אח, דיסני, דיסני... לפעמים אתם עושים כל כך טוב, כל כך מדויק... שיניתם לחלוטין את כל עולם הקולנוע. אתם יוצרים ילדות יש מאין, לוקחים סיפורים, מחזות, אגדות - ומעבדים אותם לצורה מיוחדת שכל כך מאפיינת אתכם. לפעמים, העיבודים שלכם עולים בהרבה על המקור. שלגיה ושבעת הגמדים לנצח ייזכר כקלאסיקה פורצת דרך. "פרוזן" היה ועודנו העיבוד המוצלח ביותר לאגדת מלכת השלג. לולא העיבוד הקולנועי לנרניה, מעולם לא הייתי חושב לפתוח את הספר. היפה והחיה הוא סרט שככל שגדלים הוא רק משתבח. מרי פופינס עולה בהרבה על הגרסה הספרותית שלו.

אבל "פיטר פן" דפוק. בגללכם כמעט ולא קראתי את הספר הזה, ואני לא בטוח שאני סולח לכם על כך.

זה קצת מורכב, אז אני אסביר:
מכל סרטי דיסני הישנים שאהבתי ושגדלתי עליהם, פיטר פן היה, בהתחלה, האהוב עליי מכולם. כילד בגן תמיד חלמתי להיות פיטר פן, מלך הילדים האבודים המביא את וונדי ואחיה אל הארץ הפרטית שלי, להילחם בפיראטים, להתרועע עם אינדיאנים... אף פעם לא ממש יצא לי באותו הזמן לקרוא את הסיפור המקורי; התוודעתי אל פיטר פן קצת לפני שידעתי לקרוא, כך שהגרסה היחידה שהכרתי הייתה זאת של דיסני. אז מה השתבש? ובכן... אני זוכר את הרגע המדויק. זה זיכרון די מכונן שלי. אין לי מושג בן כמה בדיוק הייתי, אבל אני זוכר בבהירות שצפיתי בסרט בפעם המי-יודע-כמה, ולצידי ישבה אחותי הגדולה. זה היה באחד הקטעים הגדולים של הסרט, בסלע הגולגולת, ישר אחרי שפיטר הציל את טייגר-לילי מקפטן הוק המרושע, והוא מתכוון להשליך אותו אל התנין. כלומר, פיטר התכוון להשליך את הוק, כמובן. הנה הוא שם, הפיראט המרושע, תלוי על וו מעל למים שבתוכם שוחה ברעבתנות התנין. ממש כשפיטר מתכוון לבעוט בהוק אל תוך פיו הרעב של התנין, אנחנו מקבלים רגע אחד שבו וונדי מזדעזעת: "אוי, פיטר, לא!"
בשבילי כילד זה היה קצת קשה להבין. מה כל כך רע בזה? למה וונדי כל כך מזדעזעת בקטע הזה? אז שאלתי את אחותי הגדולה למה וונדי אמרה כך. על זה אחותי הגדולה ענתה במילים: "כי זה מזעזע."
לא הצלחתי ליהנות יותר מהסרט. זה היה, בשבילי, רגע של בהירות. פתאום, אחרי כל השנים האלה שצפיתי ונהנתי וצחקתי על הוק כשהוא מתחמק בגמלוניות מהתנין - פתאום הבנתי, בתחושה עמוקה של בחילה, עד כמה חולני כל הסיפור הזה. האכזריות לא הלהיבה אותי יותר. הסלפסטיק לא העלה חיוך על פניי, כי אם תחושה עמוקה וכנה של גועל נפש. הסרט האהוב עליי הפך באחת לחוויה כמעט טראומטית. שנאתי את פיטר השחצן והמתעלל, שנאתי את וונדי על שאהבה אותו, שנאתי את האחים הקטנים שלה על שהתעללו באביהם, שנאתי את טינקרבל שלא ממצמצת פעמיים אחרי שהואשמה בניסיון רצח, שנאתי את כולם. לא, למעשה, היחיד שלא חשתי כלפיו איבה בכלל היה דווקא קפטן הוק. אפילו ריחמתי קצת על הפיראט הזה, ועל איך שהחיים התאכזרו אליו כל כך. הבנתי לחלוטין את רצונו להרוג את פיטר פן, ומצד שני לא הבנתי את רצונו של פיטר פן להרוג אותו. זה פשוט לא הסתדר לי. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את הסרט הזה. עדיין לא צפיתי בו שוב.

