כאוס מבריק שעובד נפלא

אם אתם אוהבים הומור בריטי מוזר, תעלומות לא שגרתיות וקצת פילוסופיה קוונטית על הדרך הספר הזה בול בשבילכם. דאגלס אדמס (יוצר מדריך הטרמפיסט לגלקסיה) מוכיח שוב שאין גבול לדמיון.

הסיפור נראה מבולגן בהתחלה, אבל כמו דירק ג'נטלי עצמו הוא מאמין בקשר ההוליסטי בין כל הדברים, ובסוף הכל מתחבר בדרך מפתיעה, מצחיקה ומבריקה. דמויות משוגעות, טוויסטים לא צפויים, ורוח שטות גאונית שמלווה כל עמוד.

זה לא עוד ספר בילוש זו חוויה סוריאליסטית, מצחיקה ומקורית, שלא דומה לשום דבר אחר. חובה לחובבי אדמס, וטעימה מושלמת למי שרוצה לצלול לעולם המשוגע שלו.
בקיצור – גאונות עטופה בגיחוך.

אנרכיה גאונית בתחפושת של ספר בלשי

אם היה אפשר לקחת את כל חוקי הכתיבה, לקפל אותם לאריזת נייר מרשרשת ולהשליך אותם מחלון בית הוצאה לאור, כנראה שהספר הזה היה נוחת ראשון על המדרכה. סוכנות הבילוש של דירק ג’נטלי אינו רק ספר, הוא חוויה תודעתית שמזגזגת בין גאונות ספרותית למוחו הבלתי ניתן לחיקוי של דאגלס אדמס. זו יצירה שלא הולכת לפי התבניות, אלא שואבת השראה ממודל הרבה יותר מתוחכם: כאוס מוחלט שנראה, איכשהו, כמו הדבר הכי הגיוני בעולם.

בלש? מישהו כאן דיבר על בלש?

על פניו, הספר אמור להיות בלשי, נכון? הרי יש כאן בלש – דירק ג’נטלי, חוקר פרטי בעל פילוסופיה מוזרה הגורסת שהכול קשור בהכול, ולכן כל חקירה דורשת חיבור בין אירועים אקראיים. אבל במקום חוט חקירה הגיוני, אדמס מושך אותנו דרך מסע אסוציאטיבי שבו פיזיקה קוונטית פוגשת פואטיקה רומנטית, סוס משוטט בארמון קייםברידג’ מבלי שיזמינו אותו, ורוח רפאים מתוסכלת מנסה לתקן עוולות מן העבר.

מה שמייחד את הספר הוא לא רק הדמות הראשית – שהיא תמצית הכישלון המקצועי המהול בהצלחה בלתי מוסברת – אלא העובדה שאדמס לוקח את הקוראים למסע בלשי שבו אין שום דרך לנחש לאן הכול הולך. כל רמז מתגלה להיות משהו אחר לגמרי, כל מסקנה מתהפכת, ולמרות זאת, ברגע האחרון, איכשהו, התמונה הכוללת מתיישבת כמו קסם.

הומור שהוא יותר מאשר בדיחה טובה

דאגלס אדמס תמיד היה יותר מסתם סופר מצחיק. ההומור שלו לא בנוי רק על משחקי מילים שנונים (למרות שהם שם, ובגדול), אלא על פירוק יסודות ההיגיון, ובנייתם מחדש בדרך שמאתגרת את תפיסת המציאות של הקורא. הספר מלא בהברקות לשוניות, באנקדוטות אבסורדיות, ובדרך מחשבה שמוכיחה שאפילו הבלתי אפשרי אפשרי – אם רק מסתכלים עליו מהזווית הנכונה.

תעלומה שמתנהגת כמו תאונה בין עולמות

אחד הדברים המדהימים בספר הוא הדרך שבה אדמס שוזר יחדיו תמות שונות לכדי עלילה אחת. יש כאן מדע בדיוני, מסע בזמן, פילוסופיה, שירה, ואפילו מחשבים ותכנות – וכל אלה משתלבים זה בזה באופן שלא רק שלא מרגיש מאולץ, אלא גורם לך לתהות איך אף אחד לא חשב על זה קודם. אם מדריך הטרמפיסט לגלקסיה היה המניפסט הגדול של האבסורדיות בחלל, סוכנות הבילוש של דירק ג’נטלי הוא המקבילה הבלשית שלו – רק עם הרבה יותר רוחות רפאים ופחות דולפינים.

למה לקרוא את הספר? כי אין שום דבר אחר כמוהו

זה לא סתם ספר. זו יצירה שלא אכפת לה מה כללי המשחק. היא מצחיקה, מתוחכמת, מלאה בטוויסטים מפתיעים, וכזו שתגרום לך לחשוב מחדש על הדרך שבה סיפורים יכולים להיכתב. מי שמחפש ספר בלשי “כמו שצריך” אולי ימצא את עצמו אבוד לחלוטין – אבל מי שמוכן למסע אל תוך מוחו המבריק והמשוגע של אדמס, ימצא כאן חוויה שאין לה שני.

