חשבתי לא מעט על הספר לאחר שסיימתי לקרוא אותו והגעתי למסקנה שהסופרת <mark>קליה מור</mark> שחקה בי הקוראת קצת כמו שאריה משחק בגילי הראשונה,
ספוילרים ....

ולמה אני מרגישה ככה , כי בעצם אני לא נוהגת לקרוא ספרים שיש בהם עם עיסוק מסיבי בסקס במיוחד לא כאשר הסקס הוא סוטה, וכאן לא רציתי להפסיק לקרוא ואפילו על הקטעים הבוטים לא דילגתי, ואיך היא עשתה לי את זה?
מיד בעמודים הראשונים היא מכניסה אותנו לסיפור בלשי שבו גיל

הספר הנ"ל כשמו כן הוא: "שום דבר באמת".
לא נגע בי, לא הזיז אפילו שערה קטנה בעורפי. אולי הסופרת התכוונה לבלבל את ה"אויב" סליחה, את הקורא בין שתי הבובותים : גילי + גילי לוין, אם לכך כיוונה אז הצליח לה": התבלבלתי.

העלילה הקופצנית למדיי נעה בין שתי יעלות החן העונות לאותו שם: גילי לוין, כשאחת מהן מגלה את השניה במקריות מפתיעה או שלא.
ומאז העלילה נעה בין קורות חייה של אחת מהגיליות לשניה. בינינו, אות

החיים מתחלקים לשלושה חלקים. בחלק הראשון אתה מנסה נואשות, עד כדי אבדן נשימה, עד כדי סחרור חושים, למצוא חן בעיני הוריך וחבריך. בחלק השני של החיים אתה מנסה למצוא חן, לאימתך, בעיני צעירים ממך, כולל ילדיך. ועל כל זה בזוקים קילוחים של יאוש, של הבנה, מה אומרת עליך כל הכמיהה הזו, הכמיהה להיות מובן, רצוי. יאוש. אני לא בטוח עד כמה מחברת "שום דבר באמת" מבינה את זה; עד כמה מעניין אותה להבין את זה. היא מנסה בכ