ואז, הרבה מאוד שנים אחר כך, נתקלתי בספריה בספר הזה, פיטר פן, בגרסה המקורית והמוערת. פתחתי, רק מתוך סקרנות, ולא חשבתי שאמצא יותר מדי. ואז תפס את עיניי המשפט האחרון: "וכך זה ימשך, כל עוד ילדים ממשיכים להיות עליזים ותמימים וחסרי לב."

חסרי לב?

זה לא היה כל כך צפוי. לא מה שחשבתי שייכתב אי פעם בספר ילדים. החלטתי לתת לזה, למרות הרתיעה הטבעית שלי מהסיפור על הילד הנצחי, עוד הזדמנות. התוצאות היו מרחיקות לכת; פיטר פן הוא ספר הילדים הכי אהוב עליי. (נו, השני הכי אהוב. לא שכחתי אותך, פו הדב.)

יש פה הכל. פשוט הכל. הכתיבה היא הרבה מעבר למקצועית, היא מלאה בחיים, בנשמה. מעבר לזה שהספור לעיתים שובר את הקיר הרביעי ופונה אל קהל הקוראים, יש לו הרבה מאוד נוכחות בסיפור עצמו. דעותיו של הסופר לגבי כל אחת ואחת מהדמויות - ואלה הן דעות מגוונות ומתוסבכות - מובעות בתוך הספר בצורות שלא משתמעות לשני פנים. אני חושב שמכל ספרי הילדים בעולם, האחד הזה הוא זה שמציג את הילדים והילדות בצורה הכי אמינה למציאות. ג'יימס מתיו בארי מציג את הילדותיות, עם הטוב שבה, וכן- אפילו עם הרע. הו, ויש רע. הספר איננו נרתע מלתאר את פיטר פן כשחצן, יהיר, מתנשא, ואפילו יותר מכך - כילד טראגי, בודד, שחיי הילדות הנצחיים שלו אולי נראים כמו חיי החלום, אבל למעשה הוא כלוא בתוך גופו שלו, והילדות באה עם מחירים כבדים מאוד; הוא אפילו לא יודע מה זה "נשיקה". והוא גם לעולם לא ידע. פיטר פן הוא ילד, במלוא מובן המילה. הוא חושב שהוא מרכז העולם כולו, הוא מאמין לכל מה שהוא אומר, כל המציאות בשבילו היא משחק "בכיאילו" אחד גדול. אני בטוח שאם הייתי קורא את זה כילד הייתי מגיע למסקנות אחרות לחלוטין ממה שהגעתי אליהם כאדם בוגר. אני חושב שאחד הקטעים האהובים עליי בספר הוא כשהסופר עצמו מתרגז על גברת דרלינג שמוכנה לקבל את פניהם של ילדיה בזרועות פתוחות לכשישובו. צריך לקרוא את זה כדי להבין לעומק את כל הרעיון, ואני לא רוצה להרוס, אז לא אפרט כאן יותר מדי.

המעניין הוא שמכל הדמויות, האחת שנראה כי הסופר מגלה כלפיה אמפתיה כלשהי זה דווקא קפטן הוק, הוא ולא אחר. מדובר, בניגוד לגרסה הקולנועית של דיסני, באדם מכובד, ג'נטלמני, משכיל, ואכזר מרושע לא פחות. בכל פעם בסיפור שהוא מופיע, זה פשוט תענוג. היריבות שלו עם פיטר פן כאן היא גם מסוג שונה. כי זאת תמיד השאלה הגדולה: למה הוק שונא את פן? מן הסתם, כי הוא כרת את ידו, אבל זה יותר מכך, לא כן? זה מרוכב יותר, עמוק יותר... הספר הזה נותן כמה וכמה תשובות.

