נכון שפרידות זה כיף?"
— מיוּ, "156"
אֵוֶון כתב את השיר הזה ביום שבו גמרתי איתו. אני מתכוונת לשיר ההוא. אני בטוחה ששמעתם אותו. אולי אפילו רקדתם כשהשמיעו אותו במסיבת הסיום השנתית או שרתם אותו במכונית בשישי בערב כשנסעתם עם חלון פתוח, מוקפים רק באוויר וחושבים שזה לא אנושי להיות כל כך מאושרים. סביר להניח שאמא שלכם זמזמה את השיר הזה כשהיא ניקתה את הפילטר של מייבש הכביסה, וכל הסיכויים שסבא שלכם שרק כמה צלילים ממנו אם הוא מהטיפוסים ששורקים.
על פי סקר שהתפרסם בעמוד השער של העיתון יוּ־אֶס־אֵי טוּדֵי, שישים ושלושה אחוז מהאמריקאים מאשימים אותי בפרידה. אז אני רוצה להבהיר כאן ועכשיו: הם צודקים. שישים ושלושה אחוז מהאמריקאים לא טועים במה שהם חושבים שהם יודעים על חיי האהבה שלי, שזה די מפחיד, וממש לא עוזר לי לישון טוב בלילות... אבל זו האמת: גמרתי עם אֵוֶון ושמונה שעות אחר כך היה לו שיר בראש וגיטרה ביד, ומשם זה התגלגל כמו כדור שלג.
מה שאני יכולה להגיד לכם זה שלקח לי המון זמן להחליט אם לגמור איתו או לא. זה לא שסתם קמתי בוקר אחד ואמרתי כאילו, "שְׁיוֹאוּ, איזה שעמום!" בחייכם, אני מספיק עסוקה גם ככה. אני בכיתה י"א, לעזאזל! — זה לא כאילו אני צריכה לעשות פסיכומטרי השנה או משהו — אבל כבר כמה זמן שחשבתי להיפרד ממנו.
"תעשי רשימה," אמרה וִיקְטוֹרְיָה. היא חולת רשימות ויש לה קלסר מלא בכאלה, עם כותרות כמו "שישה צבעים לצבוע את השיער לפני שאזדקן ואמות", ו"חמישה אנשים שצריך למחוק מעל פני האדמה" (היא אומרת שאֵוֶון מככב בראש הרשימה הזאת עכשיו). אז באותו יום ישבתי ליד השולחן במטבח בבית של ויקטוריה ורשמתי למה כדאי להישאר חברה של אֵוֶון.
1. הוא זמר וכותב שירים; יש לו להקה והוא גם באמת כישרוני.
2. הוא מצחצח את השיניים שחבל על הזמן (אתם לא מתארים לכם כמה שזה חשוב. אני אפילו לא מסוגלת לדמיין מצב שבו אתנשק עם מישהו שלא משתמש בחוט דֶנְטָלִי. מגעיל).
3. הוא אומר שהוא הולך לכתוב עלי שיר.
אחר כך עשיתי רשימה של סיבות לגמור איתו:
1. הוא מעשן יותר מדי גראס.
2. הוא תמיד ב"חזרות" או ב"הופעה" עם הלהקה שלו, החבר'ה הטובים, בעיקר כשאני צריכה אותו.
3. הוא אומר "גִיגִים".
4. אצלו הכול באִיזִי. הכול.
5. הוא תמיד שולח אותי להביא קונדומים מאחות בית הספר.
6. אחרי שהוא אוכל הוא מוצץ את השיניים, וזה נשמע כמו ציוצים נוראיים של עכבר גוסס.
דברים כאלה. מצאתי כל כך הרבה סיבות לגמור איתו שלא הספיק לי הדף, וכשוויקטוריה ראתה אותי מתחילה דף חדש היא לקחה ממני את הדף ועשתה לי "לא" עם הראש. "אודרי," היא אמרה לי, "נייר עושים מעצים — תצילי עץ."
"...טוב, אנחנו עדיין יכולים להיות... אני לא יודעת, אולי ידידים, או משהו מפגר כזה?" אֵוֶון ישב ישיבה מזרחית על המיטה שלו כשעשיתי לו שיחת סיום. אני נשענתי אחורנית בכיסא המשרדי שלו, בצד השני של החדר. שנינו בכינו, אבל הוא היחיד שהיה צריך ממחטות נייר. מה שכן, העברנו את קופסת הממחטות הלוך ושוב ממנו אלי.
"היה גדול אם היינו יכולים להיות ידידים," אמרתי לו ונשטפתי תחושת הקלה. ידידים זה פשוט פנטסטי. ידידים לא כועסים זה על זה ולא מגלים סודות מהמיטה זה על זה בחדרי ההלבשה. "ידידוּת ממש נראית לי."
