הבלוג של קרולין.
http://blog.tapuz.co.il/gali123

העץ שצימח עלי כסף / שלומית מירון
הוצאת צמרת
2013 , 23 עמ'
איור: ענת אלזם

* הספר הוקרא ליאיר בן ה-6 +


"אתן יכולות לסמוך עלי!" היה חרוט על גזע העץ.
העץ שמלים אלה היו חרוטות על גזעו, היה בתחילתו של הסיפור עץ ככל העצים.
עץ רגיל שצפורים מקננות עליו אך בסופו של סיפור הוא נעשה עץ מאד מיוחד: עץ שצימח עלי כסף.

האם ההצהרה "אתן יכולות לסמוך עלי", כוונה לצפורים? לעושי הצוף? לפיות שהתגוררו במדשאה שעליה צמח העץ?
ודאי לא לשדונים או לזבובי התסיסה שגם הם מאכלסים סיפור קסום זה.
מה זיכה את העץ בעלי כסף יתברר בסופו של הסיפור.
כן תתחזק ההבנה, שיש חשיבות לצורך והרצון לשמוע את האחר ולקבל אותו, למרות השוני והייחוד של כל אחד מאתנו."


איזה יופי של ספר! הקראתי בעבר לבני מספרי הסופרת המוכשרת ובני מאד אהב את הספרים. שמחתי כשהוציאה הסופרת ספר נוסף ושמחתי עוד יותר כשהגיע הספר לרשותי. האיורים הצבעונים והחיים תפסו את עיני, עוד בטרם התחלתי להקריא לבני את הסיפור. עיצוב הספר מזמין ביותר והשילוב הגאוני בין הטקסט והאיורים יוצרים ספר משובח בתכלית! הספר כתוב בדמיון רב ובהומור, השפה יפה, הרעיון מקורי וביצועו יצירתי ומרשים. הספר כתוב בהומור המדבר לילדים ומעביר את המסר בחינניות ובאופן לא דיקקטי.

זהו סיפורו של עץ מיוחד שיום אחד הפכו עליו לעלי כסף. אבל הבה נתחיל מההתחלה. הספר מספר על עץ מיוחד כמוהו לא תראו בשום מקום. העץ צמח במרכז מדשאה מיוחדת שמזכירה שעון מחוגים. העציצים מסביב למדשאה מסמלים את מספרי השעון (יאיר התלהב במיוחד מרעיון השעון ומנה את מספר העציצים בתמונה).כשהעץ גדל, החלו להגיע אליו מבקרים רבים וביניהם ציפורים. לצערו של העץ הציפורים לא נשארו זמן רב. העץ ביקש מהם להישאר, אך הם סרבו ופייסו אותו שייספרו על מקומו לאחרים. העץ לא בדיוק הבין למי יספרו הציפורים ומיהם המבקרים המסתוריים ושאל כל עובר ושב אם בו מדובר. כשאף אחד לא הבין את כוונתו, נואש העץ והחליט להפסיק לחכות. כשהעץ כבר איבד תקווה, הגיעו המבקרים המסתוריים, קרי הפיות. לא סתם פיות, במטותא ממכם, אלא מלכת הפיות בכבודה ובעצמה ופמלייתה! העץ היה נרגש מאד וענפיו אף קדו בפקודתו קידה למלכה. אגב, ענפי העץ מצויירים בספר כידיים ויאיר התפעל גם מכך.

חצרונית הפיה מנסה לשכנע את מלכתה לאכול, אך המלכה מסרבת בכל תוקף. הפיה לא מתייאשת ומונה שלוש סיבות למה רצוי שהמלכה תשביע את תאבונה. יותר משלוש סיבות אינה יכולה למנות, שכן אם תהגה מספר הגדול מ-3, תהפוכנה הפיות לזבובוני תסיסה, גורל רע ממות... בנקודה זו יאיר העיר שהזבובונים חיים פחות זמן מהפיות ולכן כל העניין אינו כדאי כלל וכלל. השדוניות, האויבות הנוראיות של הפיות, מנסות להפיל בפח את הפיות ולהפכן לזבובונים. העץ מסכל את המזימה האיומה וכפרס זוכה בעלי כסף. על המזימה וסיכולה, תקראו בספר זה ממש.

הספר פנטסטי וגדוש בהומור ודמיון מפותח. האיורים מרהיבים והחינניות פורצת החוצה מכל דף ודף. יאיר אהב מאד את הספר והזדהה במיוחד עם הפיות. מצא חן בעיניו שהפיות חיות חיים ארוכים ובכלל הרבה יותר כיף להיות פיות מאשר זבובונים החיים ברפש. זה בכלל לא נעים לחיות בזוהמה, ציין בכובד ראש. הוא כעס על השדוניות הרעות ושמח על שמזימתן סוכלה. יאיר תמה בתחילה מדוע אסור לפיות למנות יותר מ-3, אך הבין את ההקבלה למילים לא רצויות (קללות במילותיו הוא). יאיר היה רוצה אף הוא כנפיים, כך שיוכל לעוף ולבקר את סבו הגר בחו"ל. כשראה שאני רושמת את מילותיו אלו, אמר שזוהי הערת אגב ולא קשורה לעניין... הוא חשב שמלכת הפיות התנהגה בילדותיות מה והתנהגות כזו אינה מתאימה למלכה. האוכל שקיבלה דווקא נראה מעורר תאבון, ציין. גם לעץ מיוחד כמו בסיפור לא היה מתנגד, לו היה אפשרי הדבר.