לקרוא את סוכנות הבילוש של דירק ג’נטלי זה כמו להיכנס לרכבת הרים שנבנתה בלי תכנון ברור, ובכל זאת להגיע לסוף עם תחושה שזה היה הדבר הכי הגיוני שקראת בחיים

אחרי שהבאתי את הסיפור הזה מהספרית רחוב נכנסתי לפה ואני רואה המון אנשים מחפשים אותו בנרות. ישר אמרתי איזה מזל שלקחתי את זה שזה הזדמנות נדירה וחד פעמית יעני מה הסיכוי שמכל הספרים שהיו שם אני יקח דוקא את זה שנדיר ושגם אין אותו אפילו בספריה הרגילה אצלנו. אני בגלל המדריך לטרמפיסט הבאתי את זה הביתה. חשבתי אולי הגדול אצלי ירצה לקרוא את זה אבל הוא רק הסתכל על המאחורה ואמר שהוא לא יקרא את זה שזה דבילי. אני ישר עבר לי בראש שאם זה דבילי אז עדיף שאני יקרא את זה. הבעיה נהייתה שהבנתי שזה בכלל לא דבילי. 

הסיפור הזה יש בו כל מה שאתה לא מאמין שיכול להיות. הקטע שאפילו שאתה לא מאמין על זה מה שהוא מספר לך זה הגיוני יעני יש לו ההגיון משל עצמו. הוא יש לו גם הרבה מסקנות על החיים אבל זה ברמה של דברים שרושמים אותם בפייסבוק יעני אתה יכול להסכים עם זה וגם לחשוב שמי שאמר את זה יש לו הרבה שכל וגם הוא יש לו האפשרות להסתכל על דברים מהצד ואז באות לו מחשבות גם פשוטות וגם שאף אחד לא חשב על זה מלפניו. זה ממש דברים יפים אבל על פי רוב זה דברים מלמעלה יעני כמו קישוטים שאתה שם שהם יפים יפים אבל זה לא מזה אתה יודע איך הטעם של העוגה. 

בסיפור הזה משתתפים אחד איש עסקים מליונר ואחד מהנדס תוכנה גאון ואחד פרופסור באוניברסיטה ואחד בלש הוליסטי ואחת נגנית ואחד עיתונאי ואחד רובוט וגם סוס וכל אלה ביחד מתקשרים בתוך סיפור שכמו שאמרתי קודם לפחות חצי ממנו לא הגיוני כמה שהוא הגיוני וגם הגיוני כמה שהוא לא הגיוני אבל זה סיפור נחמד במיוחד במיוחד בקיץ ואני מאד היה לי כיף לקרוא אותו. אני חושב בגיל יותר קטן זה ספר שאתה לוקח איתך לכל מקום וגם דוחף את המשפטים ממנו בכל הזדמנות אבל אני קצת זקן בשביל זה.  

לפני כמה שנים הלכתי בלונדון נכנסתי שמה לבית קברות איפה שהסופר הזה שמו אותו. בבית קברות הזה יש איזה מאתיים מטר מהקבר של הסופר הזה לקבר של אחד מפורסם שהשם שלו קארל מארקס. שניהם היו חשובים ובגלל זה הלכתי לראות אבל מההבדל בין השני קברים רצות אצלך מחשבות. המארקס הזה עשו לו קבר גדול עם פסל מלמעלה של הראש שלו כמו שיש אצלנו הפסלים של הנשיאים שהלכו בגינה של הבית של הנשיא. מאתיים מטר שמאלה הקבר של האדמס הזה נראה כמו קבר של הבנאדם הכי פשוט שיש ועל יד איפה שקבור יש קופסא שמו בה עפרונות בשביל שתכתוב לו דברים. אני בכלל לא כתבתי כלום. במקום זה אמרתי לו כמה מילים. עכשיו אחרי שאני קראתי את זה אני חושב אולי הוא אפילו יכל לשמוע אותי. מזל שהיה לי רק דברים טובים להגיד.

מהסוג של המד"ב ההומריסטי
לא רציני אבל כנראה שזה ז'אנר של אדם אחד (דאגלאס) עם מקום מכובד.
יש לו דמיון מטורף כמו הסצנה על נזיר חשמלי שנבנה כדי לפטור אנשים מהצורך להאמין, והא מאמין עבורם ועוד הרבה אחרים...

"אולי שגה כשנענה בפזיזות כזו לצו שניתן בשפה שאותה למד רק שתי דקות קודם לכן. תגובתו של האדם שלתוכו שיחרר את הניצרה היתה, ללא ספק, מוגזמת מעט. בעולם שלו כשירו ככה באנשים - הם שבו והופיעו בשבוע שאחרי כן, בפרק נוסף בסדרה. הוא לא סבור שהאדם הזה ינהג ככה".

