למרות שעזבתי את חיפה לפני 35 שנים, ולמרות שלכאורה אני כבר לא קשורה אליה וחיה במרכז הארץ תקופה ארוכה יותר מהתקופה שחייתי בחיפה, עדין כל איזכור שלה או של הקריות, שמבחינתי הם גם חיפה, מושכים אותי בכבלי קסם, המקומות המוכרים, הדמויות, האווירה, מעוררים בי גלי זיכרון חמימים המצדיקים את האימרה שאפשר להוציא את האדם מהבית אבל אי אפשר להוציא את הבית מהאדם.

כשקיבלתי את הספר במסגרת הספר הלבן של הקוראים המש

"בגלל" הספר הזה הלכתי לישון כמעט ב-6:00... לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו. הייתי חייבת לדעת איך הוא מסתיים.
שלושה סיפורים של שלוש נשים, שמסופרים כולם בגוף ראשון.
שלוש הנשים (נעמי, תמר וסשה) לא שייכות בדיוק למיינסטרים החברתי של המציאות הישראלית, וכל אחת מהן מספרת על החיים בשוליים מנקודת המבט שלה. וגם - כיצד כל אחת מהן רואה את השתיים האחרות, הן ביחס לעצמה והן ביחס לסביבה.
זהו ספר ביכורים של וסר-אוחי

ספר חביב, קריא, מרגש בחוויות העמוסות והמורכבות שבו.
בהוויתו ספר ישראלי מאוד.
יש מקום לליטוש בכתיבתה של <mark>כלנית</mark> , לגבי הדמויות.
חסרה תנועתיות של הדמויות, בניגוד ל"קצב" הדינמי מאוד של הספר- לעיתים תזזיתי.
קולות ישראליים מנשבים כמו בריזת קיץ נעימה.
רוב ההתרחשויות מול הים ובים, ואני חיה וגרה מול הים, כך שאני "משוחדת".
לדעתי זו כתיבה טובה ביחס לראשוניות, לבוסריות של סופרת
צעירה שניכרת בכתיבתה.

אהבתי איך הסופרת מייחדת לכל אחת משלוש הנשים קול משלה, קול כה אופיני עד שלאחר הצגת הדמויות ניתן היה לזהות כל אחת גם ללא הכותרת בתחילת כל פרק.

אהבתי גם את האופן בו כל אישה מתוארת על ידי שתי האחרות יותר מאשר על ידי עצמה. למרות היות הספר פרי ביכורים, התיאורים האלה כתובים ביד אומן.

כמו כן אהבתי את תהליך הפקת הלקחים והתובנות שכל אישה עוברת (או לא עוברת). כמו בחיים, יש כאלה שלומדים משגיאות ומעמידה