תהילה: תגידי, למה הכותרת הזו?
חתולת בר: לא יודעת. זה לא משהו שאני בחרתי.
תהילה: אבל זה בכלל לא קשור לכלום. הכוונה שלי בריאיון איתך הייתה לצור משהו עם תחושת שמחה וכיוון טוב. הכותרת הזו מביעה בדיוק את ההיפך.
חתולת בר: לא אני. זו לא אני. אני לא קשורה לזה.
תהילה: את לא קשורה לזה? הלא שמך כתוב ב-
חתולת בר: תקשיבי לי רגע תהילה, אני מבינה את הכעס שלך, אבל יש לעיתון עורך וזה לא אני. את בהחלט צודקת. אני מבינה על מה את מדברת. (וגם קיבלתי את שיחת הטלפון הזו עשרות פעמים? מאות פעמים? אלפי פעמים? נמאס כבר, לא?)
תהילה: ועוד דבר, אני לא אמרתי לך שאלוהים מדבר איתי. למה כתבת את זה? את כל כך פוגעת בי. את מבינה מה עשית? אני אדם שמאמין באלוהים.
חתולת בר: תשמעי חמודל'ה, אני רק מוסרת חומר גלם, אין לי שליטה על המוצר המוגמר. בבקשה ממך, הביני גם את הצד שלי (איזה צד יש לי כאן? ברור שהיא צודקת, הריאיון הציג עמדה שונה לחלוטין)
תהילה: את יודעת איזה נזק עשית לי? אמרתי לך מהי כוונת הספר, לא? הסברתי לך, נכון?
חתולת בר: (בטח שהסבירה, לך תסביר לה שהעורך רוצה לראות דם על הכביש)
תהילה: לא איכפת לי שתכתבי שטויות, שקרים, רכילות, תכתבי מה שאת רוצה, לא מעניין. אבל לכתוב שאלוהים מדבר איתי? איזו מין שטות זו? את יודעת שאני לא יכולה לצאת לרחוב? את יודעת שמאז הפרסום שלך אני מסתתרת אצל אמא שלי? הכתבה שלך עשתה לי מעגלי נזק שלא יתוארו, אנשים יורקים עלי, אומרים עלי דברים רעים וכל כך למה? רק בגלל שכתבתי סיפור דמיוני? את יודעת ששברו לי את כל החלונות בבית? את יודעת שהילדים שלי לא הולכים לבית הספר כי פוגעים בהם שם? תגידי, את לא אמא בעצמך?
חתולת בר: אהה, אני מצטערת לשמוע על כך. (מה אעשה? במה אני יכולה לעזור לה עכשיו? ולמה אני צריכה לשמוע את השיחות המעיקות הללו בכל פעם? למה לא שופכים את הזבל הזה על הצנון שיושב בקומה שמעלי? זה נזק שנעשה ואין להשיבו) סלחי לי תהילה, אני מאחרת לפגישה חשובה ואני חייבת לסיים את השיחה.
תהילה: הרסת אותי. הרסת אותי ל-
חתולת בר: (אין מה לעשות. לעזאזל, איפה שמתי את המפתחות, גם אתמול איחרתי לאסוף את משמוש. המטפלת תהרוג אותי)
– נו, מה דעתך?
– זה מה שיציל אותי מאלה שירצו לרגום אותי באבנים?
– אולי. יכול לעזור. אל תדאגי, יש לי שיטות יותר מוצלחות להעלים אותך. בואי נתקדם.
– להעלים? אני אצטרך לברוח?
– הניחי לזה. קדימה, בואי נתכונן לריאיון, הוא אמור להתפרסם בגיליון סוף השבוע הקרוב.
איך נפלו גיבורים
(זו הכותרת שפורסמה לבסוף)
הסופרת שטוענת שאלוהים מדבר עימה, בריאיון בלעדי
(זה הקדימון שרץ ברדיו יום לפני הפרסום והופיע בעמוד הראשי של העיתון)
מאת: אופירה חתול הבר
צלם: יושי
אני יושבת בגינתה הפורחת של תהילה, נהנית מכסא הנדנדה ומהשקט הכפרי הפסטוראלי. תהילה מופיעה עטופה במנשא תינוק מבד גמיש, ממולא בעולל רדום ומחזיקה בידיה שתי כוסות לימונדה טרייה מלימונים שאך זה נקטפו מהעץ. איזו הרגשה מפנקת לעזוב את העיר ההומה באמצע היום! תהילה לא מסכימה להצטלם ויושי, הצלם שלנו, מסתפק בצילומי אוירה בישוב הכפרי וממהר להסתלק כדי להספיק לצלם את האנס שנתפס גונב גלולות מאשתו ואת ההפגנה האלימה נגד אלימות מול פעוטון נירה בבית שמש.