הוא נפל כזה על המיטה שלו לרגע ואחר כך התיישב בחזרה ואמר, "סטיב הצליח סוף סוף לשכנע את ההוא שמנהל את מחלקת אמנים ורפרטואר בַּחברת תקליטים לבוא להופעה שלנו. הוא ארגן לנו הופעה חד־פעמית הערב. את ממש הורסת לי ת'מצב רוח."
"מצטערת," אמרתי, ובאמת הצטערתי.
"את מתכוננת לבוא בכל זאת?"
"אם אתה רוצה, בטח." העיקר שהשיחה הזאת תיגמר, חשבתי.
אֵוֶון הנהן והצמיד אליו עוד יותר את הגיטרה. אני מוכרחה להודות שבאחד־עשר החודשים שבהם היינו ביחד הוא חיבק את הגיטרה הזאת הרבה יותר מאשר אותי (אגב, זו סיבה מספר ארבע־עשרה ברשימת הסיבות לפרידה).
"את בטוחה שאת רוצה לגמור איתי?"
"כן," לחשתי, "בטוחה."
שתקנו איזה חמש דקות, ואחר כך קמתי ואמרתי, "טוב, אני זזה." הוא לא הגיב, אז הלכתי והייתי כבר בחצי הדרך למטה כששמעתי אותו קורא, "אודרי, חכי!" אבל עשיתי את עצמי שאני לא שומעת אותו קורא לי והמשכתי ללכת.
באותו ערב ארגנתי שוויקטוריה והחבר שלה, ג'וֹנָה, יבואו איתי להופעה בשביל תמיכה נפשית. "כאילו שלא הייתי הולכת גם ככה?!" אמרה ויקטוריה כשביקשתי שתבוא איתי. "קיבלתי איזה חמישים מיליון אֶס־אֶם־אֶסִים, ויש על זה משהו כמו שלושים מיליון מודעות בפֵייסְבּוּק. חוץ מזה," הוסיפה, "אני רוצה פרטים."
בדרך לג'וּקְבּוֹקְס, במכונית של ג'ונה (יש לו מערכת סטריאו שחבל על הזמן), היא הכריחה אותי לספר לה הכול על הפרידה, מילה במילה, וג'ונה התכווץ כל כמה דקות. "על הפנים, אחותי," חזר ואמר, "ממש על הפנים." בסוף ויקטוריה הכניסה לו אגרוף בכתף. "אתה יכול להיות קצת יותר רגיש למצב של אודרי, בבקשה?" נשפה בזעם.
"מצטער, אוֹד," חייך אלי ג'ונה במראת התשקיף, "מפעיל מתג רגישות."
"ואתה מוכן לא להישמע כמו שמוק כשאתה עושה את זה?"
"אני או זה או זה, מותק."
"עזוב, ג'ונה," אמרתי לו, "הכול בסדר."
ויקטוריה רק נענעה בראש ונשענה אל המושב האחורי. "בכל מקרה," אמרה, "אני לא מאמינה שהסכמת ללכת להופעה הערב."
גם כעבור חצי שעה, כשאנחנו דחוסים כמו סרדינים בג'וּקְבּוֹקְס, המשכנו לדבר על זה. "אֵוֶון באמת אמר 'הורסת לי ת'מצב רוח'?" שאלה ויקטוריה. בשלב זה היא כבר היתה בדיאט קולה השלישי שלה, וראיתי שהקפאין מתחיל להשפריץ לה מכל החורים.
שילבתי את הזרועות על החזה ונעמדתי ליד הבמה בתקווה שהחבר'ה הטובים יזדרזו ויגמרו את ההופעה שלהם ואנחנו נוכל לחזור הביתה לפני העומס בכבישים. "זה בדיוק מה שהוא אמר," אמרתי לה, "והיו גם עוד כמה משפטי מפתח."
"מה? כאילו, 'לכי תזדייני'?"
"לא, יותר כמו, 'איך את יכולה לעשות לי את זה?' 'חשבתי שנהיה יחד תמיד.' כאלה דברים." בחשתי עם הקשית את הקרח המתמוסס.
ויקטוריה גלגלה עיניים מתוך הזדהות. "בחייך. הוא בטח קורא רומנים רומנטיים בסתר. אני מתפלאת שהוא לא שלף איזו לָאוּטָה וניסה לשיר לך סרנדה."
"זה לא היה משנה כלום." לקחתי ממנה את השתייה והנחתי אותה על הרצפה. "יש לי סחרחורת מרוב הממריצים הממכרים שיש בקולה שלך. לא אמרו לך שנוּטְרָה־סְוִויט גורם לסרטן?"
