****




-"אבא, למה הם יורים עלינו טילים? אנחנו טובים!"
-"אמממ.... הם, אה, רוצים לפגוע בנו, אבל הם לא יצליחו. יש לנו צבא חזק. הם רוצים להפחיד אותנו"
-"אני מפחד שהם יפגעו בנו עם טיל. הייתי מפעיל את המגן מסביב לבית ואז יורה עליהם טיל בחזרה, יותר חזק. מפוצץ את כל הרעים"
-"הם לא יפגעו בנו, אל תדאג, מתוק."
-"נכון. כי אנחנו הטובים, והם הרעים, והטובים תמיד מנצחים."
-"אהההה, אמממ... כן...."


אנחנו הטובים. אני יודע שאנחנו הטובים. אנחנו מוסריים יותר. אנחנו שואפים, כך נדמה לי, לאושר ולשגשוג ושפשוט יהיה טוב. והם? הם לא.

אני בנאדם מבוגר, וכבר מבין שיש מורכבות אינסופית בחיים האלה. שבין הרעים יש גם טובים, ושגם הרעים בעיני עצמם לא כל כך רעים, ושגם בין הטובים יש רעים. ולא רק זה, אלא שבתוך כל אחד מאיתנו מתקיימים טוב ורע במלחמה בלתי פוסקת. אבל הילדים, הם לא... הם חייבים לחלק את העולם לטוב ורע, לשחור ולבן. יואבי שלי בן חמש וחצי, וכשאנחנו נותנים לו שוקולד עיניו נוצצות והוא מחבק אותנו באהבה והכרת תודה אינסופיות וטוען לאהבה אין-קץ, ואולם כשאנחנו אוסרים עליו דבר מה פניו רוחשות רע, והוא מביט אלינו במשטמה וטוען שאיננו אוהבים אותו. אנחנו מנסים להסביר לו, אבל אין אצלו שום דבר באמצע כרגע. או שאנחנו עם צבי הנינג'ה, או עם שרדר. ככה זה עובד. הרעים רוצים לעשות רע, והטובים, הם בעיקר נלחמים ברעים.

והמבוגרים, גם הם, גם אנחנו, בימים האלה, מחלקים את העולם לטוב, ולרע. כל כך ברור לנו מהם. ואני, גם אני. אני טוב. צריך לגזור את הדף איפשהו באמצע ולהחליט איפה עובר הקו, ומהם הספקות ומה עם הילדים שלהם וכמה מהם באמת תמימים ושוחרי שלום וכמה מאיתנו קהי-לב ואטומים ומי צודק ומה הדרישות ואם נרשה אז הם ואם הם אז אנחנו, ואני חולם על זה בלילה כאחרון בני החמש, מחלק ומחלק ומחלק את העולם, לטובים טובים ולרעים רעים. וכל ההפגנות ברחבי העולם, זה בגלל שהם לא מבינים כלום. כי אנחנו הטובים. אנחנו.

****
פני ובייבי הן שתי אחיות שמתגוררות אצל הדוד היהודי שלהן בכפר פסטורלי בטוסקנה, בשלהי מלחמת העולם השניה. גם הן מתאמצות לחלק את העולם לטוב ורע. הדוצ'ה מוסוליני הוא הטוב, הפשיזם הוא טוב, הכומר הוא טוב, והדוד, הדוד גם הוא טוב, למרות שאינו הולך לכנסיה, ואולי, רק אולי, צריך להתייסר עליו כדי שיכופר לו, שיחוסו עליו בשמיים, שלא יילך לגיהנום. והגרמנים, הם טובים, בייחוד אלה שמנגנים בטהובן על הפסנתר הגדול שבבית, גם אלה עם העיניים הכחולות המימיות, אבל לפעמים יש צורך לשאול אותם, לוודא.
ובכל זאת, גם בוודאות שלהם על העולם יש קרעים נרחבים כל כך, שהם נאלצים להשלים אותם בעזרת שאלות תמימות או בעזרת הדמיון וכוח המחשבה המופשט והבסיסי והחותך שלהם. הם לא מפסיקים לקבוע חוקים שאין להם זכות קיום בעולם האמיתי. אם נחצה את שדה הקוצים כשאנחנו יחפים, אז יסלחו לדוד בשמיים. רק אם נתייסר מספיק.
ההתחלה ברורה, והסיפור הוא סיפור של ילדות שהאימה מבצבצת לו לכל אורכו מבין הסדקים הדקים שנפערים בשוליו למגינת לבן של הילדות, וגם למגינת לבנו, שהרי אנחנו כבר יודעים מה יהיה הסוף של הסיפור הזה, רק את סופו של הסיפור שלנו איננו יודעים.

