למרות שהרגשתי את רוח העלילה ואת כיוון התפתחותה מהרגעים הראשונים, זה ללא ספק אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי.
העלילה המסובכת, ועם כך, הפשטות שבה הוא כתוב, פשוט עושים את החויה.

איזה ספר נאיבי ומתוק. אידיוטי בדיוק במידה הנכונה, חמוד ומשעשע.

ג'רושה – בהמשך ג'ודי – היא ילדה יתומה ממוסד כלשהו שעשיר חסר זהות מעניק לה מילגת לימודים בקולג' לנשים. היא מדווחת לו על חייה המסעירים (לימודים, חברות וחופשות בכפר) במכתבים חביבים בעלי הומור חינני. הספר קצר (150 עמודים) ונגמר בסוף-הכי-שקוף-בארץ.

יש בו כל מה שעשוי להפוך אותו לספר-פס-יצור:
1. הסוף שלו "הרומנטי והמסתורי שאסור לגלות" צפוי עד כאב.
2. הכתיבה חמודה, אבל אין בה איזשהו עושר או רב גוניות. סטנדרטית לגמריי.
3. הדמויות קלישאתיות: ילדה יתומה ומיטיב אלמוני רב חסד. מנהלת בית-יתומים מרשעת וחברה מיוחסת ויהירה.

אבל למרות כל המגרעות הנ"ל הוא כל כך חמוד, שאי אפשר לא לאהוב אותו.

למה?
בגלל ההומור החינני הלזה. (זאת מילה מוזרה, הלזה. מי המציא אותה?)
הנה כמה דוגמאות:

"זו ההזדמנות הראשונה שלי להכיר את ג'רושה אבוט. אני חושבת שהיא תמצא חן בעיני."

"אמא שלה היא לבית רתרפורד. משפחה זו הגיעה הנה בתיבת נוח. מצד אביה, השורשים שלה מגיעים עד לפני אדם הראשון."

"למשפחת מק'ברייד יש המון ילדים, לפחות שניים או שלושה."

"כל החיים שמעתי על שקספיר, אבל לא תיארתי לי שהוא כותב כל כך טוב. תמיד חשדתי שהוא רק מנצל את המוניטין שלו."

(על המורה לפילוסופיה): "הוא זקן חמוד ותמהוני. הראש שלו בעננים, והוא ממצמץ בעיניו בהפתעה בכל פעם שרגליו נוגעות במקרה בקרקע מוצקה. בהפסקות הוא מנסה להחליט אם הממשות קיימת באמת, הוא שהוא רק חושב שהיא קיימת."

אם אתם מחפשים ספר קליל, משעשע, שמוציא את המוח לסייסטה קצרה – לכו על זה.

