאה לאור את הדמויות ההזויות שדמיינה במוחה. ארורים תהיו כל אלו שנתנו לזה יד.
-אמר אף אחד אף פעם.

בדיוק סיימתי את אוצרות המוות בפעם השלישית שלי. הדבר הבא שעשיתי אחרי שסגרתי את הספר היה לפתוח את אבן החכמים.
כי כמה פעמים אפשר? התשובה היא בלי סוף. תמיד. לעד. כל זמן שהזמן נמשך. עד האינסוף ומעבר לו.
הארי פוטר היה ותמיד יהיה הרפתקה גאונית, מרתקת וממכרת שמרפא את כל הפגמים שאנחנו בטוחים שיש לנו.
בקריאת הסדרה אפשר בהחלט לשכוח מהחסרונות המציקים שלנו ומחלומות מתוקים שלעולם לא נגשים.
בין השורות לדפים לפרקים, בין הדמויות למקומות ולקסמים, אפשר לאבד ולדמיין שאנחנו כל יכולים. כמו הארי פוטר וכל החברים.
ג'יי קיי רולינג נתנה לנו את המתנה הזאת, ואף אחד לא יוכל להודות לה מספיק. אף על פי שאני משערת שההכנסות שיש לה מהסדרה יסדרו ירושה לא רעה לילדיה. ונכדיה. וניניה. אבל מי סופר?

המציאות כואבת, היא כל-כך מכאיבה לפעמים שאפשר למות. קנאה, בגידה, נטישה, שנאה, פשיעה- כל אלו הופכים את העולם שלנו למקום רע יותר.
הדמיון הוא תרופה, הוא כל-כך מרפא לפעמים עד שהוא מחייה. אהבה, חברות, נתינה, אושר, הצלחה- כל אלו הופכים את העולם שלנו למקום טוב יותר. כל אלו מרגישים אמתיים יותר בזמן שקוראים את הארי פוטר.
זה נשמע עלוב, הרי זה סך הכל ספר אחרי הכל. אבל הספר הזה הוא הרמוניה גאונית שמפחיד לחשוב שלא הייתה נכרכת בכריכה ויושבת על כל מדף בכל חנות ספרים שהיא ביקום כולו.

העולם שלנו אכזרי מידי בשביל להיוולד אליו ולצאת מימנו בלי לקרוא את שבעת הספרים המופלאים של רולינג.
אז אם איכשהו לא קראתם, תעשו לעצמכם טובה ותיגשו לספרייה הקרובה לביתכם.

בחסות הקורונה הצלחתי לסיים את הספר האחרון בסידרה החמודה אך הבלתי מטריפה הזאת של הארי פוטר.
זה עלה לי במאמץ, לא התחברתי, אבל עשיתי את זה כי הרגשתי שאני צריכה,
לא יכולתי עוד להתנהל בעולם עם החור הזה בהשכלה.

אז איך אני מסכמת את הספר האחרון?
בסך הכל - יפה, עבודה יפה גברת רולינג עשית פה.
בצלחת לסגור כל כך הרבה קצוות מטרידים בבת אחת,
בלי שזה ירגיש ספר סגירת קצוות.
הצלחת להביא את הגיבורים לקצה, לפי התהום, ואז לתת להם לעשות צעד קדימה. בום טרחח וכל זה.
המהפכים בסוף קצת קיצוניים,
וביחד עם זה - היה ברור שהארי הרי לא ימות, לא ככה תסיימי את הספר האחרון,
אז הם היו לא מספיק מפתיעים.
היה צריך לעשות את זה קצת אחרת לדעתי,
אבל מי אני שתקשיבי לי, אם אני לא אחת מעשרות מיליוני המעריצים שלך, אלא דווקא אחת שלא.