אחותי שלחה לי בחזרה את הספר הזה אחרי ששכן אצלה עידן ועידנים וכבר הספקתי לשכוח שהעברתי אותו אליה, ורק תהיתי מפעם לפעם איפה הספר הזה. בעיקר תהיתי כשהיה חסר לי נביא חשמלי לשלוח אותו להאמין באיזו עובדה מופרכת אחת או שתיים או חמש עשרה שהרשתות החברתיות מנסות לשכנע אותי להאמין בהן. וגם כשתהיתי ביני לביני מה אדאמס היה חושב על הטכנולוגיה היום. על הרשתות החברתיות, על גדודי הבוטים שעושים בהן שימוש או על הבינה המלאכותית. אני מאמינה שהוא היה אוהב את מכונות הבינה המלאכותית, אלה שנותנות לנו טקסטים ותמונות של דברים לא קיימים, מג'ונרטים על ידי מחשב. הוא בעצמו הגה את מרווין, הבינה המלאכותית הדכאנית מכולן.

אדאמס, תסריטאי וכותב בריטי, הלךך לעולמו בחודש מאי שנת 2001, בסיטואציה שכמו לקוחה מאחד מהסצנות הפרדוקסליות בספרים שלו. הוא הלך לחדר כושר במטרה לשפר את בריאותו ומת שם מדום לב. אני מניחה שהוא היה אוהב את זה. כלומר לא בטוח שהוא היה אוהב למות, אבל הסיטואציה הפרדוקסלית היתה קרובה לליבו. אני גיליתי את ספריו במהלך שנות התשעים בספריה של מי שאז היה גיסי לעתיד ועכשיו הוא גיסי לשעבר. התחלתי לקרוא בחשד, שלא לומר חשש. הסדרה של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" היא אסוציאטיבית, מופרכת, פרועה, בעלת היגיון פתלתל למדי ולוקח זמן להתרגל אליה. הוא משלב רעיונות טכנולוגיים, מדעיים ותרבותיים וכמובן הומור בריטי שלא כולו ניתן לתרגום בצורה טובה. מאז למדתי והתרגלתי והספרים נמצאים אצלי במדף המובחר של הספרים עליהם אני לא מוותרת.

הספר הזה קצת שונה מהטרילוגיה (חמישולוגיה?) של "מדריך הטרמפיסט", כי הוא בז'אנר הספרות הבלשית, ובמרכזו עומד הבלש האקסצנטרי והפרוע דירק ג'נטלי. יש שני ספרים בסדרה, הספר הזה הוא הספר הראשון, הספר הבא נקרא "שעת התה האפלה והעגומה של הנפש". מחדירה שנעשתה להארד דיסק שלו לאחר מותו ידוע שהיתה טיוטה לספר נוסף, שלישי, אבל הוא לא הגיע לידי גמר, וחבל.

דמות הבלש הספרותי, מסורת בריטית מאז שרלוק הולמס שהתפשטה לכל העולם. נחשבה בעבר, ואצל חלק מהאנשים נחשבת עד היום, לספרות נחותה במקצת, אבל מספקת את הצורך האנושי בפתרון חידות. בז'אנר הזה מתבצע פשע, לרוב רצח של אדם, והבלש מגיע לזירת האירוע, מחפש סימנים, טביעות אצבעות, כתמי דם, סימונים על הבגדים או על הרצפה באיזור, רגבי אדמה, סיבי בגדים, כתמי חלבון מארוחת הבוקר, מה שלא יהיה. באמצעות הממצאים האלה ובעזרת היקשים לוגיים שמפיק שכלו האנליטי הנעלה והמעולה, הבלש פותר את התעלומה. אם הוא לא שייך לשורות המשטרה הרשמית אז הוא מקבל גם הכרה מהם על יכולותיו הנפלאות ועל הסיוע שלו באזרחות למופת.

דאגלאס אדאמס, כהרגלו, מפר כמה מהכללים, אם לא את כולם. זה מתחיל נכון - יש רצח. גורדון ווי, איש העסקים והבעלים של חברת התוכנה "ווי פורוורד", מוצא את מותו המפתיע בתוך מכונית היוקרה שלו בדרך לבית סוף השבוע שלו. יש גם חשוד - ריצ'ארד מקדאף, המתכנת של גורדון שהוא גם החבר של אחותו סוזן, נמצא בצורה מחשידה חודר אל הבית שלה דרך החלון, מנסה לדבריו למחוק הודעה כושלת שהקליט במכשיר שלה, ובתוך כדי כך גם משמיד ראייה מכריעה שהיא ההקלטה האחרונה של המנוח. עד כאן הכל סביר ותואם ז'אנר. אלא שהבלש שדירק ג'נטלי הוא רק אחד מכינוייו, הוא לא אזרח למופת. למעשה הוא מתגלה כשרלטן לא חביב שגם ישב בכלא בהיותו סטודנט. כבלש, הוא לא מחפש ראיות, אלא מסתכל על המכלול העומד בתשתית הדברים, מה שאומר שהוצאות חקירה יכולות גם לשלוח אותו לבהאמה, כי בא לו. בנוסף, להבדיל מהמשטרה, הרצח הוא לא זה שמעניין אותו. הרצח הוא אירוע מלווה שבא להבהיר בספר נקודה שנוגעת לרוחות רפאים (כן) ולפשע עתיק בהרבה שדירק חושש שקורה. מה שמטריד את דירק זה למה ריצ'רד הסתכן אלה חרטות, המעזים שהחרטות האלה מובילות אליהם, ולמה הם נותנים הצדקות מוזרות לדברים שעשו