הספר קסום ביותר ויאיר הצטער על שהסתיים כה מהר. הוא ביקש לשמוע למחרת את הסיפור בשנית וכמובן שהסכמתי. לתוהים, יאיר לא מבקש לשמוע שוב כל ספר, רק ספרים שאהב במיוחד. למי שמפקפק באם לילדים יש יכולת להבחין בין ספר טוב לגרוע, התשובה חיובית ביותר. היו הרבה ספרים שיאיר פסל וחלק מהם אף נטש (ואני הסכמתי עמו) , כך שלילדים בהחלט יש יכולת הבחנה. ספר זה בהחלט משתייך לקטיגוריית הספרים המשובחים!

הספר פונה לילדים בגובה העיניים מתאים להקראה לילדים בני 5-6 וכמובן לילדים שקוראים בכוחות עצמם. אם ביכולתכם לרכוש רק ספר ילדים אחד השנה, זהו הספר בשבילכם! אפשר גם לקנות את הספר כמתנה והילד שיקבל את הספר, יודה לכם עד מאד! כעת נשאלת השאלה, מתי ייצא ספר הילדים הבא של הסופרת?? בני ואני נחכה לו בקוצר רוח!!!!!!!!!!

בשורה התחתונה: פיות, עצים ומה שביניהם

פרויקט "רוזי"
גרהם סימסיון
מאנגלית:סיון בסקין
אחוזת בית, הוצאה לאור
300 עמודים
391-304 תודות, הערות ביוגרפיות

הספר המרתק הזה, מסופר על ידי גיבורו שלמען האמת לא רואה בעצמו גיבור. הוא אמנם פרופסור לגנטיקה באוניברסיטה אוסטרלית, אך יש לו את הנכשל שלו במספר תחומים משמעותיים.
עם הדיקנית של האוניברסיטה, הוא בעימות מתמשך עד לכדי חשש המשך עבודתו.

הידידים הטובים שלו, הם זוג מבוגר, פסיכולוגים בהכשרתם. ג'ין עובד יחד עם דון (הגיבור) באותה אוניברסיטה וקלאודיה אשתו, יועצת לדון כשהוא זקוק להנחיה.

מגיע רגע ודון מחליט שהוא חייב להתחתן ואז הוא מתחיל בפרויקט 'רעיה'.
הבחורה שמגיעה גוררת אותו לפרויקט 'אבא'. היא מחפשת את אביה הביולוגי. דון מתגייס לעזור לה. הוא מאד מתוכנן. והוא פועל לפי לו"ז ורשימות פורמאליות אחרות.
לדון יש תסמונת אספרגר מתוך ויקופדיה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA_%D7%90%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%92%D7%A8#.D7.9E.D7.90.D7.A4.D7.99.D7.99.D7.A0.D7.99.D7.9D_.D7.A7.D7.9C.D7.99.D7.A0.D7.99.D7.99.D7.9D

קשרים ותפקוד חברתיים אנשי תסמונת אספרגר המנסים ליצור קשר עם הזולת נתקלים בקשיים עקב חוסר יכולתם להבין מסרים לא מילוליים.
התקשורת שהם יוצרים הינה בדרך לא שגרתית או יוצאת דופן. הצורך בחיפוש ספונטאני של חלוקת החוויות עם האחר כמעט שלא קיים אצל אנשי התסמונת. התנהגותם המוזרה וחוסר רגישותם לתחושות הזולת עלולים להכשיל חברויות ולגרום לתסכול רב. אנשי התסמונת עלולים גם להגיב בצורה בלתי מתאימה לנסיבות חברתיות מסוימות, מה שיגרום לאחרים לסבור שהם חסרי רגישות, חסרי אכפתיות או מנוכרים. להם תגרום חוויה זו למידת הימנעות מסיטואציות חברתיות ופוביה חברתית. בזמן יצירת קשר הם עלולים לבחור בן שיח וללכוד אותו במונולוג שעיקרו דיבור קדחתני על נושא חביב עליהם, בדרך כלל צר ובלתי רגיל.
הבעיה לא נעוצה בהכרח ביכולת לפענח רגשות של אחרים. אנשי תסמונת אספרגר יכולים לעתים לתאר את רגשות הזולת ולנתח את כוונותיו ומניעיו. ועם זאת, הם אינם מסוגלים להתנהג בהתאם לידע התאורטי הזה באופן אינטואיטיבי וספונטני (דבר הקרוי אמפתיה אפקטיבית). האינטואיציה הדלה שלהם והקושי לתפקד בחברה באופן ספונטני מביאים אותם להזדקקות ניכרת לחוקי התנהגות פורמליים ונוקשים.
מגב הספר: דון הוא פרופסור מבריק לגנטיקה וגבר חכם וחטוב בזכות אימונים קבועים ותזונה מבוקרת – אבל כל הסימנים מעידים שהוא לוקה בתסמונת אספרגר. כלומר, יש לו יכולות מנטליות פנומנאליות, אבל הוא סובל מקושי להשתלב בחברה ולהביע רגשות, דבר שיוצר לא פעם מצבים מביכים ומצחיקים מאד.