טען לי חבר שהארי פוטר צריך לקרוא לפנ יגיל 17 כדי להתחבר, לאהוב ולהעריך.
יש מצב.
לא היתה לי הזדמנות, בתור ילדה חרדית שספריית בית הספר פלוס הספריה הציבורית הקרובה אליה מעוטרות רק בכותרים חרדיים.
אבל היו הרבה ספרים שהלמתי בגיל מאוחר יותר, וזה היה סבבה. ואהבתי, והתלהבתי, ותוכלו למצוא את הביקורות שלי על חלקם כאן בסביבה, בסימניה.
תכלס, אני חושבת שזה אומר משהו גם על הספר עצמו, אם זה ספר שמתחברים אליו רק אם קוראים אותו בגיל צעיר מספיק.

סיימתי.
ההרגשה שלי עכשיו: אובדן, מוחלטות, סיום.
וגם: התרגשות עילאית, התפעמות, אהבה.

טוב, עברתי מסע לא פשוט בימים האחרונים. קראתי את כל ההארי פוטרים מחדש. עכשיו אני הולכת להמשיך אל הנספחים הקאנוניים, אבל זו לא הנקודה - עברתי את המסע הזה. מסע שהתגעגעתי אליו, מסע שניגשתי אליו עכשיו מזווית רחוקה יותר, מסע שבו התאהבתי שוב.

מה גיליתי?
גיליתי שהכאבים הנפשיים שקורים בסדרה חודרים אליי טוב יותר.
גיליתי שזה קשה.
גיליתי שאני מאוהבת בהרמיוני, מעריצה את רון, ומחוברת להארי, עם כל המחלוקות.
גיליתי שזה אחד מהספרים שמציגים באופן הכי עמוק את המונח מורכבות.
גיליתי שביליתי את הילדות שלי באופן מעולה.
גיליתי שאפשר להתעלות מעל הטראומות שלנו.
גיליתי שאני אוהבת, אוהבת, כל כך אוהבת. קריאה, חיים, אנשים, דמויות ספרותיות, את הסדרה הזו.

כאבתי הרבה.

שאלת האהוב עליי ביותר ממשיכה להעסיק אותי. הפעם אני חושבת שאולי אצטרך לחזור למקור, ל-1 ו-2. כי 5 היה כואב כמו כוויה, 6 היה קסם מלנכולי, 7 היה אפי עלילתי, 4 היה עולם חדש, 3 היה התגרות מחוצפת.
ואני, לפחות בשעה זו, צריכה את ההשתאות.

תודה.

אני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל
אני חסרת מילים
אני לא מאמינה שהמסע הזה הסתיים (כמובן שאני עדיין מאזינה לפוטרקאסט אז זה לא באמת הסתיים)
אבל אני פיזיתתת לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי כרגע.
אני קראתי עכשיו את השישי והשביעי כשאת חמשת הראשונים קראתי לפניי הרבה שנים, ואני פשוט שוקלת עכשיו להתחיל לקרוא מהראשון עד החמישי שוב (למרות ה500+ ספרים שיש לי בבית שעוד לא קראתי).
אין לי מילים לתאר בכלל, ואני לא יודעת אם יש צורך לתאר, כי בואו זה הארי פוטר. ההייפ הכי מוצדק שיש בעולם הזה. ג'יי קיי רולינג סופרת גאונה, בניית העולם שלה מטורפת וכל דמות נכנסת ללב ברמה שאי אפשר לתאר. אין אף דמות שאפשר להישאר אדיש אליה. אף דמות.
מהרגע שסיימתי אני פשוט לא מפסיקה לבכות, בעיקר על כך שזה נגמר.
איך אני אחייה בלי לדעת מה הפוטרים אוכלים בארוחות הבוקר? מה הוויזלים עושים בחגים? את הריבים של רון והרמיוני הבוגרים?
מה קורה עכשיו בהוגוורטס? מי המנהל? מה קורה עם המאלפויים?
אני פיזית לא בסדר.
אני מרוקנת נפשיתתתתת
ואני לא יודעת איך אני ממשיכה מכאן.