הכנסתי את הספר לרשימה שייסדתי שאני קוראת לה "בלשים עם ערך מוסף", משום שיש כאן יותר מתעלומת בילוש. המסע של דירק וריצ'רד משלב רעיונות מתחומים רבים. על אף שהמתמטיקה של הכאוס קצת פחות אופנתית היום, הספר משתמש בה ועדיין מתיישן בצורה טובה. כמו כן משולבים בו רעיונות מדעיים פיזיים ומטפיזיים, מסע בזמן, קולרידג', מוצרט ובך. דברים מתחברים בצורה די מפותלת במהלך העלילה, חוטים קטנים בפרק מסויים מקבלים מקום מרכזי בפרק אחר ונשזרים יחד לחבל, ואז חוזרים להיות רצועות קטנות לתזכורת בפרק אחר.

אני מאוד אהבתי, ואת הבא בסדרה חיבבתי אפילו יותר.

עם זאת, התרגום בעייתי מאוד, ויכול לעמוד בהצלחה בתחרות "הערות השוליים הגרועות והלא רלוונטיות". הערה לדוגמה: לאחת הדמויות יש אבא ושמו "הלורד מגנה" המתרגמת מסבירה בהערת שוליים ש"מגנה" פירושו "גדול" (מילא) ומספרת על ה"מגנה כארטה" כי... לא יודעת למה. כי לא קשור בכלל.

איזה ספר נפלא. התרגום עילאי. השפה עשירה. והספר עצמו מלא הומור ויצירתיות שממש קשה שלא לאהוב אותו. דירק גנטלי הבלש ההוליסטי שבא להציל את העולם בעזרת קצת תושייה כובע רחב שוליים וקצת פיצה גם לא תזיק. הבלש ההוליסטי בספר שהוא לא סתם עוד ספר מד"ב הומוריסטי. הוא ספר נפלא. ותודה ענקית לכל מי שעזר להוציא אותו לפועל. אני מרגיש שמחובתי לתת פה קרדיט כי באמת התרגום נפלא. ועושה חשק לעוד. נראה לי אקרא אותו שוב בזמן הקרוב. סתם בגלל שהוא כזה טוב. :)

1:10 עכשיו. עניין הזמן הוא חשוב.
הביקורת הזאת לא היתה נכתבת בשעה של צלילות דעת. הספר הזה משתייך לקטגוריה "קטונתי מלגעת בשולי גלימתם", הספרים שלעולם לא אכתוב עליהם כי שום ביקורת לא תהיה ראויה להם, לא תעביר לקורא את עוצמת החוויה.
אבל מאוחר מספיק בשביל לשבש את המנגנונים שלי, והנה זה בא.
(וכן, הביקורת תהיה מקוטעת. וכן, היא תכלול הרבה ציטוטים. ולא, לא יהיו ספוילרים, אני חושבת שלא.
וכן, היא תהיה ארוכה הרבה מעבר לרצוי. אני חוששת שזה הולך להיות מקרה קלאסי של חוק הופשטטר: "זה יקח יותר ממה שנדמה לך, אפילו אם לקחת בחשבון את חוק הופשטטר".)

"מייקל," אמרה סוזאן בחוסר סבלנות, "אל תעמוד שם כמו תפיחה שוקעת. תודה רבה על ארוחת הערב ועל הקונצרט. היית נחמד מאוד ונהניתי להקשיב לצרות שלך כל הערב. הן הסיחו את דעתי מהצרות שלי. אבל כעת, כדאי שאמצא את הספר שלך ואפטר ממך. מצפה לי כאן השתוללות קטנה, ואני יודעת שזה לא יסתדר עם הרגישויות האנינות שלך."

1:12
צרות של אחרים. הרי את זה אני מחפשת כל הזמן, בעצם. משהו לשקוע בו ולשכוח את צרותיי שלי. כאב שרחוק ממני, דמעות שאינן שלי, שיתייבשו ברגע שאסגור את הספר; ואולי גם האפשרות לסוף טוב, הידיעה שהעלילה מכוונת למקום כלשהו, יהיה אשר יהיה.
יקום זר שאפשר לחמוק אליו ברגע, ולהיחלץ ממנו באותה המהירות.
אני לא קוראת להימלטות הזאת אל השכחה שבקריאה אסקפיזם. רוב הזמן היא אכן לא כזאת: קצרה, פונקציונלית, חמש דקות של מציאות אחרת שמאפשרות לי להירגע ולשוב אל החיים עצמם, הסיפור שאינו נגמר.
אבל לפעמים, לאחרונה לעתים נדירות יותר ויותר, מופיע ספר מזן אחר. הכריכה שלו לא נסגרת. בטח שלא תוך חמש דקות. הדמויות שלו לא מרפות - מסתובבות איתי ביום ובלילה ומבעד לאלף עיסוקים אחרים. והצרות שלהן מטרידות אותי באמת ובתמים, ובמיוחד אצל דגלאס אדאמס, שאצלו אין לדעת האמנם העלילה מכוונת אל פיתרון מכל סוג, או שמא האפוקליפסה היצירתית ביותר שנכתבה אי פעם עתידה להתרגש על ראשנו תוך מאה עמודים. ומצד שני, צליל צחוקן גם הוא מלווה אותי, וברגעים של תסכול טהור חצי משפט יכול לגרום לי לחייך.