מומלץ (ש.מ)

חכמת ההמונים
מדוע הרבים חכמים מהמעטים ואיך תבונה
קולקטיבית מעצבת עסקים, תרבויות ומדינות
ג'יימס סורוביצקי
תירגמה מאנגלית: ג'וד שבא
286 עמודים
הוצאה: עברית, כתר
תשס"ו

הספר הוא ספר עיון, המביא הרבה דוגמאות בתחומים שונים, לבחינת הנחה מסוימת. כמו כן הוא מביא בלי סוף מחקרים ומאמרים המאשרים את ההנחה והמשתמע ממנה.

ההנחה היא (בלשוני ש.מ.): בדרך כלל דעות המתגבשות בקבוצה אקראית, לגבי תופעה מסוימת, דומות ולפעמים עולות, על קביעה של מומחה לאותו נושא.
מגב הספר:
אנו נוטים לסמוך על מומחים ולזלזל בהמונים – אך מתברר שהאינטואיציה הזו שלנו מוטעית: קבוצות הן חכמות מכל אחד מחבריהן, מוכשר ככל שיהיה. בתנאים המתאימים הן טובות יותר בפתרון בעיות, אימוץ חידושים, קבלת החלטות וחיווי העתיד. וכך, התבונה הקולקטיבית היא שמעצבת תרבויות, עסקים ומדינות, וגם את חיי היומיום שלנו.
כפי שציינתי בפתיח, הספר נשען על אין סוף מחקרים המאוששים את טענתו הבסיסית.
המחקרים נעשו בתחומים שונים ומגוונים. יש בהם מחקרים הקשורים בהתנהלות כלכלית של השוק, אחרים עוסקים בעולם הקולנוע, האמנות והתרבות וכמובן יש כאלה הבאים מתחום הפוליטיקה והמדיניות.
משבר מפרץ החזירים* משרת את ההנחות של הכותב, באותה מידה כפי שבפרק אחר משרת אותו הניסוי בקבוצה שהייתה צריכה לקבל החלטה - מהו מספר הסוכריות בצנצנת.

מהאמור עד כה ניתן להבין שכותב הספר, מעריך את תהליך קבלת ההחלטה ע"י קבוצה (או מומחה), באופן דומה ללא הבדל המתחייב מאופייה של ההחלטה. דין הערכת משקלו של שור על ידי קבוצה (ע' 13), כדין דיון באיתור צוללת אבודה (ע' 15 מקרה הצוללת האמריקאית סקורפיון) תהליך קבלת המסקנה הסופית, דומה בשני המקרים.
בלשון הספר: "ההבדלים בין שני המקרים הם עצומים , אבל העיקרון זהה בשניהם." (ע' 16)
כדי שקבוצה תתאים להיות 'מבשרת' של חכמת ההמונים, צריך שיתקיימו בה מספר מאפינים: צריך שתהיה בה שונות (גיוון מחשבתי), עצמאות וסוג מסוים של ביזור (ע' 14)
הספר גם דן בגודל הקבוצה הרצויה ומדגיש באיזה מקרים היא יעילה** .
לסיכום - מי שיש לו רצון להיפגש בנושאים המתוארים למעלה ועוד הרבה אחרים ימצא אותם בספר זה.
-----------------------------------------------------------------------------------------
• משבר מפרץ החזירים (17-19.4.1961) כאשר גדוד גולים קובניים שהוכשר ע"י ה- CIA האמריקאי, פלש לקובה שנשלטה על ידי קסטרו. האפשרות שארה"ב תהיה מעורבת גם היא בפלישה היתה מובילה להתנגשות בין המעצמות. הנשיא ג'.פ'. קנדי העדיף שלא להסתבך ולא הושיט עזרה לגולים הקובניים.
** מוזכרות שלוש קטגוריות: בעיות קוגנטיביות, בעיות תיאום, בעיות של שיתוף פעולה.