הסיפור כאן נכתב בעדינות, ועם זאת עם הרבה מאוד תקיפות. הספר הזה ילדי מבלי להיות ילדותי, הוא טהור, מבלי להיות תמים, הוא מתחשב, ותוך כדי כך גם אכזרי, הוא קסום, מבלי להיות דביק. לחוויית הקריאה בספר הזה מתלווה איזושהי תחושה ערטילאית, כאילו זה לא ספר שמהעולם הזה, כאילו ניצוץ מהילדות מפעם בתוכך, שומע את הסיפור הזה, ומשווע לצאת... כי הוא מדבר בדיוק עליו, ללא משוא פנים, בלי מסכות. ילדים הם היצור הכי מסקרן עלי אדמות, והילדות היא התקופה הכי מסתורית בחייו של האדם. הספר הזה הוא היחיד שאני מכיר שלקח את שני המושגים האלה ופשוט וקל תרגם אותם לצורה של מילים וסיפור.

סיימתי את הספר "פיטר ו-וונדי" בתחושות מעורבות של בלבול, סיפוק, בגרות, ילדותיות... זה בכלל לא כמו שזכרתי את הגרסה הקולנועית. כלומר, כן, מדברים בכל האינטרנט בלי סוף על כך שפיטר פן של דיסני הוא דמות אפלה, לא דמות ראויה לחיקוי, מצמרר, מרושע... הספר הזה מסכים לחלוטין עם האמרה הזאת. הו, כן, פיטר פן הוא אפל. מאוד, מאוד אפל. אבל זה חלק ממה שהופך אותו לילד. יש בו גם צד תמים וגולמי, מטופש וגם אצילי לפעמים. הוא דמות מורכבת, עמוקה... זה מה שהספר הזה, עמוק. הוא לא שטחי וקרטוני כמו שזכרתי את הגרסה של דיסני. אני מנסה להגדיר בדיוק את התחושה של הקריאה בספר הזה, ושוב ושוב אני נכשל.

הערותיה של גילי בר הלל-סמו המצוינת מוסיפות הרבה מאוד מאוד לסיפור. לי אישית החלקים המהנים ביותר בסיפור היו כשההערות בצד האירו על העבר של הסופר, או על אנקדוטות מסוימות בסיפור שאולי היו נעלמות מעיניי, או משוות את הסיפור לגרסה המקורית שלו - שנכתבה בראשונה כמחזה. בסוף הספר הופיעו סוף דבר מאת המחברת, כמו גם ביוגרפיה קצרה על חייו של המחבר; ביוגרפיה מעניינת לא פחות - ולפעמים אפילו יותר - מהספר עצמו. לא אהרוס, אבל... רק אומר שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון. בכלל, ככל שאני יודע על סיפור מסוים שאני קורא, ככל שיש לי יותר מידע עליו, הסיפור הופך אצלי בראש ל"שלם" יותר, מלא יותר. ואני אוהב את זה. באופן כללי, ההקבלות בין הסיפור לחייו של ג'יימס עצמו מרתקות.
גמרתי את הספר, שוב עם המשפט הזה: "וכך זה ימשך, כל עוד ילדים ממשיכים להיות עליזים ותמימים וחסרי לב." זה סיכום נפלא ומעורר השתאות על הספר הזה.

ואז ראיתי שיש עוד ספר: "פיטר פן בגני קנזינגטון".