רג' הבחין שריצ'ארד נדהם, ומיהר להעלות חיוך על פניו.
"בחורי היקר!" הוא אמר. "בחורי היקר! בחור יקר שלי! מה אמרתי?"
"אמרת 'בחורי היקר'."
"נכון, אבל אני בטוח שזה היה הקדמה למשהו. משהו מעין טוקאטה קצרה על הנושא 'איזה בחור נהדר אתה' לפני הצגת הנושא העיקרי שלי, שברגע זה שכחתי מה טיבו. אין לך מושג מה עמדתי לומר?"

1:26
אז כן. איפה היינו?
צרות של אחרים, כמובן. ואחרים באופן כללי.
עד כמה שהספר הזה סוריאליסטי, הדמויות בו ריאליות להחריד. באופן שהיה מביך לולא היה כה משעשע. קל כל כך להזדהות איתן, אם כי מעולם לא הזדמן לי להביט בגופתי המדממת, שלא לדבר על לנסות לסחוב אותה.
לא הייתי רוצה, אגב, שיווצר הרושם שמדובר בספר הומוריסטי. הוא גם הומוריסטי, כמובן. אבל הוא גם ספר מדע בדיוני, במידת מה, והוא משתעשע בהנאה בתחומים האפורים שבין מדע טהור (פילוסופיה, פיזיקה, תכנות או שירה) לשטויות פסבדו-מדעיות באשר למכניקת קוונטים. ואגב כך הוא שופע תובנות ציניות נהדרות אודות החיים, היקום וכל השאר.
והדמויות שלו... אנושיות כל כך, ונוגעות ללב בכמיהתן, בבלבולן, בטמטומן, בנחישותן המופלאה, ביופיין.
ביחסים ביניהן, שמעמידים אותי, אותנו, באור כה מבדח עד שאי אפשר להיעלב. לא באמת.

"ריצ'ארד, מה קרה?"
"שום דבר קייט. אה... בדיוק קראתי כאן משהו ממש מדהים."
"באמת? מה אתה קורא?"
"אני קורא במדריך הטלפונים, למעשה..."
"האומנם? אני מיד יוצאת לקנות לעצמי מדריך כזה. אפשר עוד להשיג את זכויות ההסרטה?"
"שמעי, קייט, אני מצטער. אני יכול לטלפן אלייך מאוחר יותר? אינני יודע איפה גורדון כרגע ו -"
"עזוב את זה. אני מכירה את ההרגשה של 'אני מת לדעת מה יקרה כעת'. תמיד נותנים לך לנחש ניחושים ממש עד הסוף, נכון? זביגנייב* הוא שעשה זאת בוודאי. תבלה יפה בסוף השבוע."

(*) הא. מעידה יחידה של התרגום, ככל שיכולתי לשפוט. ככלל הוא תרגום נהדר, קריא ועומד יפה במטלה הלא פשוטה שבפניו. בעמודים הנתלשים מן המילון תרגמה דפנה ארנולד-עמית את הערכים כך שיהיו רלוונטיים לעברית, אבל כאן היא פישלה. זה היה יכול להיות תומפסון, נניח.

הסתכלו על זה:

"בכל הכנות, ריצ'ארד," אמרה, "אני מניחה שתאמר שוב ששכחת. איך יש לך החוצפה לעמוד כאן עם שתי רגליים, זרועות וראש, כאילו היית בן אדם? אפילו אמבת הדיזנטריה היתה מתביישת בהתנהגות כזו. אני מוכנה להתערב איתך, שאפילו הצורה הנחותה ביותר של אמבת הדיזנטריה ממין זכר תגיע בזמן לפגישה על מנת לקחת את החברה שלה לטיול על דופנות הקיבה מדי פעם. אני מקווה שהיה לך ערב מחורבן."
"אכן, היה," אמר ריצ'ארד. "לא היית נהנית. היתה שם סוסה בחדר האמבטיה ואת לא סובלת דברים כאלה."

1:36
וזה העניין המדהים: אכן היתה סוסה בחדר האמבטיה.
וזה הגיוני באופן מפתיע. עניין הסוסה. הרעיון לשרבט שרבוט חסר מובן כתשובה לשאלה קשה, כדי להזדקק לתרגום בלבד. מכניקת הקוונטים בגרסתה המשונה. רוחות רפאים. משפט אקראי תמוה שלאחר מאה עמודים משובץ פתאום בהקשר נסיבתי מתקבל על הדעת כל כך. העלילה מהודקת היטב ואדאמס לא מאבד את הראש לרגע, ולכן את הספר הזה צריך לקרוא פעם ופעמיים ושלוש כדי להתענג עליו כראוי. למען האמת, צריך בכלל לקנות אותו, ואז לחזור אליו שוב ושוב בימים שבהם אתה זקוק לנחמה.