הלב שלי נשבר כל כך הרבה פעמים במהלך הקריאה, אבל שברון הלב הגדול הגיע עם סיומו של הספר בידיעה שסיימתי לקרוא.
ידעתי שהרבה הולכים למות בספר הזה וקראתי את הרשימה של כולם כדי לנסות להכין את עצמי נפשית. ספויילר-זה לא עבד.

אני מאוהבת ואני אובבסיבית.
הילד שנשאר בחיים, ישאר חלק מחיי לנצח.
איך אני חוזרת לחיות עכשיו בעולם המוגלגים?????


תם ונשלם הקונדס.

לקח לי די הרבה זמן (13 שנים בעצם, מאז יציאת הספר הראשון) עד שהחלטתי שאני רוצה לבדוק בעצמי - על מה כל הרעש... אז ככה:(אני אנסה להתמקד בספר האחרון)

אני ממש מצטער שלא קראתי את הסדרה הרבה לפני - באמת שלא האמנתי שאני אהנה עד כדי כך משבעת הספרים המופלאים האלו שפשוט היו רקומים אחד בשני בצורה כל כך קסומה, תרתי-משמע!
היו ספרים טובים וכאלה פחות (לדעתי, הרביעי והשישי הם ה-כותרים של הסידרה כולה).

ג'יי.קיי.רולינג אמרה, שכשהיא כתבה את הספר הראשון, בראשה כבר היו מוכנים כל הספרים אחריו,ובמהלך כל הסידרה היא לא מפסיקה לספק הוכחות לכך - כל הפיתרונות לחידות מהספר הראשון נפרסו אחד אחרי השני בהמלך כל הסידרה בצורה גאונית ובונת מתח שפשוט השאירה אותי לפעמים עד השעות המאוחרות של הלילה- עד ה- Grand Finale.

בקשר ללסוף המיוחל - קשה לי לציין נקודה "רעה" (והיו לא מעט במהלך הסידרה) במיוחד שכשמתייחסים לסידרה כמכלול אני חייב להגיד שרולינג, בהחלט סיפקה את הסחורה! בכל מקרה אתייחס לנקודה ספציפית דווקא בנקודה הכי קריטית בסידרה - הסוף.
רולינג בנתה במשך שבעה ספרים מתח שהיה אפשר לחתוך בשרביט (כן, הייתי חייב:) ) ופיתחה בי ציפיות לאיזשהו סוף מפוצץ, משהו מעבר לכל דמיון/גדול מהחיים - הסוף הזה לא הגיע. שוב, אני חושב שהסידרה, כסידרה הייתה נהדרת אבל דווקא בסוף הייתה איזושהי אכזבה קטנה. כמובן שפיספוס קטן זה נסלח ונשכח אחרי כמה חודשים של הנאה צרופה (כן, עשיתי הפסקה בין הספרים - מודה באשמה)
בסופו של דבר הארי פוטר ישאר איתנו עוד הרבה דורות ורצוי שכך.

מי שעדיין לא קרא - עדיף מאוחר מלעולם לא (אני יודע:))