"בדיוק כמו חשיפה לשמש." היא לקחה בחזרה את השתייה שלה ועשתה הצגה גדולה של יניקת השארית בקשית. "אני מקווה שג'ונה מביא לי עוד אחד כזה."
"אני מקווה שהוא מביא לך גם כדור הרגעה." העפתי מבט מעבר לכתף וראיתי ששליש מהכיתה שלנו עומדים מאחורינו. אף אחד לא שם לב אלי. עדיין. "את חושבת שכבר יודעים שנפרדנו?"
"סיפרת לעוד מישהו חוץ ממני ומג'ונה?"
"לא. אבל אולי אֵוֶון סיפר."
"דרך אגב, לא שאני רוצה לעורר אצלך רגשי אשמה או משהו, אבל את הרסת לגמרי את ההימורים על זה שתהיו 'הזוג הכי חמוד' בספר המחזור."
"מה?"
"אני לא השתתפתי בהימורים, כי אני כבר מזמן ראיתי שזה הולך לקרות. אבל החבר'ה התערבו שרוב הסיכויים שאת ואֵוֶון תהיו ה'זוג הכי חמוד'."
"אנשים מהמרים על התארים של ספר המחזור? באמת?"
ויקטוריה הנהנה. "עכשיו המומחים מהמרים על דן מִילֶן וגֵ'יינִי קוּפֶּר. היא יותר גרועה מחשמל סְטָטִי בחצאית."
רציתי לענות לה בעניין החשמל הסטטי בחצאית של ג'ייני קופר, אבל בדיוק באותו רגע ראיתי את שרון אֵגֶלְסְטוֹן בצד השני של החדר. גם אם לא פגשתם אותה בחיים, אתם יודעים מי זאת שרון. לצערי הרב, בכל בית ספר יש אחת כמוה. היא יפה או מושכת או כל תואר אחר שמתאים לכם, ויש לה היכולת המוזרה הזאת לגרום לכל בחור לסגוד לה.
כולם, כלומר, חוץ מאֵוֶון.
אלה לפחות היו השמועות כשאֵוֶון ואני התחלנו לצאת. מסתבר ששרון שמה עליו עין, אבל הוא שם עין עלי, ואני שמתי עליו בחזרה. התחלנו לצאת, ושרון מצאה את עצמה בחוץ לפני שהיא בכלל מצאה את דלת הכניסה. כפי שאתם מתארים לעצמכם, היא לא ממש היתה מרוצה. עד היום היא מגיעה לכל ההופעות, מחייכת אל אֵוֶון במסדרונות של בית הספר ובאופן כללי מתנהגת כמו יתוש קטן ומעצבן. אז כשראיתי אותה בצד השני של האולם באותו ערב, היא חייכה ועשתה את הקטע הקטן של הנפנוף כדי שיִראו לה את הפְרֶנְץ' מניקור בציפורניים.
"על מה את מסתכלת?" שאלה ויקטוריה. היא מתחה את הצוואר כדי לראות על מה אני מסתכלת, אבל למזלי באותו רגע ג'ונה פילס לעצמו דרך אלינו עם הדיאט קולה בשבילה ומיץ החמוציות עם לַיים בשבילי. "את רואה, אֵוֶון לא היה עושה את זה," ציינה ויקטוריה ולקחה ממנו את השתייה שלה, "הוא בכלל לא היה שם לב שאת צמאה, ובטוח שלא היה שם לב שאני צמאה. זאת אומרת, הייתם יכולים להיות במדבר סהרה ואת היית מתה מצמא והוא היה אומר כאילו, 'הֵי, אוֹד, יש לי רעיון מגניב לשיר.' הוא סתם דפוק."
בחשתי את הקרח עם הקשית. "אֵוֶון השתמש ב'מגניב' בשנה שעברה. המילה שמככבת אצלו השנה היא 'חרא'."
"בסדר. אודרי, תני לי להסביר לך משהו שנקרא 'העיקר', שזה מה שאת מחמיצה."
לא צריכים להתפלא שכששואלים את ויקטוריה איך מאייתים את שמה, היא אומרת, "כמו שמאייתים את שמה של המלכה (ויקטוריה)." היא כבר היתה בשוונג, "אני רק אומרת שהיית מה־זה סבלנית עם אֵוֶון. אני לא הייתי יכולה להיות כל כך סבלנית..."
ג'ונה השמיע נחרת בוז ואחר כך הפגין עניין גדול בבקבוק המשקה שלו.