או...קיי... לא ידעתי על זה. כלומר, בכלל. מסתבר שלפני שאפילו נכתב המחזה המקורי של פיטר פן, הסיפור הזה יצא לאור בשם: "הציפור הלבנה הקטנה". לא ידעתי כלום על הספר הזה, אז פשוט צללתי לתוכו.
זה היה ספר שונה לחלוטין מ"פיטר ו-וונדי", ומהרבה בחינות דווקא די דומה. הסיפור הוא שונה לגמרי, מקורי, שלא ראינו על שום מסך. זה, לדעתי, ספר המיועד לילדים קצת יותר קטנים, אבל הקסם לא נעלם. להיפך. נדמה לי שהדיוק הנכון ביותר לתיאור חווית הקריאה של הספר הזה הוא "קסום". לא דביק, לא מתייפייף, פשוט קסום וטהור. לא מנסה להיות ילדותי, אלה פשוט כזה. לא משתדל להיות תמים, אלא פשוט, בתמימות - תמים. בדיוק כמו ילדים. הסיפור השני הקטן הזה מוסיף הרבה מאוד לנפח של הסיפור, ולדמותו של פיטר פן. חובה לחלוטין, אסור לדלג.

זה ספר שאי אפשר לתאר בקצרה את החוויה שהוא נותן. המילה "חוויה" מופיעה כאן שוב ושוב; כי זאת באמת חוויה שונה ועמוקה, יותר מכל ספר "מבוגרים" שאי פעם קראתי. ספרות הילדים הקלאסית לא נועדה רק לילדים, וזה כל מה שאני אוהב בה. ילדים יכולים להביט בספר הזה ולחשוב על משהו אחד, בעוד המבוגרים מבחינים במסר בין השורות. אני כל כך אוהב ספרות כזאת, וזה אחד הז'אנרים האהובים עליי, אם לא הכי אהוב עליי. עבר די הרבה זמן מאז שקראתי את הספר הזה בפעם האחרונה, והזיכרון עדיין טרי מאוד אצלי בראש. זאת פשוט חוויה... חוויה. צריך לקרוא כדי להבין, מה לעשות.

כשאני חושב על זה, עבר הרבה זמן מאז שראיתי את הגרסה של דיסני. נו... אולי כדאי לתת עוד הזדמנות, מתישהו.

"שריטה" עמוקה ויסודית יש לי בכל הקשור לספרות מוערת, ובמיוחד לספרות ילדים ונוער .לכן בכל פעם שהוצאת "אריה ניר " מוציאה ספר חדש מוער,בשבילי זאת חגיגה אמתית.
זהו הספר השישי שמוציאה ההוצאה במסגרת מהדורה מוערת, וקראתי את כולם {למעט "כלבם של בני בסקרוויל של - דוויל,שמשום מה ברח מ"הרדאר" שלי}.
בביקורת זאת לא הכנס ואפרט את תוכנו של הספר בהיותו ידוע לכולם במידה כזאת או אחרת,אלא לדברים מסביבו.
הספר מתורגם ומוער בהערות ע"י גילי בר -הלל סמו.
כיוון שלספר ישנן מספר יצירות ספרותיות שהתפרסמו בשם "פיטר -פן",המהדורה שממנה תורגם הספר הינו "פיטר וונדי" שראה אור בשנת 1911 במהדורתו השלישית.

הקריאה בספר לא גרמה לי "לצאת מכליי" או לתחושת עונג והנאה כפי שקרה בספרים האחרים המוערים של ההוצאה .
לא הרגשתי ולא חשתי בשום "אבק-פיות" שבעזרתו יכולתי להגביה עוף בדמיוני ובתחושותיי במהלך הקריאה.
השפה "רזה" משהו,כמעט עניינית,ללא שאר רוח ,כמו התהוותה ונעשתה בתהליך קשה וממושך של צירי לידה ש"היולדת" מתעייפת לפרקים מלהתאמץ ונשארת ללא כוח .

