לא, אני לא אחשוף כאן עכשיו את סיפור חיי המרגש והמסורטן [ויש לי כזה] באופן ציני ומניפולטיבי כדי לקבל הרבה תשבחות וכדי שיגידו לי שאני בוגרת ומדהימה ובלה בלה בלה. ממש לא.
אני גם לא אכתוב איך בכיתי לאורך כל הספר, כי זה יהיה שקר. בחיים לא בכיתי בגלל ספר, ונכון לעכשיו אין לי שום כוונה להתחיל עם זה.
אני לא עומדת לפרט ממי שמעתי על הספר, ואיך השגתי אותו, וכמה זה עלה ומי המליץ לי עליו ומי הפושע הנקלה שגילה לי את הסיום.
בעצם, אני כן אגלה לכם משהו מסורטן מהעבר המשפחתי שלי, אבל זה סיפור שמזכיר לי את הספר, ותבינו עוד מעט למה.
זה היה לפני חודשיים, לקראת הצגת סוף שנה. שאלתי את אבא שלי אם יש לנו מקטרת בבית בשביל ההצגה [כן], ואם אפשר לקחת אותה. אבא שלי הביא את המקטרת, ואמר: "תיזהרי עליה, זאת מקטרת אמיתית."
אני: "תודה! היא כזאת מגניבה!"
אבא:"היא הייתה של סבא שלי."
אני:"כן? באמת?"
אבא:"כן, והוא מת מסרטן ריאות בגלל העישון."
אז הסיפור הקצר הזה הוא אמיתי בהחלט, די מצחיק, בעצם עצוב ומלא בהומור שחור, בדיוק כמו הכתיבה ב"אשמת הכוכבים". היא מציאותית, מצחיקה ועצובה והומוריסטית וקודרת בו זמנית.
אמרו כאן שהכתיבה יותר מדי בוגרת ושנונה ואינטליגנטית ומתוחכמת וצינית ורגשנית בשביל בני 16. יש לי חדשות בשבילכם: כמו הביקורת הזאת, הכתיבה של הספר היא לא. היא לא יותר מדי שום דבר, והיא אמינה, ולא כי הייתי כל כך רוצה לדבר ככה בעצמי- אלא כי אני אישית, בכבודי ובעצמי, מצאתי שם אמירות שאני יודעת בוודאות שאני או חברים שלי היינו יכולים להגיד בקלות. ואם אתם, מבוגרים יקרים, מגלגלים עיניים ומגחכים ואומרים לעצמכם: "ברור שזה מה שהיא תחשוב, המתבגרת האינפנטילית הזאת, שבכלל לא מודעת לעצמה וחושבת שהיא כזו בוגרת ושנונה. זה פשוט לא אמין, וזהו!"
אז הרשו לי לומר לכם שאני בהחלט מודעת לעצמי, ואני יודעת מה זה אינפנטילית [הא! הרסתי לכם את התזה, אני לא כזו טיפשה], תודה רבה. אז אל תאמינו. אני יודעת שרוב המשפטים שנאמרו שם הם אמיתיים, ואם אתם עדיין מתעקשים, תיהנו.
כי יש גם מתבגרים בדור האייפונים שמצטטים משייקספיר או סופוקלס או פטר ואן-האוטן ואוהבים לדבר בשפה גבוהה, גם אם זה כדי לעצבן אנשים אחרים או בצחוק.
בחזרה לספר עצמו.
אני יודעת שהוא מרגש ואכזרי ועצוב והכול, אבל בתור מישהי שהתחילה לקרוא אותו בשבעה של סבא שלה, קצת היה לי קשה למרר בבכי. [ולא, לא הזכרתי את זה כדי שתרחמו עליי. זה פשוט קשור לעניין.] זה סוג של צירוף מקרים אירוני ומדכא, כשחושבים על זה, כי בדיוק באותה תקופה שקראתי את הספר הייתה במשפחה שלי הרבה התעסקות במוות, מסיבות לא רצוניות-אלו שהזכרתי ואלו שלא. אבל בין האזכרות וכל העניינים הכה-משמחים האלה, הספר המשיך להעסיק אותי, פשוט בגלל שקראתי אותו רק עד האמצע בהזדמנות הראשונה ההיא. וכשקניתי אותו, זה היה סוג של מפלט באופן מוזר שכזה. התעסקות במוות וכאב ואובדן של אחרים עזרה לי להתמודד עם אלו שלי. אבל אני שוב מתמסכנת, אז אני רק אגיד שכן, ג'ון גרין הוא גאון, וכן, אני מעריצה את אופן הכתיבה שלו, וכן, הייזל היא הנשמה התאומה והמסורטנת שלי בחלק מהמובנים.
