אני אוהבת ספרות לנוער. כשהיא טובה אתה יכול להישאב ולהרגיש שוב בן 10 נטול ציניות, שמוכן להאמין במה שמספרים לו, נשאב לתוך הסיפור ורואה את עצמו כאחד מגיבוריו. ספרות לנוער מוכנה יותר מספרות מבוגרים לשנות את חוקי המשחק ולבדוק רעיונות בלי להיזקק להיגיון ולחוקי האנשים הבוגרים. (זה בתנאי שהסופר אינו מרגיש צורך "לחנך את הדור הצעיר")

הספר הזה הוא סביר. הסיפור פשוט - חברה בעלת חוקים נוקשים, המשכנעת את אזרחיה שהיא גן עדן עלי אדמות (נשמע מוכר?). כמה תושבים אינם מאמינים למה שמטיפים להם, אינם מצייתים לחוקים, מנסים למרוד ומוכנים לשלם מחיר אישי יקר על אמונותיהם.

לו הדמויות בספר היו יותר "חיות", שמעשיהן נראים לנו אמינים יותר, אפשר היה להגדיר את הספר כיותר מ"ספר בסדר". אבל לא זה המצב: הדמויות אינן מתנהגות באופן הגיוני, הסיפור "מאולץ" כדי לפתור בעיות בו, והכי גרוע - מתברר לך בסוף הקריאה שזה כנראה ספר ראשון מסידרה - מה שקורה היום להמון סופרים - המכינים להם ריטיינר באמצעות הוצאת עוד ועוד סיפורים הבנויים על אותה תשתית.

אפשר לקרוא, אבל אולי צריך להיות בן 10 כדי להנות.

מה אפשר לכתוב שעוד לא נאמר.
ספר מדהים,וככל שמתקדמים בעלילה הספר נעשה מעניין מרגע לרגע.
הספר הוא מרגש(אפילו,באמצע הספר התחלתי לבכות),אני חושבת
שהסופרת ניסתה ללמד אותנו,לשמור על הסביבה ולהטיל ספק בדעת הרוב.

לסיום:ספר מותח,ובכלל לא ניתן לחיזוי.אני ממליצה לכולם לקרוא אותו.

ספר מדהים.
עלילה נהדרת, סוחפת ולעיתים אף מרגשת. ספר שבהחלט מעורר תהיות ומחשבות שונות ומשונות על דרך התנהלות החיים בספר.
מומלץ בחום.

ספר מדהים!!!
העלילה סוחפת,מרגשת ומותחת
ככל שמתקדמים ככה יותר לא רוצים שהספר ייגמר!!
הוא מזכיר קצת ברעיון את ההצהרה אבל הוא לגמרי שונה
חובה לקרוא!!

ראשית, אומר שהכוכבים שאני נותנת זה שלוש וחצי ולא ארבע.

טוב, בדיוק הרגע סיימתי לקרוא את הספר.
אני מותחת את אצבעותיי עד שיש "קלאקים" מעצבנים כאלה ומציבה את ידי על המקלדת של הלפטופ שלי.

אני חייבת להודות, התרשמתי לטובה מהספר. איכשהו.

נתחיל מההתחלה:
תכננתי לקחת ספרים מהספרייה לחופשת הקיץ. על מדף הספרים הנבחרים ראיתי נערה על חוף, הים, צופה לעבר האופק ולבושה בגופייה לבנה, שמתחתיה רצועת בגד-ים וחצאית פרחונית.
לא משהו.
הסתכלתי על התקציר. טעות ראשונה.
הוא נראה סביר, אולי עוד חיקוי חביב. למרות, שאני לא אוהבת לומר על ספרים שהם חיקוי כי בכל זאת הסופרים ישבו עליהם איזה שנה או חצי שנה, חשבו, רשמו, שינו וערכו. אבל מה לעשות שזה קורה וכשזה קורה, אני אומרת.
אז בכל אופן, הראיתי לחברה את התקציר. גם לה הוא נראה סביר. טעות שנייה.
אז רשמתי את הספר עלי אצל הספרנית. מכאן אתן לכם להחליט אם זו טעות או לא.