לגבי ההערות בשולי הסיפור.מבחינתי הם החלק המהותי והעיקרי בקריאת ספר מסוג זה,שכן ללא כך אפשר ללכת
ולקוראו כספר"רגיל".לטעמי- ההערות בספר -מוער הם היציאה למסע קסום של הרחבת ידע ומידע בכל התחומים: היסטוריה,גאוגרפיה,חברה,סוציולוגיה,פוליטיקה,תרבות ועוד.

בספר הזה ההערות הינן של המתרגמת עצמה ,הן נכתבו {לתחושותיי}באופן "דיאטתי",מתוך אולי כוונת מכוון שלא להעמיס על הקורא,אבל זאת שגיאה מהותית.הקורא שבא לחוות קריאה בספר מוער,מחפש את מכלול המידע הזה .לכן חסרו לי הערותיו של מייקל פטריק הרן שהיה חלק בלתי-נפרד מהספרים המוערים הקודמים בהוצאה.כמו-כן מספורי ההערות אינם מודגשים דיים ולכן קשה היה לראותם.למרות זאת הנני מביאה במקצת מספר הערות שאהבתי והחכמתי מתוכם :

*נישואין בשמלה לבנה - צו אופנה שהתפתח החל בחתונתה של המלכה ויקטוריה בשנת 1840.{ז"א- אנחנו מתחתנות רק כמאתיים שנה לערך בשמלה לבנה.}

*גן-הילדים- גן הילדים הראשון הוקם בשנת 1837 בגרמניה, ובאנגליה ב-1851 במתכונת המתקרבת לזו הידועה לנו היום.

* ארץ לעולם -לא- ההתייחסות המקורית בספרות האנגלית 1902 הייתה בתחילה לאוסטרליה .

*כשילדים מתים- מות ילדים הייתה עובדת חיים ידועה בתקופה הוויקטוריאנית.שיעור תמותת התינוקות עמדה על פי עשרה מהשיעורים במדינות המתועשות של תקופותינו.בשכבות העוני באנגליה מתו כמחצית מהילדים כ-500 מתוך 1000 בשנתם הראשונה.

*מובן שהיה זה יום שישי- אמונה טפלה במזל רע שמביא יום שישי.לא להחליף מצעים,לא לצאת למסעות,לא לקצוץ ציפורניים,לא להתחתן.מקור האמונה בחוה שאכלה מפרי -עץ הדעת והאכילה את אדם ביום שישי.כעונש גורש הוא לנצח מגן עדן {אין התייחסות מצערת שכזאת אודות חווה}.{"אך...איזה פמיניזם טהור".}

* עניבה קשורה מראש- גבר מכובד לעולם לא יענוב עניבה קשורה מראש.משום שאישה אמיתית לעולם לא תאהב אותו,ואף חברה מכובדת באמת לא תפתח בפניו את שעריה.{ בהערה הזאת מובאת ציטוט של הסופר ג'רום ג'רום - וזאת הייתה הערה שהביאה אותי לידי צחוק בריא}.

* גוף מלא ועגול- הכוונה לגוף נשי"במצב טוב ".כך תיאר פיטר-פן בשם המחבר את טינקר-בל -כ-שמנה אך בצורה נשית ויפה .חברת דיסני הפכה אותה לדקיקוננת ממש.{ומאז אנחנו בדיאטה חיים}

*מה זה לתפור - בתרגומו של בנימין גלאי את הספר ב-1974 הוא כתב:"מה זה להכליב ?".כשקראתי את המילה הזאת ל"הכליב" - נזכרתי בשיעורי המלאכה בביה"ס היסודי בשנות ה-60 .הבנות היו מכליבות/תופרות,והבנים היו בונים .היום אף אחד לא משתמש במילה הנפלאה הזאת.