הפעם לא אכתוב בקורת. אני אמנם אמונה על כתיבת סקירות על ספרים.. אך את הספר הזה לא נראה לי שאוכל לסקור, כפי שאני סוקרת בדרך כלל. לכל היותר העלה את הדיווח הבא:
מחשבות לעת לילה
קירקגור, שופנהאור, ניטשה
פילוסופיה קיומית, מסע אישי
הגה וכתב: דר' חיים שפירא
כנרת, זמורה-ביתן – מוציאים לאור
302 ע'
הכוללים 13 ע' שהם:
מפתח שמות, מקורות עבריים לציטוטים. תודות
גילוי נאות:
סביר שאם הייתי מתכוונת לספר על הספר בסקירה רגילה, הייתי חוסכת מקום על הדף ולא מפרטת כל כך בהצגתו המפורטת למעלה. אך כיוון שלמרות שיש לי מספר נעלים די גדול, לנעליו של דר' חיים שפירא איני מתכוונת להיכנס*.
לכן מה שהביא בהמלצתי החמה על ספר זה יהיה ציטוט מגב הספר וקטע מתוכו.
המודפס על גב הספר מתחיל במילותיו של פרידריך ניטשה:
הלילה עמוק ומעמיק יותר ממה שהיום יכול לדמיין לעצמו.
אחר כך יש שבע נקודות שבהן עוסק הספר:
● מי אני? כיצד עלי להיות ולהתנהג?
● מה זאת אמונה? האם תיתכן אמונה ללא ספקות?
● האם אנו יכולים לרצות את מה שאנחנו רוצים?
● מדוע מחשבות רעות שכיחות יותר ממחשבות טובות?
● האם אי-פעם חשבתי מחשבות אמיתיות משלי?
● מהיכן מגיעה הידיעה שלנו על "מה טוב ומהו רע"?
● האם הנני מוכן לחזור ולחיות שוב ושוב את החיים שלי כפי שחייתי אותם
עד לרגע כתיבת שורה זו?
ניסיונות לתת מענה, ולו חלקי, לשאלות אלו ואחרות כמותן, מובאים בספרי זה, שהוא מבוא אישי למשנתם של קירקגור, שופנהאואר וניטשה, אשר הדגישה את חשיבותו של היחיד.
עד כאן מגב הספר.
יש עוד שתי פסקאות שאחת מהן היא ציטוט מדברי רוני סומק על הספר קהלת – הפילוסוף המקראי שגם אותו כתב חיים שפירא.
הקטע שאביא הוא מהפרק הראשון – הכמיהה למשמעות –
היה מי שאתה רוצה להיות
ניטשה: היה מי שהינך (ע' 35)
קירקגור: הצורה הנפוצה ביותר של ייאוש היא לא להיות מי שאתה.
כמי שמעדיפה להיות מי שאני, אני מסיימת כאן. הספר לרשותכם ללא מילותיי.
________________________________________________
*איני יודעת את מידת נעליו אבל את מידת מילותיו הכרתי ולגמרי ברור לי שאני לא משחקת בליגה של הגדולים: קירקגור, שופנהאור, ניטשה, אפילו שגם הם בני תמותה, איני רוצה להסתכסך עם זכרם.

בת המטבח
כתבה: ג'אייל מקהנרי
מאנגלית: אורטל אריכה
כנרת, זמורה-ביתן – מוציאים לאור
302 עמודים

בבלוג של ידידה וירטואלית, מצאתי פרטים על תסמונת אספרגר, בה לוקה גיבורת הספר "בת המטבח".
קבלתי את רשותה של כותבת הבלוג לצטט את המידע שהיא הביאה על התסמונת.
וכך היא כותבת:
איזה ספר מקסים! זהו ספר מיוחד העוסק בתסמונת אספרגר מנקודת מבט מקורית ומרעננת. ייחודו של הספר בכך שהוא פותח לנו צוהר לעולמם של הסובלים בתסמונת. תסמונת אספרגר היא "אחת מהלקויות ההתפתחותיות המכונות תסמונות הקשת האוטיסטית." עיקר הלקות הוא בתקשורת לא מילולית כגון, הבנת סיטואציות חברתיות, חוסר יכולת לקרוא רגשות, קשיים ביצירת קשר עין, חוסר אמפטיה, תגובות לא הולמות במצבים חברתיים, זיכרון צילומי והתמקדות בנושאים ספציפיים. סימפטומים אלה משתנים מאדם לאדם, בהתאם לטווח הספקטרום של התופעה.

המעוניין לקרוא את התרשמותה, הנה הכתובת של הבלוג שלה:
http://www.tapuz.co.il/blog/net/UserBlog.aspx?foldername=gali123&skip=1

גיבורת הספר מאופיינת כלוקה בתסמונת אספרגר, הסבר עליה בקטע שהבאתי למעלה, איפיון נוסף הוא האהבת הבישול. כמצוטט בקטע המופיע כאן:
בת המטבח
ג'אייל מקהנרי מקהנרי כותבת בתשוקה ובחמדה על אוכל. הסיפור הנפלא והמרענן הזה הוא רב-רבדים כמו בצק עלים חמאתי משובח." אוֹפְּרה מגזין מה פירושו של דבר להיות נורמלי? אחרי מותם הבלתי צפוי של הוריה, ג'יני סֶלוַוג'יוֹ הביישנית והמסוגרת - בחורה צעירה עם תסמונת אספרגר - מוצאת נחמה במטבח. הקיצוץ, החיתוך והבחישה השיטתיים מרגיעים אותה, והארומה העשירה של מרק הריבוליטה - מה שהיא משחזרת בקפדנות ממתכון הכתוב בכתב ידה של סבתה האיטלקיה....(מגב הספר)
לכותבת הספר, הכולל מרשמים, טור תרבות-פופ בירחונים אמריקנייים וכן בלוג בישול פופולרי.