יכול להיות, שבעזרת ספר זה אנחנו מסתכלים על ההיבט האנתרופולוגי הראשון שמלמדים אותנו, ולפעמים - בלי כוונה: שבנות קוראות ספרים ובנים מטפסים על עצים.
מפני שמהצצה על חלון הדירוגים של הספר הזה ניתן לראות ש 330 (והמספר עולה!)בנות , קראו את הספר הזה, לעומת 53 בנים, אני נוטה להניח שזה עוד ישתנה (וישאר לטובת הבנות כמובן)
בכל אופן , בטוח יש מחקרים על זה, ואם זה היה מעניין מישהו זה היה בטח כתוב בדף האחורי של "מעריב". העובדה הזאת מתקשרת לביקורת שלי בצורה הזאת:
אני לא יודע מה ג'ין וובסטר הייתה חושבת על הכריכה הירוקה והיפנית-משהו שמלווה את הספר בהוצאתו העברית אבל אני יכול כבר לחשוב מה היא הייתה חושבת על העובדה שהספר הזה נמצא בקטגוריית ספרות נוער של "פרוזה". אני לא יודע מספיק על ג'ין הסופרת אבל אני יודע מספיק על ג'ורשה, הדמות שלה, ואפילו קראתי את המכתבים שהיא כתבה לאבא ארך-רגליים (שבאמת נשמע הרבה יותר טוב באנגלית) וספרות נוער זה אולי מה שהיינו רוצים שהספר הזה יהיה, אבל זה בערך נכון כמו להגיד שה"נסיך הקטן" זה ספר לילדים. הדעות והערכים הנקראים בין שורות מכתביה של הגיבורה רחוקות מלהיות מובנות לנוער, הצורך האמיתי באינדיווידאליות של נשים בעשורים שהספר הזה נכתב עולים מהשורות ומהנימה הילדותית שהן נכתבות, אי אפשר שלא לנסות לנער את הספר כדי להוציא את האיורים הנאיביים שתקועים בין הדפים כאילו שורבטו במחברת של נערה בתיכון, לצד לבבות וחצים ושמות של חתיכי השכבה. נערים (ובעיקר נערות) יספגו אושר גדול מזה ואולי אפילו יזדהו עם העלמה מתחילת המאה שעברה,אבל לעולם לא יבינו (אלה אם כן יקראו בויקיפדיה)שהיא כותבת את כל זה בעולם שלפני מלחמת עולם קשה, לקראת מודרניזם, ורגע לפני שמותירים לנשים לבחור עבור הפרלמנט האמריקאי. היינו רוצים שזאת תהיה ספרות הנוער שלנו, אבל יש לנו במקום קצת ריאלטי ספוג בכריכה רכה, ואין לי ביקורת לגבי ספרות הנוער כי אני פשוט לא קורא אותה, ואני שמח כל עוד היא קיימת, אבל, "אבא ארך רגליים" מייצג, וימשיך לייצג, את מה שהנוער צריך ויכול להיות, תמים, חד ביטוי, רחב אופקים, ועם המון רצון לבלוע את העולם. במיוחד זה שלא מוצג בתלת מימד ב יס פלאנט. אני שמח שלא קראתי את הספר הזה כנער, אבל אני ללא ספק הייתי שמח לקרוא אותו כנערה מאוהבת ושטופת הורמונים, אי שם בתחילת המאה הקודמת.

"מה שבאמת חשוב זה לא ההנאות הגדולות,אלא לדעת להפיק כל שאפשר מהדברים הקטנים. גיליתי את סוד האושר אבאל'ה,
והוא לחיות בתוך העכשיו, לא להתחרט על העבר ולא לנסות לחזות את העתיד." " אני החלטתי לשבת לי בצד ולערום לי תלולית של הנאות קטנות."
כל כך מפוקחת,כל כך צמאה לדעת הכל,כל כך מכילה את החיים ושמחה בהם בכל דקה ודקה.

הוא מתפקד כסבתאלה, לעיתים כמו אמאלה..אבל רוב הזמן הוא המיטיב ששולח כסף כדי שג'ודי תלמד להיות סופרת.
לרוב היא קוראת לו אבא כי הוא היחיד שמתפקד ככזה בחייה! הוא בחר להיות.

הספונסר שהוציא אותה מבית יתומים ושמממן לה את הקולג' לכן גם אם הוא יתכחש לכך הוא היחיד שיש
לה בכל העולם. והיא מתכוונת להעמיד פנים שהחיים הם משחק שחייבים לשחק בכישרון.
ואם תפסיד היא תמשוך בכתפייה ותצחק.ואם תנצח תעשה אותו דבר .תמשוך בכתפייה ותצחק.
הוא מקשיב לה ולגחמותיה והאמת שאין לו הרבה ברירות היות וכפה עליו ועליה לתקשר בעזרת מכתבים בלבד. האם הוא קירח וחייכן או שמה חמוץ פנים וחמור סבר? ג'ודי רק ידעה זאת , היא ידעה שהוא גבוה מאוד ורגליו ארוכות ארוכות ולפי כך הוא אבא ארך - רגליים.
בכל מכתב היא התקרבה והתקרבה קצת יותר אליו. קצת יותר אל ליבו. עד ש....( לא אומרת)..
ספר רגיש ומתוק מעורר אמפטיה מיידית לג'ודי גיבורת הספר של ג'יין וובסטר.
כי היא מצחיקה ושנונה ונבונה וחוצפנית וטובת לב שאוהבת לעזור ואותי היא שבתה מהדף הראשון.
אני לא מאמינה שרק עכשיו אני בכלל קוראת את הספר זה היה חור ענק בהשכלה
ואני שמחה שקיבלתי את הספר לידי כך סתם במקרה. והתאהבתי.
חייבים לקרוא!!
מתאים לילדים קטנים כגדולים ולילדים גדולים כקטנים ולכן זה ספר חוצה גילאים לטעמי..