דירק אמר לו: "האירועים אולי ייראו לך כסבך אחד גדול ומבולבל, כרגע. ובכל זאת, יש לנו כמה חוטים מעניינים להיאחז בהם. כי מכל הדברים שעל התרחשותם סיפרת לי, רק שניים, למעשה, לא ייתכנו מבחינה פיסית."
ריצ'ארד פתח את פיו סוף סוף. "לא ייתכנו?" אמר וקימט את מצחו.
"כן," אמר דירק. "ממש לא ייתכנו."
הוא חייך.
"למרבה המזל," המשיך, "באת בדיוק למקום הנכון עם הבעיה המעניינת שלך, כי במילון שלי אין מילה כמו 'לא ייתכן'. למעשה," הוסיף בנפנפו בספר הפגום, "הכול מ'דג כבוש' ועד 'מרקחת' חסר."

1:44
בלקסיקון של דגלאס אדאמס עצמו חסרות הרבה מילים. 'מופרך' לא מופיעה שם, ו'לא הגיוני', 'לא מתקבל על הדעת', 'לא סביר' ודומותיהן לא ייזכרו ולא ייפקדו. כפי שאומרת אחת הדמויות, "כל העניין היה צריך להיות ברור מאליו! כה ברור, עד שהדבר היחיד שמנע אותי מלראות את הפיתרון היתה העובדה חסרת החשיבות שהדבר היה בלתי אפשרי לחלוטין. שרלוק הולמס אמר בשעתו, שברגע שהוצאת מכלל אפשרות את הבלתי אפשרי, הרי מה שנשאר, ויהיה בלתי סביר ככל שיהיה, חייב להיות התשובה. אני, על כל פנים, לא אוהב להוציא מכלל אפשרות את הבלתי אפשרי."
הבלתי אפשרי נוכח בכל עמוד כמעט. משתלב בחיי היומיום באופן מקסים ובאירוניה, הו האירוניה:

"מה, לכל הרוחות, אתה עושה כאן?" שאל סמל ג'ילקס בנימה יגעה.
"אני נמצא כאן," אמר דירק, "בחיפוש אחר הצדק."
"אם כך, אני במקומך לא הייתי מתעסק איתי," אמר ג'ילקס, "ואין ספק שלא הייתי מתעסק עם משטרת לונדון."

או הלגלוג העדין על נהלים שבשגרה:

הם נכנסו, אבל לא בכניסה הראשית לאולם, אלא בדלת קטנה בצד במזרחי של החצר. כניסה זו הובילה אל טרקלין הבכירים ואל חדר-מבוא בעל ציפוי-קיר כהה, שבו היו חברי מנהלת הקולג' מתכנסים להכות כף בכף ולהשמיע קולות "בררררר" לפני עוברם בכניסה המיוחדת להם אל שולחן הסגל.

או כל עניין הנזיר החשמלי:

הנזיר החשמלי היה מכשיר חוסך עמל, כמו מכונה לשטיפת כלים או וידאו-טייפ. מכונות לשטיפת כלים שוטפות למענך כלים טרחניים, ובכך הן חוסכות לך את הטרחה שבשטיפת כלים; וידאו-טייפים צופים במקמך בתכניות טלוויזיה משעממות, ובכך הם חוסכים לך את הטרחה שבצפייה בהן; נזירים חשמליים מאמינים עבורך בדברים, ובכך הם חוסכים ממך את המלאכה שהפכה מכבידה יותר ויותר - להאמין בכל הדברים שהעולם מצפה שתאמין בהם.
הדגמים החדשים מתוכנתים להאמין בלא פחות משישה עשר דברים סותרים במקביל, מבלי שייגרמו שיבושים מעצבנים במנגנון. אלא שהנזיר שלנו צפה בטעות באחד עשר ערוצי טלוויזיה בו-זמנית, מה שהשפיע עליו קשות:
אחרי שבוע קדחתני, שבו נדרש להאמין שמלחמה היא שלום, שטוב הוא רע, שהירח עשוי גבינה ושאלוהים זקוק לכסף רב, שאמור היה להישלח לתיבת דואר מסוימת, התחיל הנזיר להאמין ששלושים וחמישה אחוזים של כל השולחנות הם אנדרוגינוסים, ואז התקלקל.

אם כן, נזיר מקולקל, בלש הוליסטי, מתכנת שנקלע לצרה, שתי רוחות רפאים (בלי ספוילרים!), פרופסור מזדקן, ילדה קטנה, שוטרים, מתדלק אחד, שני מאבטחים בכניסה לאוניברסיטה, מזכירה אחת, צ'לנית אחת (באופן כללי, דמויות הנשים בספר נהדרות ממש, ומצטיינות בעיקר בתפקיד הזעם הצודק) ובל נשכח את הסוס. ואת מייקל יום ד', הנקרא כך משום שהוא רגיל להבטיח שהדבר ייעשה עד יום ד'.
מה אין בספר הזה.