* רב -המלחים שחור הזקן --כינוייה של דמות היסטורית אמיתית בשם אדוארד טיץ',שודד ים אנגלי ידוע באכזריותו. היה בעל זקן שחור ועבות שאותו נהג לקלוע ולקשט בעצמים שונים על מנת לשוות לו חזות מפחידה .כשנתפס -ערפו את ראשו ותלו על חרטום ספינת הקפטן.לפי האגדה רוחו של טיץ' מסתובבת עדיין בחופי צפון קרולינה ומחפשת את הראש הערוף.
לאחר מכן צופתה הגולגולת בכסף טהור והוסבה לקערת הגשה לפונץ.{ טוב מי רוצה לשתות פונץ' -עכשיו ?!}.

.

בספר נכללו איורים וצילומים תקופתיים מהפקות הבמה הראשונות של המחזה "פיטר -פן" מ-1904 ואילך, מתוך סרט אילם שהופק ב-1924,וכן תחריטיו של המאייר פרנסיס -דונקין בדפורד,אף הם בשחור לבן.נימוק המתרגמת כי הכלילה דווקא את האיורים הללו,מהיותה בוגרת חוג לתיאטרון,
לחושותיי - נעשתה שגיאה בנושא הזה .לאור פופולריות הספר לאורך השנים -אפשר היה למצוא מגוון של כרזות, פרסומים מהעיתונות ,איורים ממהדורות נוספות של הספר עצמו,ומספרים אחרים שהתייחסו אליו,בכך היתה נוצרת קשת רחבה ומרהיבה של צבעוניות בספר,כפי שנעשה בספר המוער:" הקוסם מארץ -עוץ.".מה שהציל במקצת את הנושא הזה הם איורי הצבע של האמן ארתור רהקם .{שמופיעים בסוף הכרך כחלק מפרסום ראשוני בעברית של ששת הפרקים הראשונים שאותם כתב הסופר תחת הכותרת :" הציפור הלבנה הקטנה " ב-1902 ,ואשר ממנה כעבור שנתיים הוא פרסם את הספר "פיטר-פן"}.
הציורים היפים הללו היו צריכים להיות כלולים בתוך גוף הספר,והם היו מוסיפים את "המלח והפלפל" לספר.איור העטיפה יפה להפליא ,חבל רק שאינו בכריכה קשה יש לזה ערך מוסף מסגרתי .

לספר נלוויים: סוף דבר מעניין של המתרגמת,ביוגרפיה מרתקת אודות המחבר,וביבליוגרפיה מקיפה רחבת דעת ומפורטת.

ביקורת זאת נכתבת מתוך אהבתי לספרים מוערים ומתוך הערכתי הגדולה מאוד להוצאת "אריה ניר "-אשר בלעדיה כל העונג המופלא הזה של קריאת ספרים מוערים בעברית לא היה מתקיים.

לסיום הנני מתנצלת בפני חברי- הסימניה על אורך הביקורת .

ובכן זה מעניין לנפץ מיתוסים של ילדות וללמוד להכיר את ה"גיבורים" כמו שהם באמת ובתמים .ואיך תכננו לכתוב אותם עוד מלכתחילה. דבר שרק מהדורה מוערת מסוגלת לעשות או חיפוש קדחתני אחרי משהו שמשך את הלב כמובן!!! ובכן הלב שלי קצת נישבר בנוגע ל"פיטר" הדמות הזאת שאהבתי כילדה ועכשיו אני יכולה להיות ה"אימא" שלה .. נהניתי מכל רגע במיוחד מהספר שלא מוכר כל כך "פיטר פן בגני קזינגטון" לא ידעתי על קיומו כמו שאני מאמינה שרבים לא יודעים.
הסיפור מעיניים של בוגרת ובמיוחד של אימא הוא טרגי בהחלט ואפילו קצת עצוב לחשוב כמה אנחנו מגנים על ילדינו מפני כל מיני ידיעות על מוות וכאן בהתאם לתקופה ולשיעור התמותה באותה העת הדיבור על מוות ניכנס אפילו בתוך סיפורי הילדים מה שמעיד על על שיעור גבוה במיוחד בקרב ילדים!!!
ובכן כמה מילים על פיטר: כמו שאמרתי ממש אכזבה אני יודעת שבהקשר של ילד זה לא נעים להגיד אבל הוא היה ילד מניאק.נקודה.
חסר לב,נרקיסיסט,אגואיסט וזו רק רשימה קצרה קצרה מאוד ...הידיעה שבארי בהתחלה כתב אותו כ"רע" בסיפור לא הפתיע אותי יש בו צדדים אפלים שיכולים בקלות להרוס חיים שלמים של אחרים וכל זה מתוך התעלמות מוחלטת מטבע הגדילה וההתבגרות כל אלו כמובן אינם מאפיינים את גיבורינו זאת ועוד שהוא מעוניין לגזול את עתידה של הגיבורה וונדי.
על כל דמות יש לי מה לומר אך אין לי היכולת ברגעים אלו לשבת ולגולל את דעתי עליהן.