הספר מתאר יתומה בת 16 שחיתה כל ימיה בבית יתומים חיים המתוארים בדי הרבה ספרים: חינוך נוקשה, עבודה קשה, הטפות מוסר אינסופיות וחוסר מוחלט בחיבה, שלא לומר אהבה. אל המציאות הזו מתגנבת טיפת מזל: חיבור שכתבה ג'רושה אבוט (איזה שם! אפילו השם יתום...) שיכנע את אחד התורמים של המוסד, שישאר עלום-שם בחלקו הראשון של הסיפור לשלוח אותה ללימודים בקולג' ובתמורה עליה לכתוב אליו מכתב בחודש ולתאר את חייה ואת התקדמותה.

כך יוצאת לה לדרכה אחת האגדות עליהן בנויה התקווה הנשית: בחר בי ורומם אותי ממקום עלוב ודל למקום טוב יותר. ואני בתמורה אהיה צעירה, יפה ועליזה, ואוהב אותך לנצח. אין פלא שהספר פופולארי אצל ילדות ונערות. הן גדלות על האגדה הזו.

ג'רושה (הקוראת לעצמה ג'ודי) כותבת מכתבים משובבי נפש: מכתבים עליזים, בהם היא מגלה את נפשה בתמימות וגם בהומור, למי שהיא סבורה שהוא זקן, עשיר ושונא נערות (אבל מייחלת שיהיה קרוב משפחה אמיתי שלה). היא מגלה את העולם אותו לא הכירה, היא מגלה את קסם הלימוד, יחסי חברות עם נערות אחרות ואת כל אלה היא כותבת - כמו היתה כותבת יומן.

הספר נכתב ב 1912. חלק מהשקפת העולם של אז זלג לתוך הסיפור: נערות אינן צריכות להיות משכילות, אבל עליהן להיות מחונכות. ובעיקר - לדעת את מקומן (האם חל שינוי בחוקים?). אבל הספר עדיין פופולארי היום ובצדק. כי הוא חמוד וקריא ותמים. ואם יש לכם יום לא משהו, יום בו שום דבר לא מתקדם לאן שצריך - היכנסו למיטה עם הספר הזה והרשו לעצמכם להפליג איתו. זה מתגמל לפחות כמו ציפרלקס, בלי תופעות לוואי.