[הביקורת הזו נכתבה במקור כתגובה לביקורת אחרת אך הרחבתי אותה לאחר סיום הסידרה:]
כרגע סיימתי מסע קסום (אבל גם מפרך- בגלל האורך...) לקריאת כל סדרת הארי פוטר.
קראתי בעבר ספר פה וספר שם אבל לא בצורה מסודרת.
בעקבות ילדי שקוראים את הספרים ללא הפסק החלטתי לעבור עליהם שוב ולראות האם שווה את הזמן? וגם האם התכנים שהילדים קוראים שווים ובונים או הורסים ומקלקלים (מדי פעם אני פולש לספריית הילדים ולוקח ספר רנדומלי לקריאה- בימינו חשוב לשים לב לתכנים שמופיעים גם במרחב הספרותי וגם במרחב הוירטואלי מסביב- חשוב שהורים ישימו לב במה מלעיטים להם את הילד).
דבר ראשון אני חייב להגיד שנהניתי מאד!!!
זו סידרה מדהימה שהולכת ומתפתחת ככל שהגיבור שלה הולך ומתבגר. היא מתחילה באופן בנאלי של ילד קטן בן 11 בעל תמימות כובשת, ומתפתחת כאשר אותו ילד הוא כבר בן 17-18 ועולמו מורכב (כמו אצל כל אחד מאיתנו ובמיוחד בגילאים אלו).
הסידרה משכה אותי אליה בחבלי קסם השמורים לדמיון הילדותי שבו הכל יכול לקרות... אבל הקסם האמיתי בסידרה הוא שלא הכל יכול לקרות- רולינג בנתה עולם שלם של חוקים וחוקי טבע באופן שרק הסופרים הגדולים ביותר כמו טולקין יכלו לברוא. בראה עולם שלם בעל חוקים קבועים ומושרשים- עולם המקביל לשלנו (אחת הדוגמאות לחוקים כאלו חוזרת על עצמה מספר פעמים בסידרה: אי אפשר ליצור מזון באמצעות קסם בגלל ש"מזון הוא אחד מחמשת היוצאים מן הכלל לפי חוק גאמפ לשינוי צורה של היסודות").
היופי הנוסף הוא גם בהתפתחות גיבורי המשנה- רון, הרמיוני, ג'יני ובמיוחד נוויל שגדל להיות לוחם אמיץ וחכם שמגשים את דרך הוריו.
עוד דבר שמראה לי את גדולת הסידרה היא העובדה שהיא הצליחה לשחק לי גם ברגשות- היו פעמים שצחקתי בקול והיו פעמים שדימעה ביצבצה לה בזוית עיני. אם ספר מצליח להכניס אותך כך לעולם אחר -אתה יודע שאתה במקום הנכון... כי הרי למה אנו קוראים ספרים אם לא להימצא קצת במקום אחר ובהרפתקה אחרת...
יש המבינים יותר ממני בעולמה של הסידרה ויכולים להראות לי את המיתולוגיות הקדומות המושרשות בספר ואת הידע רחב ההיקף בלטינית ובספרות של המחברת וכו' וכו'- אבל אני רק רציתי לומר שפעם אחר פעם הסידרה לקחה אותי לחיים האמיתיים וליוותה אותי בתובנות קטנות במשך היום כולו- דבר ששוב מעיד שספר הוא טוב כאשר הוא אוחז בך כל היום כולו ולא מרפה.
יש הבדל ברמות הספרים. לעניות דעתי אפשר לחלק את הסידרה לשלושה חלקים- 1. ספר א'- מתאים לגילאים הצעירים מאד (א'- ג')- ספר הרפתקאות בנאלי ונחמד. 2. ספרים ב'-ג'- מתאימים לגילאי הביניים (ג'-ו')- הרפתקאות מורכבות יותר עם עולם של חברויות שהולך ונבנה. 3. ספרים ד'-ז'- מתאימים לגילאים יותר בוגרים (שם הספרים כבר הופכים לאפלים יותר ומורכבים יותר- מדובר על מוות (לפעמים אלים מאד), התעללויות, בגידות, שחיתויות ועוד).
שוב- זו חלוקה שלי בתור הורה לילדים. יכול להיות שאחרים יחלקו עלי- תפאדל...
אני גם יכול להבין את אלו שלא נהנו מהסידרה- יש כאלה שזקוקים לעולם שיותר קרוב אליהם עם חוקים יותר מוכרים וברורים... אבל אני רק מציין שלהם אני מציע לקחת קורסים בפתיחות מחשבתית אצל קסנופיליוס לאבגוד ...
ובכל זאת- על טעם ועל ריח אין מה להתווכח!
לגבי הערה שנאמרה על כך שקסמים קורים היום בכל המרחב הטכנולוגי שלנו- זה אכן קסם גדול והוא נובע מאנשים שהאמינו ומאמינים בכח הדמיון שלהם, אנשים שמאמינים שכל דבר אפשרי, אנשים שפתחו את עצמם ללא נודע ולדמיון ודרכו יצרו עולם חדש וקסום שנמצא מתחת לאפינו ממש.
ולגבי השאלה הראשונית שלי האם הסידרה אכן שווה את הזמן- חד משמעית כן!!!
וגם לגבי התכנים: בעולם שבו יש ריק גדול של ערכים מוחלטים, אז המסרים של אהבה, נאמנות, חברות, הקרבה ועוד ועוד הם מסרים ותכנים מבורכים מאד בעיני.
בקיצור- מומלץ מגיל 6 ועד 106!!