נפלא, מקסים, יסודי ומהנה.
עיקר המחמאות הן בתחילה אמצע ובסוף לגילי בר הלל סמו, המתרגמת.

כשקוראים את הספר,ובמיוחד במקביל להערות בצד הדף, מרגישים את אנגליה של תחילת המאה העשרים, על התנהגותה, מחשבותיה, ערכיה.
כמו כן מקבלים תמונה רב ממדית של הסיפור, הרקע שלו,רקעו של הסופר, ההשפעה מספרים אחרים של התקופה, ומאנשים אחרים.
פתאום זה לא רק סיפור דו ממדי כמו שעושה זאת וולט דיסני , אלא רב רבדי, ההערות מאירות את המשמעות הפסיכולוגית הרב צדדית של להיות ולהשאר ילד נצחי.
הספר מביא את ההקשר של הפירטים לסיפורי התקופה ולדמויות קיימות או מיתיות של פירטים.
כמו ההתיחסות קצת פלקטית , גזענית לאדומי העור.
ועם כל זה הוא סיפורי ומהנה כסיפור.
המתרגמת עשתה עבודת ענק במחקר על שמות, מקורות וגירסאות של הסיפר, שורשים לשמות, מקומות ואגדות.
המיחד בהערות היתה תשומת לב המתרגמת לעובדה כי הספר נועד בכתיבתו להצגה. הערותיו של הסופר מאירות פינות.

בסוף הספר ישנם מספר פרקים משלימים.
א.גרסאות להצגות הראשונות של פיטר פן.המתרגמת גילי בר הלל , מציגה את המימוש של קטעים בהצגה בתחילת המאה. בצורה מרשימה גם בהערות צד בצד הדף וגם בסוף הספר.
ב. ביוגרפיה הסופר ג'יימס מת'יו בארי והשפעתו על הסיפור והעלילה.
ג. וזה הדבר שהקסים אותי ביותר, השוואה של תרגומים עבריים לפיטר פן. תוך מתן כבוד לקודמים.(לפעמים עלה בי חשק לקרוא גם אותם, אבל אני אמנע מכך. במיוחד הדבר אמור לתרגומו של בנימין גלאי).

גם העריכה והעימוד, שבו ההערה מופיעה בצד הדף, הופכת אותה לחלק מהקריאה ולא בבחינת " ירצו יקראו לא ירצו ימשיכו בקריאה"
אין ספק עבודת אומן של המתרגמת שהביאה לmasterpiece - יצירת מופת.

היה לי מאוד מעניין לקרוא את פיטר פן "למבוגרים" - כך חוויתי את הספר המוער. זה לחוות את הסיפור המתוק הזה בעיניים אחרות, בשפה שונה ולהיזכר בסצינות - בעיקר המוסרטות דרך התיאור הספרותי הזה. ההערות בצד הטקסט מוסיפות להבנת הרקע - אבל פוגעות במידת מה ברצף של הקריאה - מה עוד שההערות הן קצת יותר מדי "מלומדות" לטעמי. בקיצור - חוויה נחמדה ולא שגרתית ברצף הקריאה הרגיל שלי.