איזה כיף שמצאתי חברה חדשה!
קראתי את הספר הזה בגיל שהוא קצת מאוחר, לכן קווי העלילה היו קצת צפויים, השפה הייתה קצת ילדותית עבורי (יש קצת בעייה עם תרגום של קלאסיקות נוער/בוגרים צעירים לעברית, איכשהו שפת המקור היא יותר בוגרת ומכבדת את המעמד, עברית לפעמים נשמעת פחות טוב וקצת מתיילדת), ולכן אני מאוד מצטערת שלא יצא לי לקרוא את הספר הזה בגיל הרבה יותר מוקדם, אבל עם זאת, אני שמחה שיצא לי להיתקל בו ולהשלים את הפערים. :)
כמובן שבג'ודי יש את כל מה שאני מצפה מגיבורה ספרותית: היא חכמה, היא רוצה (ואוהבת) ללמוד, היא לא נרתעת ממכשולים והישגית (נו אז מה שהיא גדלה בבית יתומים והגיעה לאוניברסיטה עם הרבה פחות ידע כללי ואקדמי משאר התלמידות? זה לא מה שיעצור אותה! להיפך, זה דירבן אותה להשקיע כל דקה מיומה בהשלמת פערים ספרותיים וקריאה באנציקלופדיות!), היא חברותית ובעלת שמחת חיים אינסופית. היא ממש מזכירה את אן שרלי, חברת הנפש שלי משכבר הימים, וזה נותן לה כבר כמה נקודות קרדיט. :)
קצת חבל לי שיש פירוט רב בשנתיים הראשונות שלה באקדמיה ואז בשנה השלישית והרביעית יש הרגשה של "חיפוף", כאילו הסופרת הרגישה שאין לה יותר מה לכתוב והזדרזה לסיים את הספר, וגם נדמה כאילו הסוף נכתב בחיפזון, למרות שלעניות דעתי הוא היה צריך להיות קצת יותר מורכב. אולי אני צריכה לקרוא את הגרסא האנגלית.
לגבי התרגום - הוא לא רע בכלל, מלבד כמה מילות סלנג שהיה חבל לי שהן נכנסו לספר, כמו "חבל על הזמן" ו"מה-זה", הן קצת צרמו לי. אני מבינה, זה תרגום חדש (יחסית), צריך להכווין אותו לנוער של היום, אבל אני בטוחה שהיה אפשר להשיג את אותה תוצאה של שפה "פשוטה", של טרם הכניסה לאוניברסיטה, עם מילים אחרות. ככל שמתקדמים בציר הזמנים, רואים איך השפה של ג'ודי נהיית יותר "ספרותית" ו"אינטיליגנטית", והתרגום שם הוא ללא רבב.
זה ספר נפלא, כל אחד צריך לקרוא אותו - הוא קולח, מרתק, האיורים מקסימים ומוסיפים תחושה אמיתית של התכתבות, וכמובן שיוצאים ממנו עם כמה לקחים חשובים לחיים: תמיד צריך לשאוף להיות אדם טוב, תמיד צריך להראות את ההערכה שלך לאנשים שמגיעה להם תודה, ושהשכלה היא הכלי מספר אחד שיש לנו על מנת להתקדם בחיים.
קריאה נעימה! :)

יחסי גברים נשים הוא נושא סבוך שאין בו צודקים וטועים.
לאחרונה אני נתקלת לא פעם בכתבות ומאמרים שמציגים הסתכלות רטרואקטאיבית על ספרי קלאסיקה וסדרות מעשורים קודמים ושפיטת המסרים בעיניים של היום, כשנתיים שלוש לאחר מהפכת מי טו.
השפיטה הזו, אף שהיא באה כנראה ממקום טוב -
יש בה מספר בעיות.
בעיה ראשונה היא שאנחנו לא תמיד יודעים את סיפור המסגרת, ואי אפשר לשפוט טקסט במנותק מההקשר ומהאנשים שלמענם נוצר. אם נולדתי לצורך העניין בשנות ה80-90 עלי להיזהר מלשפוט טקסט שנכתב לנשים בשנות השלושים.
הבעיה השנייה היא שספרות (ואומנות) מטבעה מקצינה את הדברים, וכשמדברים על ספרות וסרטים לנוער בוגר ולמבוגרים אפשר גם להציג דברים שלא ראוי שיתקיימו במציאות, שכן אנו מדברים על קהל בוגר שיודע להפריד.
בעיה שלישית היא חלוקה לטובים רעים - כשמציגים תפיסת עולם דיכוטומית זה יוצר המון באזז (כי היא כמובן מציגה חלק מהאוכלוסיה כרעים) והרבה מן העוסקים בעיתונות נוטים לאמץ אותה כדי לסחוף קהל.
בתור יוצרת חשוב לי מאוד שלא יפגע חופש הביטוי, לדעתי האישית ראוי לצנזר רק ספרים וסרטים שבעצם עשייתם נעשה ניצול של חלק מהמעורבים שלא באמת הסכימו ולא באמת ידעו מה שאחרים על הסט ידעו. או שלא מוגבלים לקהל יעד שיכול להבין אותם.