הספר מתחיל שאונור בת 10. 10!! כבר הרבה זמן (נראה לי שאף פעם) לא נכתב ספר דיסטופי עם גיל כל כך צעיר לדמות הראשית. אפילו לא ב'מעניק'.
התחלתי לקרוא. ההתחלה סבירה, וכרגיל, התעניינתי כיצד הסופרת מציגה את העתיד כפי שהיא רואה אותו. כי אלו הספרים הפוסט אפוקליפטיים, דיסטופיים, אוטופיים או שבגדול הספרים על העתיד. זה מה שהסופר חושב/רוצה/מפחד שיקרה בעתיד.
ולאט לאט הרגשתי שקיעה בעלילה. הרגשתי שחזרתי גם אני לגיל עשר במובן הרע של המילה. הרגשתי שהכתיבה אולי ילדותית. ואני יכולה לומר על עצמי, אני בגיל שלוש עשרה הייתי יותר בוגרת ממנה!
הרגשתי איך אני זונחת את הספר לטובת ספר שחברה שלי השאילה לי. הרגשתי שאני מקריאה ספר לבן דוד שלי או משהו כזה.

אבל...
אז אנחנו מגיעים לקטעים מעניינים. בערך מהקטע שסליחה ספוילר, ההורים שלה נעלמים
או בגדול מעמוד 200 או סוף עמודי המאה.

הרגשתי איך אני גם רוצה להכות את הלנה והסטר הזו (תמיד היתה לי תחושה שהלנה זה שם לדמות רעה. גם "הדבקתי" את השם הזה לדמות רעה באחד הספרים שלי. הסטר זה סתם שם מכוער באנגלית). ואני אומר להגנתי, אני ילדה מאוד לא אלימה. אבל זה הגיעה להן. אני אכה/אבעט במישהו רק אם זה באמת מגיע לו ולהן זה הגיע. שאני מעוצבנת על המנהלת שמביאה עונשים ובכלל על איך שהעתיד שם נראה.
אז רק אומר, אל תעזבו את הספר הזה. אל תינטשו אותו מוקדם מדי. תחכו בסבלנות.

ועכשיו אומר דברים פשוטים על שמות הדמויות: אונור- שם חביב, הליקס- בהתחלה שקראתי את התקציר לא הבנתי אם זה שגיאת כתיב, עיני מבלבלות אותי או שזה בכלל שם של מישהו-שם מוזר בגדול. קוונטיליאן- אומר ככה. למה כולם כותבים עכשיו ספרים עם השם הזה? גיוון בשמות! בטח יש עוד שמות ב-Q באנגלית פרט לשם הזה. לפני זה קראתי את ערי נייר שלדמות הראשית גם קראו בשם הכמעט זהה הזה- קוונטין. וקראתי גם תוך כדי ספר שקוראים לו 'הקוסמים' שגם לדמות הראשית שם קוראים קוונטין (ביקורת לספר בהמשך). למה שמים את השם הזה? בלי להעליב, זה שם לא יפה לפי דעתי!
וכאמור, הדמויות ילדותיות מאוד

אבל העמודים שציינתי קודם מרתקים. פשוט מעניינים. אז אמליץ על הספר רק בגלל זה.
שני דברים: א. בהוצאה לא שמעו על פסיקים? הם כל הזמן אמרו, והנה ציטוט-
"אונור ואבא שלה ואמא שלה והתומפסונים." פסיקים היו יכולים לחסוך כמה ו' מיותרים. וגם שפה גבוה יותר. ב. וזה לא ממעון להוצאה, שמתם לב שעכשיו כולם מתעסקים בחץ וקשת? יש הרבה כלי נשק קרים (כלי נשק ישנים יותר שאין בהם אבק שריפה,כמו כידון, חרב, פגיון, שרשראות, נונצ'אקות אם ככה כותבים את זה ועוד כמה) רבים ואחרים כמו אלו שצוינו בסוגריים .למרות שידוע לי שיש מבחר 'מוגבל' שלפעמיים לא מתאים לעלילת הספר, עדין הייתי שמחה לגיוון. אבל זו בקשה קטנה ו'צנועה' שאשמח שתקרה. שלא ימציאו עוד כלי נשק בעולם האמתי לפחות!!