כללי הנימוס
אמור טאוולס
מאנגלית בועז וייס
מודן הוצאה לאור
330 עמוד

הספר בגדול (יש במילה הזו מריח ההסתייגות) מצא חן בעיני וכדי להראות שאני בחברה טובה, אני מצטטת אילנות גבוהים:
"...שנון, מבריק, שופע מזימות אפלות." גארדיאן
"ספר חובה: מרתק ויפהפה." סאנדיי טיימס
"זהו ספר מיוחד במינו... טאוולס נולדה לכתוב." הראלד סאן

עד כמעט לסוף הספר מאד מאד נהנתי: ספר שיש בו בנוסף לסיפור איכויות אחרות 'קונה' אותי. כאן יש דמויות מענינות, עלילה מיוחדת ואולי מה שחשוב לי, יש בספר "כתיבה רעננה", הנה קטע לדוגמה:
"…. בדרך חזרה נתקלתי בצ'רנוף הזקן. הוא עמד בקצה המסדרון והביט בקהל.
"שלום לכלוכית," הוא אמר ברוסית. "את נראית מדהים."
"יש לך תאורה מחורבנת"
"יש לי עינים טובות"
הוא נד בראשו לעבר השולחן שלנו. איב ניסתה לשכנע את טינקר להצטרף אליה למשקה.
"מי האיש הצעיר? שלך או של החברה שלך?"
"קצת של שתינו. אני מניחה."
צ'רנוף חייך. היו לו שתי שיני זהב.
"זה לא עובד לאורך זמן, רזונת"
"ככה אתה אומר"
"ככה אומרים השמש, הירח והכוכבים" (עמ' 41)
השיחה המצוטטת כאן היא דוגמה המעידה על הסגנון של הספר כולו.

בדרך כלל אני לא מספרת את תוכן הספר.. אם הספר מומלץ הוא עושה זאת טוב ממני. אם אינו מומלץ, חבל על זמננו – למה לכתוב (תוכן) ולקרוא סקירה על ספר, שלא כדאי לקרוא אותו?

מפעם לפעם יש לי רושם שפטור בלא כלום אי אפשר ואז אני מצטטת מגב הספר:
כללי הנימוס מעניק לנו הצצה לניו-יורק בתקופה של סוף השפל הכלכלי. הקוראים יילכו שבי אחר הכתיבה הרעננה ורבת התהפוכות, האווירה הנוצצת וגילויים עוצרי נשימה, כאשר טאוֶולס מעירה את רוחותיהם של קפוטה, סקוט פיצג´רלד ומקארתי. זהו ספר ביכורים מתוחכם ומבדר של אמור טאוֶולס על אישה צעירה בעלת דבקות נדירה במטרה.

ובחזרה לניסוח שלי:
בנוסף לרוחותיהם של הסופרים האמריקאים קפוטה, סקוט פיצג´רלד ומקארתי. מצאתי שם גם את הוגה הדעות האמריקאי הנרי דויד תורו באמצעות ספרו וולדן החוזר ומוזכר בספר פעמים אחדות.


המספרת היא נערה סקרנית אינטלקטואלית ומשכילה שבמהלך הספר מגיעה לעמדה שונה מאד מזו שאליה נולדה – משפחה עמלנית מהמערב התיכון. כאמור, יש בספר איזכורים לספרים אחדים, אך יותר מכולם ל"וולדן".

דווקא בגלל האזכור המרובה של וולדן, התרשמתי שקיים פער בין העלילה המסופרת בגוף ראשון על ידי קתרין, קייט, קתי לבין הסאב-טכסט שוולדן נוכח בו. אולי העיוות הוא פרי רוחי, אך כשאני שוקלת את ההתפעמות הראשונית שלי מהכתיבה הרעננה, מהדמויות המעניינות ומהעלילה למול ההתרשמות הסופית, יש לי אכזבה מסוימת שהיא מקורה של ההסתייגות הנרמזת במילה 'בגדול' שבתחילת דברי.

עכשיו אני חייבת להסביר גם למה התכוונתי כשכתבתי: "עד כמעט לסוף הספר מאד מאד נהנתי." -
אני יודעת שיש אמנויות שהאמירה "הדברים אינם כפי שהם נראים" ואם לא דייקתי אתכם הסליחה. במקרה של הספר המסוים הזה, ההסתייגות שלי היא כתוצאה מרושם מסוים שהספר בונה על– לא המשיך... עוד תגידו שיש פה ספוילר. קראו בעצמכם את הספר.

בארץ המובטחת
סבסטיאן בארי
מאנגלית: צילה אלעזר
אחוזת בית, הוצאה לאור
259 עמודים

הארץ המובטחת היא ארצות הברית.
המספרת היא גברת לילי ביר בת ה-89.

בגילה המבוגר, מחליטה לילי להעלות על הנייר את קורותיה וקורות משפחתה מאז נולדה באירלנד.
היא הגיעה אל ארצות הברית, מאירלנד מכורתה לפני הרבה מאד שנים, יחד עם בן זוגה. גברת ביר נולדה כלילי דאן לאיש משטרה אירי בכיר, בתקופה שאירים נלחמו באירים.
אמה נפטרה בלידתה. גם אחיה ויל מת. הוא נהרג במלחמת העולם הראשונה.
שני האבדנים האלה, הם רק תחילת האבדנים אותם חווה לילי במהלך חייה. אמנם לא כל האבדנים הם סופיים כמוות, אך גם נטישות הן בחזקת אבדן.

מסיבות פוליטיות, נאלצים לילי הצעירה ובן זוגה טאג ביר לברוח מאירלנד. הם בורחים לארצות הברית.
מסתבר שהבריחה לא עזרה לטאג. מבקשי נפשו וגם נפשה של לילי, עוקבים אחריהם במטרה לרצוח אותם.
טאג נרצח במוזיאון בשיקגו בארצות הברית כשהוא עומד מוקסם מול תמונתו של ואן גוך.
(כדי לדעת מי רצח את טאג ומדוע לילי לא נרצחה, צריך לקרוא את כל הספר השווה הזה.)