בסידרה הנפלאה על קורותיו של הארי פוטר. קראתי את הספרים בזמן אמת וזו היתה חוויה מופלאה! רולינג כותבת נהדר כל כך שמרגישים חלק מעולם הקוסמים, לכל אורך הספר. ספר נהדר, שנון, חכם, מצחיק, עצוב ומסחרר. והכי כיף -שיש עוד 6 ספרים נוספים בסדרה לקרוא אחריו!חוזרת וקוראת אותם שוב שוב תמיד מצליחה להישאב מחדש אל תוך העולם המופלא הזה, שרולינג יצרה.

יש האומרים שסופר הוא רוצח סדרתי בפוטנציה. אין ספק שבספר זה, רולינג מוכיחה את הטענה, ובגדול. מעבר להיותו, כמו כל סדרת הארי פוטר, ספר מרתק ומותח, ומעבר להיותו, שוב, כמו כל סדרת הארי פוטר, ספר בעל משמעויות עמוקות הרבה יותר בהן ניתן להבחין רק לאחר מחקר (ראה ערך פנריר גרייבק, רמוס לופין וקללות מסוימות כגון אבדה קדברה ועוד המון דוגמאות נוספות), מדובר בספר שמוכיח את הטענה שהעלתי למעלה - רולינג רצחה בדם קר מספר בלתי ניתן לשיעור של דמויות. בספר זה, הרגה רולינג מעל למאה אנשים, אם לכלול את כל הדמויות המשניות, המוגלגים, והיצורים הקסומים שנלחמו ונהרגו בקרבות השונים.
איני אומר כמובן שרולינג רוצחת, אבל בואו ונגיד שמזל שיצאה ממנה סופרת מוכשרת, כי בתור רוצחת סדרתית היא הייתה מסוכנת למדי ;)
אני ממליץ בחום לקרוא את הספר, משום שהוא בלתי ניתן לתיאור במקסימותו. מומלץ גם לחקור קצת מעבר, ולגלות דברים חדשים על מיתולוגיה, סיפורי עמים, שפות שונות, ועוד.

בשל עצלנות קלינית, זו ביקורת על כל הספרים בסדרה

אהה, איזה כיף. סוף סוף ביקורת נטולת ציניות למהדרין.

התחלתי לקרוא בגיל 4, אבל המפגש הראשון שלי עם הארי פוטר היה דרך הסרט דווקא. הייתי אז כבר בת 5- גן חובה, ואמא שלי שיחדה אותי שאם אסכים לעבור את התהליך הנעים הקרוי "טיפול כינים", אני אוכל אחר כך לראות את הסרט "הארי פוטר" שעמד להיות משודר בטלוויזיה במוצ"ש. אז הסכמתי, ובאמת אני לא זוכרת את פליית הכינים מהראש שלי אלא יותר חלקים נבחרים מהסרט עצמו- ומשום מה, בעיקר את מצנפת המיון על הראש של הרמיוני.
ואז קראתי את הספר הראשון, בערך שבוע אחר כך, ואני ממש זוכרת את זה- הבית של סבא וסבתא שלי, המיטה הנפתחת האדומה, ואני קוראת את הכריכה האחורית של הספר לפני הקריאה עצמה. אני אפילו זוכרת שבין כל הסופרלטיבים, היה מישהו בשם אסף מאיזה עיתון ישראלי, שאמר שהוא נשאב לספר לכמה שעות קסומות ויצא מחייך, והתפלאתי- איך הוא קרא את הספר בכמה שעות? זה ספר נורא ארוך! [תזכרו, הייתי בת חמש.]
ואז, ריפרפתי על הפרקים הראשונים אבל התחלתי לקרוא באמת מפרק 8- המורה לשיקויים. להפתעתי- בספר היו המון טעויות! בסרט זה בכלל לא היה ככה! רק אחר כך הבנתי שהספר היה קודם לסרט...