הספר הקטן הזה מזכיר במידה מסויימת, בלאקוניות ובילדותיות הנאיבית-אך-מודעת שלו את "המחברת הגדולה", וברגש העדין שהוא מעורר, יחד עם האיטלקיות המתנגנת מכל עמוד, את "אלה תולדות", אבל איכשהו הוא נופל משניהם. לא מספיק מנוכר ונאיבי כדי ללפות את הלב בקור של התאומים מ"המחברת הגדולה", ומאידך חסרות בו הסיטואציות הדקות המופלאות של אלזה מורנטה. כן, יש בו משהו מרגש, כמו בכל ספר "שואה", אבל הוא נעצר שם, והופך לעוד סיפור קטן, שלא הצליח לפצוע יותר מהרגיל את הגלדים המדממים של הלב המאומן שלי. לא בכיתי, אני מודה, אפילו לא כמעט. אבל הוא עשה לי לחשוב, והמחשבות האלה נוספו לדכדוך מכל מה שקורה כאן בעולם המטונף הזה, והן מסתובבות מסביב לראשי ולא נותנות לי אפילו להימלט מהן אל שינה ברוכה. אז הנה, אני כאן, וכמה בעיקר לעוד אסקפיזם, ועוד אחד, ועוד מסמר בארון המתים של הוודאות שלי, שאנחנו הטובים, והטובים מנצחים תמיד.


****

הדוד ילך לגיהינום, כי הוא לא מאמין בישו. ככה אמר הכומר. פני ובייבי אוהבות את הדוד, ומבקשות עצה מהכומר איך להציל אותו מהגיהינום. הכומר מסביר שהן צריכות לייסר את עצמן, כפי שישו ייסר את עצמו עבור כל בני האדם, וכך אולי יינצל הדוד. ואיך פני יכולה להחליט את מי היא יותר אוהבת, את ישו, את הדוצ'ה או את הדוד? ההתלבטויות הן קשות, וכך היא מוצאת את עצמה חולמת בלילה על הבתולה הקירחת.
שתי אחיות יתומות עוברות לגור יחד עם הדודה, אחות אביהם ועם הדוד היהודי, בן דודו של אלברט איינשטיין, בוילה בחבל טוסקנה. הדודים מאמצים אותן בחום ומתייחסים אליהן כמו היו בנותיהן. זהו הרקע לספרה של מאצטי, המבוסס במידה רבה על האוטוביוגרפיה שלה. מה שמתחיל כספר ילדות טיפוסי בסגנון האסופית, מקבל עד מהרה תפנית לא רצויה, כי הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, והעננים מעל ראשה של המשפחה הולכים ומשחירים, כפי שנרמז משם הספר.
הספר כתוב מנקודת מבטה של ילדה בת עשר, עם מזג סוער, אופי מרדני, חוש מפותח לצרות, ולב גדול ואוהב. מאצטי מתארת בצורה תוססת ומלאת חיים את חייה באותה תקופה, את שטיפת המוח הנוצרית פשיסטית בבית הספר, את פולחן האישיות סביב מוסוליני, את משחקי הילדות עם ילדי האיכרים ואת הכבוד וההערכה שרוחשים האיכרים הנבערים לדוד המלומד והנדיב, שתמיד מוכן להגיש עזרה. עם הרבה אהבה וגעגועים, היא מאפשרת לנו הצצה אל החיים בבית הדוד, שמאמין בחינוך קשוח, אך עם זאת משחק עם הילדות פרה עיוורת ומחבק ומנחם אותן כשהן מתעוררות מחלום רע בלילה. וכך הספר הנע על הציר בין ספר ילדים לספר אימה, כשעולם הילדות נסדק אט אט ומתמלא פחדים, כשההבנה מחלחלת על הסכנות הצפויות ליהודים תחת השלטון הגרמני וכשהסכנה לחייו של הדוד הולכת ונהיית מוחשית.
ספר יפה ומרגש, מלא בשמחת חיים מתפרצת שעומדת בניגוד עז כל כך לתקופה הקשה. אם הייתי צריך להמליץ למישהו לקרוא רק ספר אחד השנה, הייתי בוחר בספרה של מאצטי, לאו דווקא כי מדובר ביצירת מופת גדולה, אלא מפני שמאד אהבתי אותו, והוא הותיר בי זיכרון חם ואוהב, וכשקראתי אותו הזדמזמו בראשי ללא הרף מילות התפילה של אברהם חלפי:
"אל נא תרע לתמימים.
הם אינם יודעים מדוע ברק פוגע בעץ
הנושא את פריו לתומו."

פני ובייבי, היתומות מהוריהן, חיות בוילה בטוסקנה אצל הדוד והדודה. הדוד הוא יהודי ובגלל שאינו הולך לכנסייה הוא ילך לגהינום, אלא אם פני ובייבי וחבריהן יעברו ייסורים עבורו: למשל יחצו שדה קוצים יחפים 10 פעמים, או יצליפו בעצמם בענף של עץ...פני המספרת את הסיפור מנסה לסדר את הערכים עליהם היא גדלה לפי סדר הגיוני: האם היא יכולה לאהוב את בייבי יותר משהיא אוהבת את הדוצ'ה? ואת הדוד, הדודה ובנות הדוד? פני היא ילדה סקרנית ובעלת תעוזה ויש לה כבר מחברת המלאה במשפטים חינוכיים שכתבה 100 פעמים כמו "אסור לענות בחוצפה למבוגרים כשהם גוערים בנו" וגם "אף פעם לא אגזור יותר את גלימתו של הבישוף"...היא נשלחת לעתים תכופות לישון בלי ארוחת ערב, בתקווה שתצטער על מה שעשתה ותתחנך בזכות העונש, עד התעלול הבא...