מכל מקום , לילי חשה בסכנה בביקור במוזיאון. אך היא לא מצליחה להזהיר את טאג. הוא מאד שקוע ומוקסם מהציור של ואן גוך, עד כדי כך שהוא לא מאפשר ללילי להזהיר אותו. הרצון שלו לחלוק איתה את רשמיו מהציור, עולה לו בחייו.
המתנקש יורה בו ונעלם.
לילי המבוהלת נמלטת מהמוזיאון והיא רצה-רצה-רצה-רצה עד שהיא מתמוטטת ונאספת על ידי אדם רחב לב המביא אותה לביתו.
בביתו פוגשת לילי בבתו קאסי שגם היא נשמה טובה ושופעת. השתיים הופכות חברות טובות.
קאסי עוזרת ללילי למצוא עבודה בבית המעביד-המטריד של קאסי.
בקטע זה של חייה מכירה לילי את בן זוגה השני ג'ו קינדרמן איתו היא מתחתנת. אך לפני שנולד בנם, ג'ו קינדרמן נעלם.
לילי מגדלת לבד את בנה אד, שהוא ילד מקסים. מתגייס בבגרותו ולוחם בוויטנאם.
הוא חוזר משם מאד שונה. צעיר זועם. לבית אמו הוא לא חוזר.
באותו פרק זמן עובדת לילי כטבחית בבית פרטי.
בתחילה עובדת לילי עבור האם ואחר כך היא עובדת עבור הבת.
בחלוף השנים, כשלילי מזדקנת ומפסיקה לעבוד, היא ממשיכה לגור בברידג'המפטון, ג'ורג'יה, בתחום האחוזה של גברת וולהאן הבת, הרואה בה ידידה.
עד לצאתו למלחמת המפרץ גדל בילי (בנו של אד) בבית סבתו.
בילי חוזר מהמלחמה, אך הוא לא שורד אותה.
הזיכרונות אותם כותבת לילי דאן (שם נעוריה) בזקנתה - שהיא גם גריין קאלן(?)- או גברת קינדרמן- וברוב שנותיה ידועה כגברת ביר, מסודרים בשבעה עשר פרקים.
הפרק הראשון שמו: היום הראשון בלי ביל והאחרון שמו: היום השבעה-עשר בלי ביל, כשכל הפרקים בין הראשון לאחרון מונים את מספר הימים בלי ביל.
הזכרונות או ההיסטוריה שעולה בכתיבתה של לילי ביר היא מאד קשה ונטולת חסד לעתים, אם זאת אנשים טובים ישנם לאורך כך הדרך ואולי לא?
כשמגיעים לסוף הספר מתבררות מספר הפתעות. בדיעבד יודעים שיש קטעים מטרימים. אך ממי קורא כל כך בתשומת לב?

מוזיאון התמימות
אורהאן פאמוק
מטורקית: משה סביליה-שרון
520 ע'
תוספת: מפת איסטנבול
מפתח שמות ע' 523-527

הספר עוסק (מלבד סיפורו של קאמל הדמות המספרת) בצורך של אנשים מסוימים לאסוף חפצים.
ההערה הבאה אולי היא ספוילר לכן מי שחושש מכאלה עדיף שלא יקרא:
הסיפור מסופר ע"י קאמל (אם תגיעו לסופו, תהיה לכם הפתעה לגבי זהותו של המספר)
הדמויות והנושאים העקריים:
קאמל –הגיבור המספר הוא אספן.
הסיפור מתחיל לאחר שקאמל שלמד במערב, חוזר לאיסטנבול.
ה"התמערבות" היא דרך חיים מקובלת עליו ועל חבריו אנשי העשירון העליון באיסטנבול
פוסון - בת משפחה רחוקה של קאמל, ממעמד נמוך יותר.
סיבל – ארוסתו של קאמל.
דמויות נוספות הם בני משפחתם וחבריהם של קאמל ופוסון, פרידון בעלה של פוסון.
אורהאן פאמוק – סופר
מוזיאונים והכרוך בהם.
רקע פוליטי, תרבותי וחברתי של תורכיה המסורתית והמודרנית. (לא בהגזמה)

קצת מתוכן הספר:
כפשוטו, הספר מספר את ספור אהבתו של קאמל (בשנות השלושים לחייו) לפוסון הצעירה יותר.
בתחילת הספר, ברור שקאמל יתארס עם סיבל בת מעמדו איתה היה בקשר זוגי.
הפגישה המחודשת עם פוסון משנה את מהלך חייו של קאמל, אך הוא בכל זאת מתארס עם סיבל.
לאחר זמן מה, קאמל שאוהב את פוסון, מבטל את האירוסים לסיבל ויוצא לחפש אחר פוסון שנעלמה לו. הוא לא יודע שבינתיים פוסון המאוכזבת התחתנה עם פרידון הקולנוען.
קאמל נשאר בודד ופגוע. כשהוא מצליח למצוא את פוסון ומשפחתה (היא ובעלה פרידון גרים אצל הורי פוסון) הוא נעשה שם בן בית. לעתים קרובות הוא סועד על שולחנם. כמעט תמיד הוא יוצא משם עם חפצים שיש להם ערך רב לגביו. את החפצים הוא מביא לדירתו בבית מרהמט.