ועכשיו הגענו לחלק שבעיקר עליו רציתי לרשום את הביקורת. זה חלק שולי, אבל זה חלק מעצבן- הכריכה.
כן, כן, גם אני חושבת שהמשפט "אל תשפוט ספר לפי הכריכה" נכון אבל כאן הכריכה הציקה לי יותר מבכל ספר שאי פעם קראתי.
ואומר למה. הכריכה לא מתאימה למסר של הספר. זה מה שאני חושבת שהמעצבת הגרפית של הכריכה בעברית חשבה (בלי להעליב או משהו גברתי המעצבת או ללעוג. הכל כאן זה השערות): "לה לה לה יש ספר חדש שביקשו ממני לעצב לו כריכה. לה-לה-לה-לה אני מסתכלת על הכריכה באנגלית. כריכה יפה, עם כדור שלג חביב שבתוכו סירה נחמדה. אבל מה מתאים כדור שלג לאי? באי לא ירוד שלג?" (ואני אומר שהכריכה באנגלית מאוד מתאימה לספר. נחזור למעצבת).
"אז, לה-לה-לה, מסתכלת במאגר התמונות שלי על איים. הי, הנה קרובת משפחה שלי שמתאימה לגיל של הדמות. היא על חוף ים, ובאי יש חוף וים. וואי! והיא צופה למשהו לא ברור, והצד האחר של האי זה אומר שהיא רוצה בטח להגיע לשם ומשתוקקת ללכת לשם. יאיי! מצאתי כריכה! ואולי בזכותה לקרובת המשפחה יהיה איזה קמפיין דוגמנות בגלל זה. וואי! היא גם נראית שמחה עם חצאית פרחונית, ובאי הכל פרחוני ומקסים. יאיי! אני מוציאה את הספר עכשיו!" (אני דמיינתי אותה בקול של פקצה כי זה הצחיק אותי. שוב בלי לפגוע ברגשות המעצבת. תדמיינו אותה באיזה קול שבא לכם).
ואיכשהו ההנהלה המנומנמת של ההוצאה אומרת לה "יאללה, יאללה, את יכולה להוציא את זה. רק תני לנו עוד עוגיות שוקולד שתמי אפתה."

אני באמת חושבת שזה מה שקרה. באמת, המעצבת לא קראה לפי דעתי משהו מהספר ורק חשבה שבאי הזה יש ילדה, ים, חוף וצד אחר של אי. הכריכה אומנם לא קובעת אבל זה רושם ראשוני של הספר שחייבים להביע בחשבון! תתחשבי בקוראים החביבים שיקראו את זה. שלא יבינו מה בכלל קשורה הכריכה שנראית כמו הכריכות של ספר "וואו אני ילדה והגעתי למקום חדש" כמו שקורה ברוב הספרים בעברית (סליחה, אני בטוחה שיש עוד ספרים שלא כאלה אבל זה מה שקורה לרוב. שוב, לא כולם).

אז בגדול, ספר חכם אבל קצת ילדותי, הוא היה די צפוי, כריכה מזעזעת שלא קשורה לכלום, דמויות עם שמות מוזרים והיו כמה הפתעות בספר אבל לא רבות. אבל חיבבתי אותו.

עכשיו תחליטו בעצמכם אם הספר הזה הוא טעות או לא.

סיימתי את הספר עם ראש ריק והמשפט האחרון מהדהד בו. קראתי את הספר הזה פעמיים ובכל אחת מהפעמים נדהמתי לגלות איך ספר כל כך... טוב, חסר איחוד או רעיון שלא שנחרש כבר עשרות פעמים יכול לגרום לי להרגיש ככה.
הקטע הכי מוזר היה, שכשהפסקתי באמצע כדי ללכת לאכול או כל דבר אחר, לא הרגשתי מתח מיוחד או רצון עז כזה או אחר להמשיך ולקרוא, ובכל זאת הוא השאיר בי חותם כל כך שכתבתי לו 2 ספרי המשך...טוב, אבל מי ייקח אותי כדוגמה? תמיד הייתי מוזרה יותר...
אתם מכירים עוד ילדה בת 6 שתכתוב את הסוף על היפהפייה הנרדמת כשהיא סוטרת לנסיך והוא נופל מהחלון של המגדל?
בקיצור, הספר הזה לגמרי משאיר אותך חושב. אונור, מצד אחד, לא בוגרת מדי לגילה ונותנת לי הרגשה של ילדה שאי אפשר לשכוח מה הגיל שלה (כמו שקורה בהרבה ספרים אחרים שהדמות בוגרת מדי, או לעיתים רחוקות יותר, ילדותית מדי) אבל היא בכל זאת מראה בגרות מסוימת. הסוף פתוח מאוד ומשאיר אותך פעור פה.
לדעתי, כל אחד צריך לקרוא את זה. לא משנה מה הוא יחשוב אחר כך.