איטליה של שנות הארבעים במאה הקודמת היתה מבוססת היטב במשטר פאשיסטי יציב וותיק, שאירגן את חיי האזרחים ודאג שלאיש מהם לא תהיה חירות מספקת כדי לחשוב. הילדים אורגנו מגיל 6 בקבוצות שלמדו התנהגות מיליטנטית והערצת הדוצ'ה. מוסוליני חתם על הסכם עם הכנסייה, שהפך את הדת הקתולית לדת המדינה כך שהילדים התחנכו בשתי דתות מקבילות, ובדמיונם הדוצ'ה וישו הנוצרי היו כמעט זהים. כמו בכל משטר טוטליטרי ההמונים תמכו בהתלהבות במשטר ובשיטה שניצלה ושיעבדה אותם. ההסכם שכרתה איטליה עם גרמניה הנאצית דווקא הגן על היהודים האיטלקיים: הדוצ'ה, שכנראה לא היה אנטישמי אבל היה אופורטוניסט, לא איפשר לפגוע בהם. זאת עד להדחתו של הדוצ'ה בשנת 1944 בה איטליה הפכה לארץ כיבוש לכל דבר של גרמניה, וגורל היהודים בה ידוע.

קריאת הספר הזה, האוטוביאוגרפי בחלקו, גרמה לי סבל רב. הוא אמנם מסופר דרך עיניה של ילדה שאינה מבינה בדיוק את מה שהיא רואה, מתאר חיים בנוף נפלא של כפרים, שמש, נהר וחיים נוחים של משפחה משכילה, נאורה ואמידה, המקובלת על שכניה ואפילו על הכומר והבישוף, למרות יהדותו של "הדוד". אבל דרך הסיפור התמים של הילדה הקטנה מבצבצים קטעי האפלה והסיפור הנורא מתגבש במוח הקורא עוד לפני שהוא קורה. לא הסכמתי למה שנכתב על הכריכה האחורית ש"...למרות שהארועים המסופרים ברומן הנם קשים ביותר, הטקסט מדבר על אושר בלבד..." יכול להיות שלו הייתי קוראת אותו בלי הידיעה שבדיעבד הייתי יכולה להתייחס יותר לתאורי האושר. כמו שזה היה ראיתי את המפלצתיות גם דרך התמימות הילדותית שנועדה להרגיע את הקורא לפני האגרוף בפרצוף.

ועוד משהו. נראה שהסופרת ניסתה כל ימיה להתמודד עם הזוועה שחוותה והספר הזה - שיצא לאור ב 1961 הוא אחד מהנסיונות האלה. כשקראתי את ההקדשה בסוף הספר, פרצתי בבכי ותאמינו לי זה לא קורה בכל יום. יאהבו אותו אלה המוכנים לקרוא על תקופה קשה מזווית אישית, לא היסטורית. עם זאת אני מציעה לרגישים לשקול אם לקרוא את הספר הזה.

ספר מרגש וכתוב הייטב שנכתב ב-1993 על הכיבוש הנאצי באיטליה וכיצד נראה הדבר מעינייה של ילדה.
הספר הוא בעצם אוטוביוגרפיה של המחברת. היא מתייתמת מהוריה ועוברת לגור אצל הדוד שלה רוברט איינשטיין, בן דודו של אלברט איינשטיין.
חצי ספר לערך מוקדש לתאור הווי החיים בעיירה דרום איטלקית מנומנמת, הילדה מתארת את שמחות החיים, חיבתם של דודיה ואת האנטישמיות של הכנסיה המקומית לדוד היהודי המתוארת בצורה כה יפה ונאיבית בעיניה של הילדה.
חציו השני של הסיפור מוקדש לכיבוש אזור מחייתה של המשפחה על ידי הנאצים וכיצד חיו במחיצתם עד 1944.
המחברת כותבת "הספר מבקש לתאר את השמחה ואת העונג של אותה משפחה שהעניקה לי את ילדותי, כשהיא קיבלה אותי אליה כ"שווה", בעוד אני הייתי "שווה" להם באושר שלי ו"שונה" מהם ברגע המוות. הם נחים במרומי הגבעה ואני זוכרת אותם. אם מישהו חולף במקום, שיותיר בו פרח!".
קריאה מענגת ומרגשת.

מעניין, נחמד (עדה ב.)
טוב, קריא (אורה פ.)