כשראיתי שאיש עדיין לא כתב ביקורת מקיפה על הספרון הזה, הופתעתי. אבל אחרי שחשבתי על זה קצת הבנתי שאי אפשר.
הספר הזה הוא כל כך אישי, כל כך עמוק, שכל נסיון לתאר אותו יעשה לו עוול.

ומכאן הקושי לכתוב את הביקורת הזו. אני רוצה שתכירו את עמיחי, אבל לא דרך ביקורת אלא דרך עלעול מקרי בחנות הספרים. תקראו שורה ואז עוד אחת, בית ולבסוף שיר שלם וכשתצאו מהחנות ילווה אותכם הרהור מסוים שלא היה שם קודם.

תשכחו מ"אלוהים מרחם על ילדי הגן." זה לא עמיחי.
עמיחי זה להסתכל על המציאות ולהקיף בפסקה את עוצמת החיים וחדלון המוות, מתיקות האהבה וההכרה בזמניותה.
עמיחי כותב על חבריו שנפלו שהיו טובים ממנו משום שלא המשיכו לחיות כמוהו, על הנשמה שהיא משרפת תמיד של זכרונות אהבה ומעל הכל איך בלי כאב, הזמן.

זה לא ספר גדול ובהתאם - אין פה עלילה גדולה ומסועפת שנפרשת על פני עשרות דורות.
מה שכן יש פה זה הרהור, מחשבה, על טבע האדם והתשוקה, שמילן קונדרה רוצה לחלוק איתנו.
לשם כך הוא בונה מספר סצינות, לכל אחת יש תכלית - אבל הן לא יותר מכלים וקונדרה מודע לכך היטב.
זה מרתק לראות את המיומנות שבה קונדרה בונה את הסצינות ואז משלב אותן בדרכים לא צפויות כדי ליצור מפגשים שידגישו את הניגודים.
שבה אותי במיוחד המפגש האחרון שבו הסופר מצליח לשחרר לחופשי את אחת הדמויות מהסיפור. לא עוד היא קשורה לספר, אלא דוהרת לעבר גורל עלום משל עצמה, שאינו נתון לשליטת הסופר.


אמרתי הרבה ולא אמרתי דבר, כי אני לא רוצה להפחית מעוצמת החוויה. קחו את הספרון הזה איתכם לתור במרפאה, או סתם לשעתיים בבית הקפה הפינתי, ותגלו שאתם לא יושבים לבד - קונדרה יושב על הכסא לידכם ומנהל איתכם שיחה קסומה על הטבע האנושי.

מהי עיר?
אנו מבלים את כל חיינו באחת, אך כמה אנשים עצרו לשאול את עצמם את השאלה הזו?
ג'יין ג'ייקובס כתבה את הספר הזה מתוך אהבה לסביבה האורבנית. זה לא מדריך טכני יבש אלא ניתוח מעמיק של הסביבה בתוכה אנו חיים. מהי הדינמיקה של רחוב? מדוע שכונות מסויימות מתפתחות ואחרות נסוגות לאחור? מה מגדיר רחוב כ-"חי" ו-"תוסס" ולמה?

ג'ייקובס מפרקת את התמונה לפרטיה: הילדים המתרוצצים ברחובות, בעלי החנויות הפינתיות, הדיירים השונים, הזקנים המטיילים בחצרות. את כל החלקים האלו היא לוקחת ובונה מהם מערכת דינמית ופתאום אתה מבין מה התפקיד של כל חלק במארג ואיך, למשל, נוכחות של חנויות קטנות הופכת את השכונה לבטוחה יותר.

מומלץ בחום לאוהבי הערים שבינינו.

בעיקרון ספרים שמתוארים כ"דרמה היסטורית" נוטים להפעיל אצלי את רפלקס הפיהוק ולכן לא היו לי ציפיות גבוהות כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה. טעיתי.
הספר מתחיל לאט וצובר תאוצה, לקראת האמצע יש טוויסט כל כך מפתיע וחזק שהייתי צריך לקרוא את הפסקה כמה פעמים עד שהבנתי מה הם בעצם אומרים. זה ללא ספק רגע השיא של הספר ובאופן כללי הוא אחד מרגעי השיא היותר מותחים ומפתיעים שנתקלתי בהם.
מלחמת העולם השנייה מרתקת אותי וקראתי עשרות ספרים על התקופה. הספר הזה ללא ספק הוסיף לי זווית חדשה שלא הייתי מודע אליה.
מומלץ בחום, גם לא לחובבי ערוץ ההיסטוריה...

כבר קראת את התקציר, במקום זה אני אספר לך מדוע כדאי לקרוא את הספר.
לגברים הספר הזה ייתן לך הצצה לנפש אישה ובפרט אישה מאוהבת. יהודית קציר מנתחת בחדות, לעיתים עד כדי אכזריות, את המתחולל בנפשה של ריבי (הגיבורה) ופורסת אותה בפני הקורא. תשכח מספרים על נוגה ומאדים, כל מה שאתה צריך לדעת על תשוקה ואהבה נמצא כבר בפנים.
לגבי הנשים - לדעתי כל אחת תוכל להזדהות עם חלק מהסיטואציות, לראות חלקים מעצמה בריבי ולקבל, אולי, קורטוב של נחמה מאישה שעוברת מסע קשה בטריטוריה האכזרית מכולן - הלב.

בסיום הספר תוכלו לשנוא, לאהוב, לרחם או להעריץ את ריבי, אבל בכל מקרה - תוכלו להבין אותה וזה לדעתי החלק הכי משמעותי.

מומלץ בחום.