כשקאמל מגיע לראשונה לבית אהובתו, הוא מגיע לשם כאילו מתוך עניין להפיק סרט.
הפקת סרט היא הלגיטימציה לשהות המרובה של קאמל בבית משפחת קסקין.
לפי המתוכנן פוסון תהיה הכוכבת, פרידון בעלה יהיה הבמאי וקאמל יהיה המפיק.
בסופו של דבר, הסרט בכיכובה של פוסון לא מופק. כי קאמל לא רוצה שההמונים יתחלקו איתו בפוסון. הוא לא רוצה שפוסון תהיה כוכבת, נערצת על ידי רבים.
אם זאת, אי הפקת הסרט לא מונע ממנו להמשיך ולהרבות בביקורים בבית משפחת קסקין.
בחלקה הגדול, העלילה מתרחשת בבית הורי פוסון. אם זאת די הרבה מעלילת הספר עוסק בקולנוע התורכי.

האובססיה של קאמל לפוסון מביאה:
1.לביטול אירוסיו לסיבל.
2. להיותו דחוי על ידי חברתו-המעמדית הטבעית.
3. להתענינות כביכול בישילצ'ים – ההוליווד התורכי כתוצאה מהקשר שלו עם פרידון (הקולנואן, בעלה של פוסון).

עוד על קאמל: הגיבור המספר הוא אספן. אספן של חפצים בכלל ובמיוחד של חפצים הקשורים באהבתו לפוסון. בספר יש רשימות ארוכות של חפצים אותם אוסף קאמל למוזיאון שלו.
כתוצאה ממהלכם של חייו מחליט קאמל להקים מוזיאון לחפצים הקשורים בחייו ואהבתו הגדולה. הגיבור-המספר הרואה את החיים גם כזירה של לחצים וחש עצמו מוכה ופצוע, נזקק לנחמה. אנשים פגועים נכון לספר זה זקוקים להתנחם בחפצים.
מאליו יובן שהספר עוסק (מלבד סיפורו של קאמל) בצורך של אנשים מסוימים לאסוף חפצים. לפי הכתוב (ע' 498) חפצים יכולים להביא נחמה.

הספר, כתוב בנימה מרוחקת כי הוא מסופר בנקודת זמן רחוקה עשרות שנים מזמן ההווה הסיפורי.
מאד מצא חן בעיני הקטע המספר על אותם אספנים שבסופו של דבר חייבים לפנות את ביתם, כי מרוב חפצים שנאספו, אין להם מקום בבית.
הנה קטע הסבר על הצורך של קאמל באיסוף חפציה של פוסון:

" בשלב מסוים הגעתי למצב שיכולתי להיזכר בזמנים שביליתי עם פוסון, בישיבה המשותפת שלנו בארוחת הערב, מבלי לגעת בחפצים אלה רק מתוך התבוננות בהם. הרגעים הנפרדים זה מזה שקישרתי לחפצים השונים – למלחיה מפורצלן, לסרט מידה בצורת כלב, לפותחן קופסאות שדמה למכשיר עינויים או לבקבוק של שמן חמניות "בטנאי" שמעולם לא אזל ממטבחה של משפחת קסקין – הלכו והתחברו לרצף ארוך על פני הזמן. ההתבוננות בחפצים שהצטברו בדירה בבית מרהמט, כמו ההתבוננות בבדלי הסיגריות, הזכירה לי אחת לאחת את החוויות שחוויתי עם פוסון ומשפחתה ליד שולחן ארוחת הערב. (ע' 394)
בסוף הספר (עמ' 493-4 ) בפרק העוסק באספנים , מציין המספר שיש שני סוגי אספנים:
1. האספנים ה"גאים", שמתגאים באוסף שלהם ורוצים להציג אותו לראווה.
2. האספנים ה"ביישנים", שמסתירים את האוסף שלהם באיזו פינה.
הראשונים הם אספנים שאפשר למצוא בארצות המערב. הסוג השני– משתייך לנטיות לא מודרניות.

נושא נוסף היא ההאבחנה בין נטיות מסורתיות להתמערבות ורצון לנהוג בדרך מודרנית.
ברקע הסיפור משמשות יחד ההיסטוריה התורכית הישנה וגם המודרנית. תמונתו של אתאתורק ניבטת מהרבה קירות בספר.
הרצון למצוא את הכיוון הנכון לחברה התורכית בשנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים גם הוא מענינו של ספר זה.

נו ואני
כתבה דלפין דה ויגאן
מצרפתית: רמה איילון
כנרת, זמורה-ביתן – מוציאים לאור
191 ע'

המספרת של ספר זה היא נערה פריזאית בת 13 .
לו ברטיניאק היא נערה מחוננת הלומדת עם ילדים מבוגרים ממנה, כיוון שהיא 'קפצה' שתי כיתות.
היא לא זוכה לאהדה רבה בכיתתה, אך דווקא לוקה הנער המבוקש, שם אליה לב ונעשה ידידה.
משפחותיהם של לו ולוקה הן לא משפחות נורמטיביות, בכל אחת מהן יש חסר אחר.
הידידות בין לו ללוקה נותנת לשניהם כוח לפעול גם למען אחרים.
את עיקר הפעילות שלהם הם משקיעים בנו, המתגוררת ברחוב. סיפורה האישי של נו גרוע הרבה יותר מזה של שני ידידיה החדשים.