1:54
ועכשיו כבר מאוחר, והחיים הרגילים מחכים מעבר למסך המחשב, והביקורת הזאת, ארוכה ככל שתהיה, ראויה ככל שתתיימר להיות, חייבת להיגמר.
איך אפשר שלא לסיים בפסקה מתוך ספר אחר של דגלאס אדאמס, שמשתעשעת במרחק שבין הבדיון למציאות:

"מר ביבלברוקס, אדוני," אמר החרק ביראת כבוד, "אתה מוזר כל כך, היית צריך להופיע בסרטים."
"כן," אמר זאפוד וטפח לו ליצור על כנפו הוורודה המבהיקה. "ואתה, יקירי, צריך להופיע בחיים עצמם."

2:00
הגזמתי, בהחלט. לילה טוב.

יש שני סוגים של ספרים. טוב, למען האמת יש יותר משניים, אבל בהקשר שאנחנו מדברים יש שניים. ובכלל, זה ביטוי, אל תתפסו סתם לדברים קטנים.
בכל מקרה, יש שני סוגים - הספרים שנותנים לך עזרה, מזכירים לך כל רגע את הדמויות, מבהירים לך בצורה שתספק אפילו בעלי מוגבלות שכלית את העלילה, חוזרים על הנקודות החשובות עד שלא יישאר סיכוי שלא הבנת, ובאפון כללי - הופכים את חווית הקריאה לקלה יותר.
מאידך, יש את אלה שזורקים אותך למים.
והכי גרוע - יש את הסוג השלישי, שכל כך גרוע עד שהוא לא נכנס לשתי הקטגוריות הראשונות, ואלה הם הספרים שזורקים אותך למים, וצוחקים עליך כשאתה טובע.
כמו, למשל, דוגמא אקראית לחלוטין - הספר הזה.
לכן אתם מבינים כמה רבה הייתה גאוותי כשהצלחתי להבין אותו בכל זאת.
אפילו לפני שהסבירו את זה בספר.
באמת, זה כל כך לא מתחשב מצידו - עד שאני כן מבינה משהו, וגאה בעצמי שהבנתי את זה לבד, שורה אחרי זה אני רואה שמסבירים את זה.
ועל זה נאמר: נו באמת!


הגעתי למסקנה שאני צריכה לקנות את הספר הזה. אחרי מה שנצחיה אמרה לי, החלטתי שהיא צודקת, ושאני חייבת לקנות את הספר הזה. אני אתקן את השגיאה של השאלה מהספרייה בפעם הבאה שאהיה בסטימצקי.
ואתם יודעים למה? כי זה ספר פאקינג נהדר!
אז אחרי שתיקצרתי את כל העלילה לאמא שלי בהתקף של fils, שמתי לב שהיא לא הקשיבה למילה ממה שאמרתי.
אני אומרת לכם, הורים שהם לא תולעי ספרים זו בעיה רצינית.


בכל מקרה, ההשוואה שלי בין הספר הזה לספר הקודם - רגע, הספר הבא, בעצם - היא די מתבקשת. בהתחלה חשבתי שהספר הבא טוב יותר, כי ההתחלה הייתה די משעממת, אבל ככל שהתקדמתי הבנתי שאין ספק שזה הספר שמוצא חן בעיני יותר.
למה? לא בטוחה. ככה.
כמו שאתם אולי רואים, עדיין יש לי הרבה fils. אני אנסה להתפקס.
הקטע הוא, שדירק פשוט כל כך... מדהים. הוא דמות מדהימה.
ויש משהו שפשוט שבה אותי לגמרי בו. כלומר, משהו ספציפי.
אהבתי את המקרה שתיארו, את מה שקרה באוניברסיטה עם מבחן הגמר. ברור שכעסתי על העוול שעשו לדירק, אבל משהו בתקרית הזאת כל כך גרם לי לאהוב אותו יותר ממה שכבר אהבתי.
זה כי, תראו - דירק הוא מישהו שמאמין בקלות רבה עד גיחוך במסעות בזמן, רוחות רפאים, אלים מיתולוגיים, חייזרים, ומכניקת הקוואנטים (הדבר הזה לא דורש דווקא אמונה, אלא הבנה. ברצינות. פעם החלטתי להבין את הדבר הזה סוף סוף, וישבתי עם אבא שלי החכם, ועם ויקיפדיה ה-מה לעשות, חכמה קצת יותר, ואחרי רפרוף על הדף בויקיפדיה ראיתי שהדבר הזה מפלצתי, ואחרי משפט אחד של אבא שלי הבנתי שאני לא מבינה מה הוא אומר, ו, איך נאמר? ויתרתי על זה.) הוא לא מסוגל להאמין, מתעקש בתוקף שלא להאמין, רואה את כל ההוכחות ומסרב כאילו חייו תלויים בכך להאמין בזה שיש לו כוחות על טבעיים.
עכשיו, בואו נודה באמת, אני די בטוחה שהבעיה שלו היא לא עם הכוחות. הוא האמין בדברים הרבה יותר הזויים בלי להניד עפעף. אני חושבת שהבעיה שלו זה עם העובדה שיש לו כוחות על טבעיים.
דירק הוא איש חכם. הוא גאון. הוא יצירתי. הוא מיוחד. הוא בעל אינטלקט יוצא דופן. הוא מדהים באופן אדיר. אבל עם זאת, אולי אני היחידה שחושבת ככה, אבל תמיד היה נראה לי שיש לו בעיה קלה בביטחון העצמי.
למה שמישהו יתעקש כל כך שלא להאמין במשהו? למה שמישהו יתאמץ כל כך להתמיד בחוסר האמונה במשהו? כי המשהו הזה מפחיד אותו. זו הסיבה. משהו במחשבה שיש לו כוחות כאלה מפחיד אותו עד מוות.
ועכשיו - למה שמישהו יפחד כל כך מדבר כזה? לא, רגע, למה שדירק יפחד מזה כל כך?
ואני חושבת שזה בגלל שהוא חוקר כל חייו את הקשר בין הדברים, עומד מהצד. המחשבה שמשהו מיוחד בו, משהו ממשי, משהו שמאלץ אותו להיות אקטיבי במקום פסיבי, גורמת לו לחרדה.
כי כמו שמריאן משהו אמרה פעם (וסליחה שאני לא זוכרת את שם המשפחה) אנשים פוחדים מהאור שבתוכם, לא מהחושך. הם פוחדים מכך שהם יכולים לעשות הכול, מכמה שהם טובים.
תחפשו את זה. אתם כותבים בגוגל נלסון מנדלה ציטוטים ומגיעים לזה.
בכל מקרה, זה מה שהיה לי לומר על דירק. וגם שאני מזדהה מאוד עם ריצ'ארד. כל כך חבל עליו.