המינגווי נהג לכתוב בשפה פשוטה ובאמת כשתתחילו לקרוא לא תבינו על מה המהומה. הוא קם, הוא הלך לפה ואז לשם, דיבר או אכל.
ולאט לאט, באמצעות הפעלים הפשוטים והפרטים הקטנים המינגווי מכניס אותנו לנעליו של סגן הנרי.
האהבה שמתעוררת בינו לבין קתרין היא הציר שסביבו סובבת העלילה, היא הסיבה שבשבילה הנרי נאבק כדי לשרוד ולמעשה באמצעות שני הקטבים הללו, מלחמה ואהבה, המינגווי יוצר עלילה סוחפת ומלאת עוצמה.
הגיבור של המינגווי עובר תהליך של התבגרות - מנער שרדיפת הריגושים הביאה אותו לחזית, הוא הופך לגבר שיעבור כל משוכה בשביל להגיע לאהובתו ולהגן עליה.
מומלץ בחום ואם יוצא לכם לשים את היד על הגרסא האנגלית - אדרבא.

תקראו את הספר הזה.
אני לא יכול להדגיש עד כמה הספר הזה חשוב. הוא לא כתוב בצורה הכי סוחפת, אבל דר. דניאל גולדהגן העז לשאול את השאלות הקשות ולחקור לעומק את התשובות. הוא לא הסתפק בתשובה "כי ככה היו כולם" - אלא בדק, האם באמת זה היה היחס במקרים אחרים. הוא לא קיבל את הטענה "מילאתי פקודות, כי הייתי חייב" - אלא חקר לעומק האם זו באמת הייתה חובה או שאולי היה מדובר במשימות התנדבותיות, שניתן היה לסרב להן ללא פחד מעונש.
המסקנות של הספר טורדות מנוחה, בעיקר כי זרקור המחקר שלו לא מאפשר למצוא מסתור בגישת ה"רוע שאי אפשר להבין", אלא מכריח את הקורא להתמודד מול הרעיון שאת הרוע הזה אפשר להבין ולכן הוא לא מאורע ייחודי, פרץ של טירוף בהיסטוריה המודרנית, אלא המשך ישיר לאנטישמיות הקלאסית שעודנה קיימת.
זה לא קל, למשל, לקרוא על מפלצות שביום טובחות באכזריות יהודים ובלילה חוזרות לחיק המשפחה שיודעת ומקבלת, כי אז אתה מבין שזה לא היה סוד, או בושה. אתה מבין שזה הרבה יותר רחב מ"צירוף נסיבות".

ישנם ספרים המדברים על חוויות הניצולים, על אכזריותם של נאצים מסוימים, או אירועים מסויימים, על שנאה כללית. אבל הספר הזה קושר את כל אלו ביחד ומציג לך תמונה חדה וברורה של המציאות בזמן ההוא. לא מציאות סובייקטיבית, מעיני ניצול למשל, אלא מציאות אובייקטיבית, מגובה בעובדות ונתונים.

מדובר בספר שהוא קריאת חובה. לא פחות.

ההיכרות שלי עם פול אוסטר התחילה ב"ארץ הדברים האחרונים". הצורה שבה הוא הצליח להכניס את הקוראים לאווירה ולקרבי הדמויות כבשה אותי. רוב הדמויות שלו אינן מנסות להיות גיבורים, אלא פשוט לחיות כמיטב יכולתן.
מהבחינה הזו, לא יכולתי שלא להרגיש פספוס מסויים בספר הזה. ההרגשה של קצוות שנותרו "פתוחים מדי", עלילה שנגמרת בפתאומיות והמחסור בסוג של קתרזיס, או טרנספורמציה של המספר, הותירו אותי בהרגשה שלא לרומן הזה התכוון אוסטר כשהתיישב אל מול מכונת הכתיבה.
זה לא ספר רע, אבל אם אתם לא מכירים את הכתיבה של פול אוסטר, הייתי ממליץ לכם להתחיל עם "ארץ הדברים האחרונים" או "טימבוקטו". אם אתם מכירים אותו ורוצים עוד מאותו התבשיל, הספר יספק לכם את זה.
במשפט אחד: להשאיל, לא לקנות.

טוב, אז קודם כל אני קצת משוחד.
עד לפני כשלוש שנים הייתי מעריץ שרוף של פול אוסטר. הפסקתי אחרי שהספרים שלו התחילו לחזור על עצמם ומשהו מהקסם אבד. ייתכן שגם התבגרתי והטעם השתנה.
מבין כל הספרים שלו שקראתי, אני רואה בספר הזה את אחד הטובים מבין כלל היצירה שלו. העובדה שמדובר בעיבוד לתסריט מוסיפה קסם לסיפור המיוחד.
העיבוד לתסריט אומנם משנה קצת את חווית הקריאה אבל לא בהכרח לרעה: תסריטים הם בעצם סט הוראות לשחקנים ובמקום סיפור רגיל, אנחנו מקבלים כאן הזדמנות נדירה להציץ מאחורי הקלעים ולהבין קצת יותר מבד"כ למה התכוון הסופר.
התוצאה היא שהסיפור מועבר בצורה הרבה יותר חדה מבד"כ ואני אישית מאוד אהבתי את זה.
יש כאן את המרכיבים הרגילים של יחסים מסובכים, חיפוש אחר משמעות וההכרה בקץ הבלתי נמנע - אך הם יוצרים משהו ייחודי. ממליץ לכם בחום לחפש את הפנינה הזו.

ולמי שתהה למה בכל זאת נתתי לספר 4 כוכבים: כי לא לכולם מתאים לקרוא תסריט ויש כאלו שזה קצת יהרוס להם.