אזהרת ספוילר***
כל ההקדמה הזו נועדה כדי שתבינו למה החלטתי למחות על כך שלפי אחת הכתבות במגזין מפורסם של ימינו, הספר הזה בהסתכלות עכשווית שוביניסטי.
בואו נבחן שנייה מה היה בספר:
בחורה בת 18 מסיימת את שהותה בבית היתומים, ואיש עשיר שהיא מעולם לא פגשה מציע לממן את לימודיה בתמורה לכך שתשתמש בכישרונה הספרותי ותכתוב לו מכתבים כל פרק זמן מסוים, בהם תתאר את התקדמותה.
היא מסכימה לעסקה ומדמיינת שזהו איש מבוגר וגבוה (היא ראתה רק את הצל שלו ויש לו רגליים ארוכות)
אך לבסוף (ועל זה הכתבת במגזין כעסה)
מסתבר שהוא בחור יחסית צעיר שבסיום הסיפור מאוהב בה.
בסיום הסיפור

קודם כל - מי יודע מה היה המניע הראשוני לממן אותה?
יש אנשים שגדלו בעוני ורוצים לתת לאחרים חיים יותר טובים, זו לא אגדה אורבנית.

ואולי הוא אשכרה התאהב בה מהמכתבים שהיא כתבה וממה שיש לה להגיד?!
מה שוביניסטי בזה?
זה ההיפך משוביניזם, לחכות כל כך הרבה זמן להכיר את הבחורה באמת, ולא חיצונית.
הבחור גם לא הכריח אותה לכלום, חוץ מ"לשלם" במכתבים על המלגה שהיא מקבלת.
זה רק מעצים אותה!
אף אחד לא רוצה לקבל נדבות חינם, וזו דרך חיובית בהחלט לשלם ומועילה לכל הצדדים.
כמו שתורמי מלגות באוניברסיטה תמיד מבקשים שיכתבו להם מכתב תודה. זה לא רק בשביל הנותן זה גם בשביל המקבל. זה כמו להגיד למקבל - תעשה משהו, לפחות קטן - עבור המלגה הזו.
גם כשמתנדבים יש יחסי קח ותן, עולמנו בנוי על זה, אז עצם העובדה שהוא גם רצה לעצמו משהו אינה הופכת אותו לשוביניסט.

במאמר מוסגר -
הלוואי שזה באמת היה המצב, שנשים ונערות בסיכון היו מקבלות מלגה ומימון לימודי בתמורה לעבודה מכובדת ככתיבה או כל דבר אחר שמוצאו מהתייחסות שוויונית.


נשאלת השאלה על מבקרי סרטי העבר - למה הם עושים את זה?
ההשערה שלי
1- כסף

זה לא סוד שמי טו הפך אצל אנשים מסוימים כלי לסחיפת קהל ולניתובו לעסקים.

2 - הפוך על הפוך
הבאת מי טו לקצה יכולה להיעשות אולי ע"י גורמים הרוצים להראות את המאבק הנשי כמגוחך מעצם העובדה ש"הכל אסור"
ולפיכך אין בו דבר.

מלחמת גברים נשים היא מלחמה קלאסית של כל הצדדים מפסידים.