מה אפשר לומר: אהבתי אהבתי אהבתי.
ספר סוחף, פנטזיה מטורפת על עתיד פוטנציאלי...

ספר של מחשבה.
ספר שאחריו אתה מדבר עליו הרבה-הרבה-הרבה.

תוך כדי הסיפור אתה מתחיל להבין על מה מדובר בעולם הזה.
לא ספר צפוי, דווקא יש תפניות בעלילה וחבל חבל-----
אם לא תקראו. :)

"חשבו על שיעור יוגה." אני מורה לצופים שיושבים מולי. "דמיינו את מה שאני אומרת לכם."
ואני מתחילה לרקום את הסיפור.
"דמיינו שקוראים לכם אונור. אתם עוברים דירה מאי לאי בעולם עתידני. האיים האלה הם מה שנשאר מאמריקה הצפונית. ועכשיו תנשמו." פפו, שווו. פפפ, שווו. "והלאה. דמיינו שאת העבודות בחוץ ובבית הספר מכינים אנשים מתוכנתים, אילמים ואחידים. חשבו על חוקים נוקשים שכובלים אותך, ואסור להפר אותם. ושוב לנשום, הפעם פעמיים." פפפ, שששש.
"אנשים מפקחים אחד על השני. מזג האוויר נשלט בידי מהנדסים שקובעים בדיוק מה יקרה באותו יום. אין שמיים אמיתיים, אין ים." אני אומרת. "הצמידו ידיים ונסו לדמיין את זה." קולות של חשיבה.
"ועכשיו פקחו עיניים והביטו עלי." אני מחטטת בתיק שלי ומוציאה את הספר האחרון ששאלתי מהספרייה, "הצד האחר של האי". "זה הספר שבו מה שאמרתי לכם קורה." אני אומרת.

"עולם עתידני. סופרים רבים מנסים לגעת בנושא הזה, לרוב מהבחינה הטכנולוגית (יהיו מחשבי על שיעשו הכל, אנחנו נשב בבית רגל-על-רגל ונשתה שוקו/קפה... המחשבים ישתלטו על העולם וכו') ולאחרונה מתחילה רוח חדשה לנשוב בנושא הזה. ועכשיו שבו בנוח." אני אומרת. "ספרים חדשים לנוער כמו 'משחקי הרעב' ו'הצד האחר של האי' משנים כיוון ופונים לצד האנושי, אל הילדים והנערים שיחיו בעולם ההוא. והם כותבים בשביל הנוער בעולם הזה." אני מספרת.

"איך הספר? הוא טוב?" שואלת אישה אחת רזה בגופייה סגולה.
"לא ממש. אחרי ספרים מזעזעים ומרתקים כמו 'משחקי הרעב', כמו 'ההצהרה', הספר הזה דש במשהו שכבר עשו בו את כל המהפכות שאפשר. העולם הטכנולוגי והעתידני כבר נחקר מכל הכיוונים, אין מה לחדש מהבחינה הזו. אם את רוצה לכתוב ספר עתידני, לכי תמציאי לך עולם חדש ומיוחד, משהו מדהים!" אני אומרת בתקיפות.
גבר שרירי צעיר בחולצה שחורה שואל: "ומה קורה מבחינת העלילה?"
"הספר מסודר מדי. הוא מחולק לפרקים סדורים, המהפכות בו לא משמעותיות כל-כך (כלומר לא מרגשות אותי)והוא והדמויות שבותוכו מתנהלות יותר מדי בקפדנות, הן לא משתוללות או 'הולכות מכות' או מתאהבות. זה ספר עדין אבל לא נינוח. אני לא מתייחסת לכתיבה כי הוא מתורגם." אני עונה.
"עוד לא אמרת אף מילה טובה." מעירה אישה בלונדינית עם כובע מצחייה בצבע ורוד-בזוקה.
"טוב, טוב. יש כמה דברים טובים: הסדר המופתי בו מתנהל הסיפור עוזר לקריאתו, הדמויות תמימות ומנסות לעזור אחת לשנייה, והספר כולו מאוד "מעוצב" ונוח לקריאה." אני אומרת.
"ולסיכום..." פותח גבר שמנמן וממושקף.
"...ספר בסדר. כדאי לקרוא בתור פתיחה למשהו אחר כי הוא לא מדהים, אל תצפו ליותר מדי. ובכל זאת, כדאי לקרוא. אתם יכולים ללכת. תודה." אני מסכמת. אני פותחת את הספר ומתחילה לקרוא אותו מחדש.