"לפעמים את קוראת ספר והוא ממלא אותך בדחף משיחי ואת משוכנעת שעולמנו ההרוס לא יצליח להשתקם אלא אם כן כל בני האנוש כולם יקראו את הספר הזה. אבל לפעמים את קוראת ספרים כמו מכאוב מלכותי, שאי אפשר לספר עליהם לאנשים כי הם כל כך מיוחדים ונדירים, ושלך, שהרעיון לפרסם בציבור עד כמה את אוהבת אותם נראה לך כמו בגידה."
איזה תולעת ספרים לא תזדהה עד עמקי נשמתה עם הדמות הזאת?
אני מודה, באותה תקופה שקראתי את הספר היו כמה ניסיונות כושלים שלי לקרוא גם את "התפסן בשדה השיפון", ושם אחד הביטויים האהובים על הגיבור היה "כאב תחת מלכותי". אז זו האסוציאציה שהייתה לי מהשם "מכאוב מלכותי". סליחה, הייזל.
אבל אחר כך חשבתי שזה פשוט ספר די פילוסופי ויומרני, ובסוף פשוט רציתי לקרוא אותו ולעזאזל הפלצנות. הייתה רק בעיה אחת: הספר הזה לא קיים.
זה מילא אותי בהלם, כי טיפחתי תקווה קלושה שיש באמת ספר כזה. ואז נדהמתי מהתעוזה של ג'ון גרין, להמציא ספר וסופר ולדבר עליהם כל הזמן בלי אפילו להביא ממנו עמוד אחד לרפואה.
לזה אני קוראת גאוני.
עכשיו תבוא פסקה מרושעת ומתנשאת, וכל האנשים הטובי- לב וחסרי הציניות- אל תקראו אותה, אלא אם כן אתם ממש רוצים לצעוק עליי. אני אבין אתכם.
כן, קראתי חלק מהביקורות האחרות. וסליחה, אנשים יקרים, אבל מי שכתב שהספר גרם לו לבכות כי הוא מספר על הכאב האמיתי בחיים והוציא אותו מהבועה שלו ומהבעיות הקטנות שלו- יש לי שני דברים סותרים לומר לכם:
1. הייתם צריכים לקרוא את הספר הזה כדי לקלוט שאתם לא היחידים עם בעיות בעולם? גם אם לא היו לי סיפורים טרגיים וסוחטי דמעות בעבר שלי, הייתי יודעת שלרוב האנשים בחיים יש חיים יותר קשים משלי! אני מצטערת שאני כל כך מגעילה, אבל... זה קצת אטום.
2. זו נשמעת סתירה למסקנה הקודמת, אבל- לא רק לאנשים מסורטנים יש זכות לבכות ולהתלונן ולהיחשב לאנשים עם בעיות אמיתיות למרות מה שאמרתי קודם, אלא גם למי שמרגיש בודד בחברה או שהמורה שלו ממש מגעילה אליו או שהוא דפוק בחשבון מותר להרגיש רע ולחשוב שזו בעיה. כל עוד הוא לא חושב שהוא האדם האומלל בתבל, והוא לא אטום לכאב של אחרים, זו זכותו המלאה להרגיש מבואס ומדוכא קצת. אז אפשר לבכות גם מדברים שהם קצת פחות עצובים.
גמרתי להטיף לכם, אפשר לחזור לקרוא בשקט.
אז איפה הייתי?
אה, כן. עוד משהו שבזכותו התאהבתי בספר הוא, שהוא לא מפחד להגיד בפנים אמיתות כואבות על מוות.
את זה שהמון פעמים מתים הופכים לקדושים גם אם לא הגיע להם, על זה שחולי סרטן הם בעצם סוג של מוטציה ומרגישים נורא כשכל המשפחה רק סביבם, על זה שהעולם הוא לא מפעל להגשמת משאלות וגם הסופר האהוב עלייך יכול להיות אדם שיכור ודוחה ושחצן, ולא- אין סיבה לזה שילדים מתים ולזה שיש מחלות וכאב ורוע. לא סיבה שאנחנו יכולים להבין באמת, בכל אופן. ואתם יכולים לדחוף את כל משפטי ה"ללא כאב, כיצד נדע מהי שמחה?" לאן שאתם רוצים. נסו אתם להגיד את זה לעצמכם כשקורה לכם משהו זוועתי כמו גרורות בריאות.
אז כן, התאהבתי בספר באותה מהירות שבה אוגאסטוס התאהב בהייזל. ולמרות כל הציניות והארס שלי, לא היה לי אכפת מהקיטש בספר. בעצם, משום פגם בספר.
אולי זה בגלל שהציניות היא אינסופית, אבל גם האהבה לספרים ובפרט לספר הזה היא אינסופית.
וישנם אינסופים גדולים מאינסופים אחרים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