וחבל עליי, כי ברגעים אלו אני מעכלת שזה הסוף, ושלא יהיה יותר דירק ג'נטלי. היו רק שניים, אבל זה הספיק בשביל לשנות את צורת החשיבה שלי קצת. היו רק שניים, אבל זה הספיק כדי שהוא ייכנס לליבי.

העלילה מתחברת בצורה מושלמת. כל הקצוות נפתרים. העולם הוצל מכליה מוחלטת. דאגלס אכן גאון, כמו שכבר אמרתי ועוד אומר.
אני פשוט אוהבת את הספר הזה. אני אוהבת אותו כל כך.



אני פשוט כל כך עצובה שהם לא השאירו את הספה בחדר המדרגות. תחשבו על זה - זה הרי בדיוק המקום שאנשים צריכים ספה. ואולי גם כוס מים. ולטפס כל פעם מעליה זה למען האמת נשמע די כיף.

ברוכים הבאים ליום המגבת הבינלאומי הידוע בשמו הלא פופולרי סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי.
נחווה רצף אירועים אקראיים בעלי סבירות נמוכה להתרחש בזה אחר זה רק כדאי לגלות שרצף האי הסתברות שהם יקרו זה הדבר הכי הגיוני שיוביל לפתרון התעלומות העמוקות של היקום; בסיסו של המאורע הוא ששני אירועים בלתי אפשריים לכאורה, ורצף של אירועים מוזרים ביותר קורים כולם לאותו אדם, שכעת חשוד ברצח מוזר ועל הבלש דירק ג'נטלי, המנחה של היום, מוטלת המשימה(שאף אחד לא הטיל עליו והוא התנדב לקחת אותה על דעת עצמו) לחפש את הפתרון בקשר שבין האירועים הללו.
נחלק מגבת בחינם לכל משתתף במטרה להתעטף בה ולחמם עצמך בעוברך דרך ירחיה הקרים של ג'אגלאן ביתא; את או אתה, או גם וגם, תוכלו לשבת עליה בחופי חולות השיש הבוהקים של סנטראגינוס 5, בעודכם שואפים את אדי הים המשכרים; אתם יכולים לישון, מכוסים בה, מתחת לכוכבים הזורחים זריחה אדומה כל כך בעולם המדבר של קאקראפוּן; תוכלו להשתמש בה כמפרש למִינִי דוברה במורד נהר עש האיטי והעצום; להרטיבה לצורך שימוש בקרב יד-אל-יד, לכורכה סביב ראשכם כדי להימנע מאדים מהבילים או ממבטה של "מפצפצת החרקים הרעבתנית מטְראאָל".
כמובן שתמיד תוכלו להצליף לעצמכם עם המגבת בישבן רק כדאי שתקבלו לחלוחית בעיניים (את אפקט הלחלוחית בעיניים אפשר גם לקבל מחיבוק כלבים, מחיבוק עצים ומחיבוק עצמי).
אני אישית מאד עייף.. אני נשכב על המגבת שלי, כל מגבת באשר היא, בכל מקום שאני בוחר ואני פשוט רוצה לעצום עיניים ולישון.
הספר אינו מיועד לסקפטיים, לחסרי ההומור והסרקזם.
נוח בשלום ארתור דנט, ארצי אחרון בחלל...
אני מתגעגע למייג'ור תום שנינטש מאחור בכותנת משוגעים – מזמן לא מייצרים מוזיקה כזאת.
תמסרו ד"ש לדולפינים וזכרו שכל אדם הנוסע בטרמפים לאורכה ולרוחבה של הגלקסיה, מסתפק במועט, מבקר בפרבריה, נאבק לנוכח סיכויים אפסיים, מנצח ועם זאת יודע היכן המגבת שלו, הוא בבירור אדם שאין לזלזל בו.
היו שלום ותודה על פאי פקאן