ספר יפה מאוד, מסקרן ומצחיק מעט עם הרבה הומור.
מסופר בו על נערה ששמה ג'ולי אבוט, בת 18 שנמצאת בבית יתומים בגלל יתמותה.
בגלל גילה המתקדם היא זו שאחראית בבית היתומים בעיקר על עזרה ליתומים הצעירים יותר ועל סידור ונקיון בית היתומים. יום אחד מנהלת בית היתומים הקשוחה מבקשת מג'ולי לסדר את לבושם של הצעירים טיפ-טופ ולהיתלבש בעצמה יפה כי מגיעים אורחים חשובים שעושים "בדיקה" בבית היתומים.
בסוף הביקור ג'ולי נקראת לחדר המנהלת.
ברגע שהיא נכנסת היא רואה רק צל שניראה שייך למישהו גבוה ביותר שהרגע יצא מהחדר, ג'ולי מתיישבת ומנהלת בית היתומים מספרת לה שהאיש שיצא זה עתה מחדרה מסכים לשלוח ולממן את לימודיה בקולג'.
ג'ולי מבינה שיש שני תנאים בכך שהאיש יממן את לימודיה וישלח כסף כדי שתוכל לקנות לעצמה דברים חשובים כמו בגדים ואוכל,
שני התנאים הם שהיא צריכה לשלו לו מכתבים, ושזהותו לא תתגלה.
ג'ולי נשלחת לקולג' ולומדת שם רבות, בכל שבוע היא שולחת לאיש מכתבים על לימודיה ומעשיה.
בגלל התנאי של האיש, שזהותו לא תתגלה, קוראת ג'ולי לאיש " אבא ארך הרגליים" ,שם של עכביש עם רגליים ארוכות ביותר ,בגלל צילו של האיש שהיא ראתה וחשבה שהוא גבוה.
תוכנו של הספר הוא המכתבים שג'ולי אבוט כותבת לאבא אך הרגליים.
בכל מכתב היא מסיפה ציור או שניים, מכאן אפשר לראות שציור, איך לומר הוא לא הצד החזק ביותר שלה.
בכל מכתב היא מספרת לו דברים רבים על עצמה, על מה שהיא לומדת, מה שהיא חושבת, מה שהיא משחקת או לומדת לשחק, מה היא עושה עם הכסף שהוא שולח לה, מי הן חברותיה ועוד.
בזמן קריאת הספר לומדים רבות על הדמויות בו.
הרגע האהוב עלי בספר הוא הרגע בו היא מספרת לו במכתביה איך לפי דעתה הוא ניראה ומציירת אותו ושואלת אוו שאלה חשובה ביותר: מה לכל הרוחות צבע השיער שלו???
ספר מומלץ ביותר מסקרן חמוד מלא הומור ומצחיק.
לרוץ לקנות
(:

אז תתארו לכם את המצב הזה
שיעור ספרות. זמן קריאה. לי אין ספר
למרות המצב המפתיע בצורה המפתיעה במפתיעותה(המפתיעה)כי שחכתי את הספר בבית, למזלי לחבר שיושב לידי יש ספר שהוא בדיוק סיים לקרוא. אז אני נחלץ מעונש בעור שיניי.
עכשיו. בדרך כלל, כשאני רואה ספר עם שם כמו אבא ארך-רגליים אני אשא את הארך-רגליים שלי ואברח. אבל, שיעור ספרות, אין ברירה.חשבתי נקרא עמוד או שניים כדי שיחשבו שאני באמת קורא

עד שהסתיימו עשר דקות הקריאה ההן עברתי את העמוד ה100

אז בוא נראה, על מה מביאים בדרך כלל 5 כוכבים.....

1- עלילה
2- דמויות
3- סגנון כתיבה
4- העולם מסביב
5- שונות

אז סביר להניח שכאן בדרך כלל הספר לא היה מקבל את כוכבים 1 ו4 והיה ספר בסדר
אבל.
(אתם לא רואים, אבל האבל הזה בעצם כתוב באותיות גדולות ומודגשות)
הספר מדהים.
אני מניח שלא באמת הגיע לו 5 כוכבים, אבל מאחר שזה הספר הראשון שאני קורא בז'אנר הזה, ארשה לעצמי לעשות את הבלתי נסלח ולתת לו קצת קרדיט

הסיפור מספר על ג'רושה אבוט, ילדה די ייצירתית מבית ייתומים די אפור ומשעמם, שמקבלת מימון לקולג' ממישהו.מישהו.יופי של התחלה(ממש)
אבל אז גיליתי ספר מתחיק ומעניין, עם דמויות מרתקות, במיוחד האישה הצעירה שמתחילה להבין שהיא בעצם לא מבינה כלום, ורוצה לגלות את העולם הזה ולהנות ממנו
אז הספר בכל זאת קיבל 5 כוכבים, והאמת שהתגובה הזאת על הספר היא קצת מאוחרת(בחודש) ממתי שקראתי אותו, פשוט אז לא יידעתי הרבה על הקטע של הביקורות. ספר קטן ונחמד על הדברים היפים בחיים. מצויין להעביר איתו שעות של קריאה בכיף
מומלץ בחום