אחר כך קראתי את שני הספרים הבאים, שגם הם היו שייכים לסבא וסבתא שלי. ואז, באמצע כיתה א', סבא שלי קנה לי את הספר הרביעי. הייתי קוראת אותו מתחת לשולחן...את הספרים מס' 6-5 הלכתי לקנות יחד עם אמא שלי, ואת הספר השביעי קנו לי בחנוכה של כיתה ג'- רק אז הוא יצא בארץ.גמרתי לקרוא אותו עוד באותו ערב.
ומאז קראתי את כל הסדרה, שוב ושוב, אינספור פעמים (למרות שאחי הקטן השחית אותם לחלוטין כשהוא למד לקרוא בעצמו).

בהתחלה היו המון דברים שלא הבנתי בספר ["אמא, מה זה דגנרט?" כן, זה הופיע בספר השישי], וביניהם הרמיזות על רון והרמיוני המאוהבים. היום אני מרגישה כל כך מטומטמת, כי זה מופיע גם בסרטים [מיותר לציין שראיתי את כולם, כולל מרתון שהיה בשבוע שעבר] כבר מההתחלה! בכלל, הבנת הרמיזות-שאמורות-להתבהר-בסוף-הספר לא היו הצד החזק שלי עד גיל 12 בערך, במיוחד אם אלו רמיזות שמתבררות רק אחרי כמה ספרים או בספר האחרון.
לכן היו המון קטעים שעד כיתה ו' נשארו תמוהים בשבילי...
**סיפור קטן ומוזר: בליל יום ההולדת של הארי [תודה לבלגית המעופפת שהזכירה לי], השנה, חלמתי על עלילה של ספר שמיני שאני נמצאת בתוכו. ברצינות. אולי כי תמיד הייתה לי פינה חמה בלב ליום ההולדת של הארי פוטר, כי הוא חל רק 12 ימים אחרי שלי.**
ועכשיו, בואו נדבר על הספר עצמו.

רולינג יצרה סדרת ספרים מדהימה, סוחפת, שהייתה העולם שלי כשהייתי קטנה בהמון מובנים, עולם שיש בו הכול- כישוף וספרים ומלחמה וינשופים וחברויות ובגידות וצחוק ואובדן ואהבה ושנאה וסודות ובעיקר, יש בו הרבה קסם- כי אולי רולינג היא לא קוסמת, אבל היא בהחלט יודעת לכשף אותך ולשאוב אותך לעלילה, ולייחל שגם אם עברת את גיל 11, הינשוף מהוגוורטס עוד יבוא. עד היום אני מרגישה שהדמויות בספר הן חלק מחברי הילדות שלי, כי הן כל כך אמיתיות וליוו אותי כל כך הרבה זמן.

אז כן, הארי פוטר מצליח לכבוש אותי גם כמעט 10 שנים אחרי שהתחלתי לקרוא אותו. ואם אני מצטערת שקראתי את הספרים, זה רק כי אני לא יכולה להיות מופתעת כל פעם מחדש.
אבל עדיין, זה לא מוריד בעיניי מערכם של הספרים.

אני לא חושבת שלספרים יש מטרה נסתרת או משמעויות [כמו למשל, התיאוריה שהספרים מבוססים על השואה]. אולי בעצם יש להם מטרה אחת, והיא- לגרום לקוראים להאמין שיש ספרות טובה שמגיעה לכולם: גם למבוגרים, גם לנוער וכן, גם לילדה בת חמש עם קרקפת שורצת כינים.