הבית בקצה ההר
תעוקת הקיץ הישראלי, גורמת לי לבקש בדחיפות מפלט בנופים אחרים, המשדרים שלווה וקרירות. התמונה שלי מורכבת תמיד מנופי הדולומיטים באיטליה, בהם הצבע השולט הוא ירוק, או לבן שלג. תמונה של פסגות הרים, החותכים את הנוף בדרמטיות, ומעט בתים עם גגות אדומים ועציצי גרניום, שרועים למרגלות הרכסים בשלווה היוצרת תמונה אידילית, כזאת שחברת מולר נוהגת לפרסם באמצעותה מוצרי חלב.
לפני מספר שנים, נסעתי לדולומיטים. שם באחת העיירות חזיתי בפסטיבל מקומי, של קהילת דוברי אוסטרית, רציניים מאוד בייחס למסורת שלהם, בעלי לבוש מסורתי המזכיר את היידי בת ההרים. הייתה שם כמובן מוזיקה יפה, מחולות עממיים מלהיבים וכמויות גדולות של אלכוהול, מה שגרם לי להבין שהנופים האלה הם לא רק טבע, אלא גם אנשים בעלי תרבות ההררית.
הביקור בעירות הקטנות, חשף אותי לצד אחר של חיים הרריים, לבני אדם הנולדים וחיים בעולם שאין בו כמעט שינויים, במקום של קהילות קטנות, בהן כולם מכירם את כולם, מקום בו לעתים גרים מספר דורות של בני משפחה. מה זה עושה לאדם שגר בקהילות סגורות ושמרניות, בנופים שיש בהם שקט, ותמונה שכמעט לא משתנה, אך יחד עם זאת הם גם קרים, קשים ומשעממים?
כריסטינה קומנצ'יני, בספרה כשהלילה, ממקמת בנופי הדולומיטים, רומן קטן בין גבר לאישה, במקום בו הנוף מעצים בדידות אנושית, בו שלווה הופכת למועקה, הגורמת לתשוקות חנוקות ולפחדים מוסווים לצוף מעל פני השטח, ולהתעמת בין מה שאנחנו, למה שבקשנו להיות, קונפליקט המבטא את האמת שלנו כבני אדם שבריריים.
קומנצ'יני, בונה את הרומן שלה מהפכים, אישה מול גבר, אורבניות מול טבע הררי ופראי, שנאה מול אהבה, משפחתיות לעומת התפרקות משפחתית ועריריות, שמרנות לעומת מודרניות. קומנצ'יני, טוענת לקיום מצבי חיים מנוגדים, כתכונה אנושית, כמו העובדה שאנחנו יכולים בו בעת, לאהוב את הילדים שלנו, או את בן זוגנו, אך גם לשנוא אותם. אמירה ישירה ובועטת שמסירה מסכות צביעות.
האישה שבעלילה, היא מרינה, צעירה יפה, אך גמלונית, שברירית ובודדה, שבאה מנופי הים והעיר, בהם היא נוהגת לבלות עם שתי אחיותיה. נשואיה רחוקים מלהלהיב, יש לה ילד בן שנתיים, מהריון לא מתוכנן, חסר מנוחה, המדיר שינה ושלווה, הגורם לה לחוסר ביטחון כאמא.
החברה מבקשת ממרינה להיות אם ורעיה צייתנית, אבל מרינה בוגרת אוניברסיטה, בקשה לעצמה גורל אחר, לפענח מאזנים עסקיים, מה שמאיים על חברותיה לעבודה, על הגברים המאצ'ואיסטיים במשרדה, ועל הגבר הנוכח נפקד שלה, המהדהד דרך מצוקותיה.
היא נשלחה לבד עם מרקו בנה לנופש בדולומיטים. שם היא פוגשת את מנפרד שהשכיר לה חדר בקומה מעליו. הוא שונה ממנה, בן למשפחה בת שלושה אחים, החיים בהר. הוא אדם גס ומחוספס, זועף, הממעט לדבר, לובש חולצות משובצות משעממות (שהזכירו לי את עצמי), מתחת חזותו מסתתרת שבריריות, אלימות, ואישיות המלאה בסתירות. הוא מדריך טרקים בהרים, המוכרים לו ככף ידו. הוא עולה ויורד בהם כסיזיפוס, במונוטוניות המעניקה שלווה לחוויית הנטישה הכפולה שלו, מאימו שנטשה אתו בילדותו, עם מאהבה לארה"ב, ומרעייתו שברחה עם ילדיו. טראומות שחרכו את נפשו וגרמו לו להיות מיזנתרופ ושנוא נשים, מבחינתו הן זונות המצדיקות התייחסות גסה ובוטה. לזיין אותן (כך המקור) כאקט כוחני המבטא תשוקה אפלה והשפלה (פרויד היה חותם על גישת קומנצ'יני).
השוני והמשותף בין מרינה למנפרד, יגרום לחייה להשתקף באישיותו. יחסיהם המורכבים, ינועו משנאה יוקדת, לתשוקה מינית ולאהבה חד פעמית, כמו בסצנה בה רכבל עולה להר והשני יורד ממנו, באחד מרינה בשני מנפרד. סצנה שביטאה תשוקה ועוצמת מפגש בלתי אפשרי בין השניים. קומנצ'יני תתאר את יחסיהם כמאבק כוחני בין גבר לאישה, בין משיכה לדחייה, עם סחיטה רגשית, שתתחיל את הסיפור, מול עדנה והשלמה של שתי נפשות בודדות, בעלי תשוקות מושתקות, כואבים ומיוסרים, הערוכים מסע התגלות והתאהבות. האם הוא יוליך לשינוי ולאיחוד? או שמא הוא יהיה רגע אחד המגיח מתוך מסלול חיים שגורלו נקבע מראש?
היחסים בין מרינה ומנפרד, מתקיימים בנופי הדולומיטים הפראים, המשמשים להם רקע ותיבת תהודה. כמו צעקה שאנחנו צועקים בעמקים סגורים, החוזרת אלינו כהד מתגלגל ורועם.
הרומן של קומנצ'יני, הוא רומן של קיץ, לא רק בנופיו הקרירים, אלא גם באופן שגיבוריו מתערטלים ממשית ומטפורית גם יחד. הוא כתוב בשפה נקייה ותמציתית, בחיתוכים קצביים, יש לו מתח בעלילה, לצד המתחים הפנימיים של גיבוריו. הוא רומן על בתים הנראים כלפי חוץ יפים כתמונת אגדה, למעשה הם יוצרים מסגרות כובלות וחונקות לבני המשפחה, כל אחד ממלא באלגנטיות, או בחוסר ברירה את התפקיד, או התיוג שהועידו לו משפחתו והחברה.
הרומן של קומנצ'יני, למרות הקיץ החם, גרם לי הנאה מרובה, משום שהוא עוסק ברגשות אנושיים בלי ליפול למלכודת הרגשנות, הוא גרם לי להרגיש קירבה וחמלה למרינה ומנפרד השבריריים. הם נגעו במה שאני כאדם נושא בתוכי, תשוקות חנוקות, מצוקות אנושיות ושברי חלומות, המתקיימים בי יחד עם שגרת חיים, כפי שטוענת קומנצ'יני, בצורה אמיצה, בספרה המרגש ושובר המוסכמות.