חתולת בר: איזה תינוקי בונבון (שיחת נשים נדושה, סמול טוק בדוק לשחרר אוירה).
תהילה: כן, ממש כיף.
חתולת בר: תני לראות (היא מפשירה, זה יופי) הו, אלוהים... הוא מ-ד-ה-י-ם! יווווווו, מה זה הדבר הזה? תראי לי את האף, איזה אפון מ-ת-ו-ק אמאל'ה !!! פיצקל'ה כזה כבר מזמן לא ראיתי ואיזה ריח יש לו! אויש, חבל שלא מוכרים כזה עץ ריח לאוטו, את יודעת, עם ריח של תינוק!
אף אחד לא היה רוצה שייגמר הפקק. אוח... זה משהו! אי אפשר להיגמל מזה, ממכר כל כך! כמה כאלה כבר יש לך?
תהילה: (מה היא נוגעת?)
חתולת בר: הילדים, זה מתוך עיקרון אצלכם, זה משהו שקשור באמונה, נכון?
תהילה: לדעתי זה צורך אבולוציוני.
חתולת בר: ככה את חושבת? טוב, אבל בסוף צריך גם לגדל אותם, לא?
תהילה: לגדל? הם גדלים לבד.
חתולת בר: (קוקו אמיתית. נראה לי שיצא חומר טוב) טוב, תהילהל'ה, כדאי שנתחיל לפני שהבונבונצ'יק שלך יתעורר וגם לי יש עוד עיסוקים היום. השאלה שלי אלייך, רק רגע, אני אפעיל קודם את הטייפ, הנה, אפשר להתחיל. ממה שקראתי עד כה, לא ממש ברור לי למה הכנסת שיחה דווקא עם אלוהים? יכולת להשתמש בכל דמות אחרת, למשל ידיד דמיוני, מורה רוחני, כל דבר.
– מה אענה לה?
– תמרחי משהו.
– אולי היא צודקת, הייתי צריכה להוציא אותך מהסיפור.
– השתגעת? אני מקדם המכירות הכי מוכר ביקום. אם את מוציאה אותי, אף אחד לא קונה את הספר שלך.
– כשאתה בפנים יקנו?
– אוהו... מה זה יקנו. יחטפו ויקללו אותך.
– יקללו?
– יקללו, יקלסו, יחפשו אותך כל הדרך אל הבנק. מה איכפת לך? את לא הראשונה ולא האחרונה שמשתמשת בי.
תהילה: את צודקת, זה באמת לא משנה. ידיד דמיוני, פיה טובה, מורה רוחני, כל דו שיח כזה יכול להיות מוצלח. הבחירה באלוהים הייתה אקראית.
חתולת בר: ובכל זאת, קוממת עלייך רבים ופגעת ברבים, בעיקר מקרב יראי שמיים. אולי היה כדאי לוותר על זה?
תהילה: אני לא לבד בזירה. רבנים גדולים משתמשים באלוהים לצרכי פרנסה. קחי לדוגמא את הרבי ג'ו כפרה, השכינה אצלו זה עסק, שולח עקרות בכל ראש חודש לים, לזרוק חפץ, לנשק איזה קמע, לשחרר איזה מטבע. מטלפן אל השמיים לשחד שד אחד או שניים. בשבילו אלוהים נמצא בכיס המזומן והוא לא יחיד. אצלי זה... זה... אלוהים בתוך הספר.
חתולת בר: אלוהים בתוך הספר???
תהילה: כל אחד מאיתנו מדבר עם אלוהים, לא?
חתולת בר: לא נראה לי...
תהילה: תחשבי על זה. זה כך.
חתולת בר: רק שלא תמיד מתחשק לו לענות.
תהילה: המרכזייה השמימית עמוסה שיחות תפלות.
– אילו שיחות, תהילה?
– אה, כל אלה, אתה יודע. ברוך אתה על כוס המים שאשתה עוד רגע, וברוך אתה על כוס המים שהוצאתי מגופי לפני רגע, רחם עלינו פה ורחם גם שם. זה נשמע לי כמו אינפלציה מילולית לעבר השמיים, נכון? איפה ציווית על כל אלה, כבודו?