מכיל ספויילרים, מן הסתם. אם לא קראתם את הספר פשוט תדלגו לביקורת הבאה

הצד האחר של האי... איך אני אתחיל? איך בכלל אפשר להתחיל?

התאהבתי בספר הזה. הדמויות לא מורכבות כל כך, אבל קל מאוד להתחבר אל העלילה המהירה בספר.
אונור היא הקצנה של כל ילדה במהלך ההתבגרות שלה. היא עוברת למקום חדש - אי 365, שם הבנות מתנהגות שונה ממנה והורי הילדים מתנהגים שונה משלה. היא עושה, כמו כל נערה צעירה, מאמצים נלהבים להשתלב בחברה החדשה שלה, גם אם זה אומר להתנגד להוריה ואף להתבייש בהם. היא לא מבינה כמה הם היו חשובים עבורה עד שנעלמו. היא נשארת לבד בבית עם אחיה הבלתי-חוקי ועובר כמעט שבוע עד שמגלים שהוריהם נלקחו. אונור, המצויידת בשמה החדש, הלואיז, הופכת להיות יתומה - אחת מהילדים שגרים בבית הספר ועושים עבודות שאף אחד אחר לא רוצה לעשות, וכך היא מוצאת את עצמה שוב שונה מכל הילדות האחרות.
חייה של הלואיז מתחילים להתייצב שוב מחדש בתור יתומה עד שקורה משהו לא צפוי - היא רואה את אמה. הלואיז מוצאת שוב את הוריה ומבינה עד כמה טעתה כשלא בטחה במה שאמרו לה מגיל קטן.

הספר שונה מאוד מחיינו הרגילים. במקום שבו לא רואים את השמיים, קובעים באיזה שם תוכל לקרוא לילד שלך, אוסרים ללדת יותר מילד אחד במשפחה ומנסים לשלוט במחשבות של האנשים, היה לי קל מאוד להתחבר אל המציאות החונקת הזאת.
אהבתי את אחיה של אונור, ולא הצלחתי אלא לצחוק כשניגש אל הוריו בעיניים דומעות, וכששאלו אותו מה קרה אמר:"הילד הזה קרא לי 'אח!'". קווינטיליאן הוא הדמות התמימה והמסכנה, שלא בכל ספר יש. היה פשוט מאוד להבין אותו ובמשך כל הספר השתוקקתי למצוא את העתיד שלו בתוך העולם המחניק הזה.

הספר הזה מדהים. בתוך יומיים בלבד בלעתי אותו בלהיטות. הוא הותיר אותי בוהה בשני העמודים האחרונים שלו, שטלטלו אותי יותר מכל עמודים אחרים בכל ספר שהוא. במשך כל הספר הלואיז מסרבת להאמין שהוריה צדקו בנוגע לאם האדמה, אבל הכול משתנה: לאחר שבמשך כל הספר היא הולכת נגד ההורים שלה ומחליפה את השם שנתנו לה, כשהמורה קוראת לה שוב הלואיז היא לא עונה לשם הזה. "אני לא מכירה אף אחת בשם הלואיז." היא אומרת. "את הלואיז." המורה עונה. היא ממשיכה להתווכח, והמשפט האחרון של הספר קסם לי, כשהוכיח שאחרי הכול הלואיז נאמנה למה שלמדה כשהיתה קטנה:

"שמי אונור, מי את?"