האם נו תאפשר לשניים לעזור לה? או שנו הינה היפוכו של השועל מ'הנסיך הקטן' והיא אינה רוצה שיאלפו אותה – דרך המאפשרת הזדקקות של אחד לשני, לפי הבנתה של לו.

לו מכירה בע"פ את הקטע הרלבנטי מתוך 'הנסיך הקטן' סיפרו הבלתי נשכח של אנטואן דה-סנט אכזפרי וכשהיא חושבת על אילוף (הזדקקות) היא נזכרת בדבריו של השועל:
"בשבילי אתה עדיין רק ילד קטן, ילד כמו מאה אלף ילדים אחרים, ואין לי צורך בך. וגם לך אין צורך בי. בשבילך אני רק שועל, שועל כמו מאה אלף שועלים אחרים. אבל אם תאלף אותי, נהיה זקוקים זה לזה. אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם. ואני אהיה בשבילך אחד ויחיד בעולם...
אולי זה כל מה שחשוב, אולי מספיק למצוא מישהו לאלף" ('נו ואני', ע' 141)

נראה לי שכל ענינו של הספר הוא הצורך בהזדקקות. בלהיות שייך! למשפחה, לקבוצה..
הילדה לו, היא מחוננת ולא פעם הרהוריה הטריוויאליים מנוסחים בצורה מאד מלומדת:
"לי לא אכפת בכלל שיהיו כמה עולמות בתוך אותו עולם, ושכל אחד יישאר בעולם שלו. אני לא רוצה שהעולם שלי יהיה תת קבוצה A שאין לה שום חיתוך אם תת-קבוצות אחרות (B C D), שהעולם שלי יהיה ביצה מבודדת משורטטת על הלוח, קבוצה ריקה. הייתי מעדיפה להיות במקום אחר, לעקוב אחרי ישר שיוביל למקום שבו העולמות מתקשרים ביניהם, חופפים זה לזה, שקווי המתאר שלהם חדירים , שהחיים בהם ליניאריים, בלי שברים, שהדברים לא נקטעים בהם בבת אחת, בלי סיבה, שהרגעים החשובים נמסרים יחד עם הוראות הפעלה (רמת סיכון, חיבור לרשת חשמל או לסוללה, חיי סוללה משוערים) והציוד הדרוש (כריות אויר, GPS ,מערכת סיוע לבלימה במצבי חירום )". (ע' 56-7"נו ואני" דלפין דה ויגאן)



כאמור, לו היא מחוננת ומאד מודעת להיותה ילדה חושבת:
" יש בחיים משהו מעצבן. משהו שאין מה לעשות נגדו: אי-אפשר להפסיק לחשוב. כשהייתי קטנה התאמנתי בזה כל ערב. השתערתי על המיטה וניסיתי לרוקן את הראש לגמרי. גירשתי את המחשבות אחת אחרי השנייה, עוד לפני שיהפכו למילים. עקרתי אותן מהשורש. קטלתי אותן מהבסיס, אבל תמיד נתקלתי באותה בעיה: לחשוב על להפסיק לחשוב זה עדיין לחשוב. ונגד זה אין מה לעשות." (ע' 103 "נו ואני" דלפין דה ויגאן)

נושא נוסף בספר הוא - הפער בין יכולת החשיבה והלמידה של לו והצורך שלה לתפקד כילדה מוגנת על ידי הוריה גם הוא אחד הנושאים החוזרים בספר.
למען האמת לו לא רוצה לקבל את המשתמע מתקרית האופניים (קטע של זיכרון מהעבר) כאשר אמה הדיכאונית, לא עוזרת לה כשהיא נופלת בפארק מאופניה.
זה קרה כשלו הייתה בת 9-10 ואישה אחרת עזרה לה.... "אני מבינה מה זה אומר..... זה אומר שאצטרך להיות חזקה, שאצטרך הרבה אומץ, שאצטרך לגדול עם זה. או יותר נכון, בלי זה."(ע' 162) והכוונה לאם מגוננת.ש.מ.

נושא נוסף העולה בספר הוא בקורת על השיטה של המשטר המפקירה אנשים:

"... אנחנו מסוגלים להמציא חומרי בנייה 'חכמים' שסופגים מזהמי אוויר אורגניים ולא אורגניים, אנחנו מסוגלים לייצר שואבי אבק ומנורות שנדלקות בעצמן כשחוזרים הביתה. אנחנו מסוגלים להפקיר אנשים לגור בשולי הכביש... " (ע' 136)

"אנחנו מסוגלים לשלוח מטוסים על-קוליים וטילים לחלל, לזהות פושע בעזרת שערה או פיסת עור קטנטנה, להנדס עגבנייה שנשארת שלושה שבועות במקרר בלי להצטמק, לאחסן מיליארדים של שביבי מידע בתוך פרעוש מיקרוסקופי. אנחנו מסוגלים להפקיר אנשים למות ברחוב. " (ע' 61)

מילות לסיום:
הספר, למרות היותו מוקדש לנושאים קשים (חסרי בית, משפחות לא מתפקדות, משטר שלא דואג לאזרחיו ועוד). כתוב בצורה סוחפת וקריאה. מומלץ.