אני מודה ומתוודה שהיה קשה לי לקרוא את הספר הזה. הוא כתוב נהדר והוא מלא ברעיונות נהדרים, אבל הדמות של פיטר פן כל כך... לא חביבה. אהבתי את פיטר פן נואשות בתור ילדה, רציתי לעוף איתו ועם טינקרבל ולא לגדול ולהתבגר לעולם, אבל כשקראתי את הספר בתור בוגרת לא יכולתי שלא לחוש סלידה. איך אפשר להרגיש סימפטיה כלפי פיטר פן? הוא ילד והוא רוצה להישאר כך, אבל אין בו שום חן. אני מתוודה שאני לא חובבת ילדים, אבל אני יכולה להכיר ילד או שניים שובבים עד כדי חורבן ועדיין מקסימים. אפילו אליס הייתה דמות נהדרת ביחס לפיטר פן. פיטר פן הוא פשוט... אחד מהילדים המעצבנים האלה. מצטערת, זה המצב. יכול להיות שאני סתם שונאת ילדים, אבל זה מה שהרגשתי.

מכירים את התחושה שאחרי ביקור ברכבת שדים או רכבת הרים בלונה פארק כאדם בוגר? אבל כזו שמתרחשת אחרי זכרון ילדות מאותו מתקן...
זוכרים משהו גדול ועוצמתי, ואז כבוגרים נכנסים והתחושה שונה לגמרי ופתאום הכל נראה הרבה יותר קטן והרבה פחות מרשים...והתחושה שמתלווה היא ספק חרטה ספק סגירת מעגל והבנה שההתבגרת.
ככה פחות או יותר הרגשתי כשקראתי את הספר המוער, אך באותה נשימה אציין שדירגתי את הספר ב-5 כוכבים מנצנצים באבק פיות.
את הסרט ראיתי בילדותי עד שהקלטת כבר קפצה במסך...(כן, כן, אני עוד מהדור שראה קלטות בוידאו) הערצתי את פיטר פן בכל מובן אפשרי.
אחרי קריאת הספר פתאום קלטתי כמה הגיבור הוא סוג של גיבור טראגי ואם חושבים על כמה מהתכונות שלו אז מבינים שיש לו גם כמה בעיות באופי, ואיך לומר, מושלם הוא בטח לא.
אני רוצה לצטט הערה שהייתה כתובה בספר, אך לפני כן חשוב לי להדגיש שלמרות התחושות שציינתי עדיין נהניתי לקרוא את הספר, פשוט הבנתי הכל מנקודת מבט אחרת ובוגרת, ואני עדיין שומרת בלבי אהבה לפיטר פן הילד הנצחי.
"חוסר היכולת של פיטר להשתנות ולהתפתח היא שעושה אותו דמות טראגית. כפי שצוין כבר, הוא לא רק הילד שלא רצה לגדול, אלא הילד שנידון לא לגדול לעולם. נגזר עליו להישאר ילד לנצח בעוד הילדים הסובבים אותו גדלים והופכים למבוגרים, השנואים עליו. לעולם לא יזכה לאהבה של אם, כי הפנה את גבו לאמהות; גם אהבה של בת זוג היא בשבילו דבר חולף, כי אינו בוגר דיו להכיל ולמצות אותה, ובנות הזוג מתבגרות ומשאירות אותו מאחור. הוא דמות טראגית כי למעשה אין לו שליטה ואין לו מוצא ממצבו." (עמ' 185, הערה 12)
ועוד ציטוט שאהבתי בספר:
"הסיבה שציפורים יכולות לעוף ואנחנו לא היא פשוט שלציפורים יש אמונה שלמה, כי אמונה שלמה שקולה לכנפיים" (עמ' 212)
קריאה מהנה!