"...ואני פשוט חושבת שמגיע לך מישהו שאיתו תרגישי מיוחדת ונפלאה וכל הדברים הטובים האלה שרואים בטלוויזיה."
"חשבתי שהפסקת לראות טלוויזיה."
ויקטוריה משכה בכתפיה. "נשברתי."
אם יֵצא לכם פעם להכיר את ויקטוריה, אל תקראו לה ויק, ויקי, ויקטור, וִיקְטרוֹלָה, ויקו, או כל דבר אחר חוץ מוויקטוריה. אבל אם אתם מרגישים לרגע שאתם גם בני אלמוות וגם משועממים, תקראו לה וִיקְס וֵפּוֹ־רָאבּ, שזו משחה שמורחים על החזה כדי להקל על תסמינים של הצטננות.
ג'ון, המתופף של החבר'ה הטובים, עלה על הבמה והתחיל לבצע בלי חשק בדיקת סָאוּנְד. אני מבטיחה לכם שאם יש גיהינום אז יש שם מתופף שעושה בדיקת סאונד. "אוף, פשוט תהרגו אותי עכשיו." ויקטוריה שוב גלגלה עיניים.
"מה אני יכולה להגיד? אני חלשה וחסרת עמוד שדרה." גמעתי את מיץ החמוציות במהירות והצטערתי שאין בו אלכוהול. הבעיה בג'וּקְבּוֹקְס היא שהברמנים שם מכירים את כולנו. ליתר דיוק, הם יודעים בני כמה אנחנו, ולכן אין סיכוי לקבל משקה אלכוהולי. זו הסיבה שכולם משתכרים בחניה ליד הבית אחרי ההופעה. "חוץ מזה, הבחור ההוא מחברת התקליטים נמצא פה כמו שסטיב הבטיח כל הזמן, ואני רוצה לראות אותו בעיניים שלי."
מילה אחת על סטיב: לפני שלושה חודשים החבר'ה הטובים הופיעו בג'וּקְבּוֹקְס, וחלק מהתקרה התמוטט להם באמצע ההופעה. למרות שהמגברים שלהם התרסקו הם המשיכו לנגן (אולי ראיתם את הכתבה בעיתון המקומי. גם אני הייתי שם, ואם תסתכלו טוב בתצלום תוכלו לראות את היד שלי בתחתית — אני עודדתי אותם יחד עם שאר הקהל. את שארית הלילה ביליתי בסילוק חתיכות של חומר בידוד מהשיער שלי).
טוב, אז סטיב היה שם באותו ערב. הוא היה סטודנט שנה ראשונה באוניברסיטת קליפורניה, שעישן טונות של גראס; הלך לפעמים להרצאות; הוריד המון קובצי אֶם־פִּי3; והיה לו דוד שהכיר מישהו בחברת תקליטים. הוא חשב שהחבר'ה הטובים "הור־סים, אחי, הור־סים שחבל על הזמן!" ואחרי שהתקרה התמוטטה והמגברים שבקו, כולם הלכו לחדר שלו במעונות ושם התלהבו מהפנטזיה הגדולה שלהם, התערבו על עשרים דולר למי יש אומץ לשתות את המים של הבאנג וסיכמו שסטיב יהיה האמרגן של הלהקה. עד כמה שאני יודעת, הדבר הראשון והיחיד שסטיב עשה עד היום בתור האמרגן של הלהקה הוא להביא את האיש ההוא מחברת התקליטים להופעה.
זאת לא היתה הפעם הראשונה שמישהו מחברת תקליטים בא לג'וּקְבּוֹקְס. זאת אומרת, כל תלמיד שלישי בבית הספר שלנו הוא חבר בלהקת רוק, מקים להקה, מנהל להקה או עוזב את הלהקה. רק מה שנכון, רוב הלהקות האלה לא שוות. לפני כמה שנים הצליחו שלושה תלמידי י"ב שהיו חזק במוזיקת סְקָא לחתום על חוזה עם חברת תקליטים קטנטנה בסן פרנסיסקו, אבל שמעתי שהטרומבוניסט שלהם התחיל להסניף קוקאין בכמויות ומכר את הטרומבון שלו בשביל כמה גרמים של משהו שהרג אותו.
הקטע הזה של פרסום הוא לא מי־יודע־מה כמו שחושבים. תאמינו לי ותראו מה קרה לטרומבוניסט ההוא.
"תגידו, הם סידרו לבחור הזה מחברת התקליטים משקאות חינם?" שאל ג'ונה.
"מה פתאום," ענתה ויקטוריה, "הוא מוצץ לברמן כמו כולם."
ג'ונה ואני התגלגלנו מצחוק, והוא כרך את זרועו סביב הצוואר שלה ומשך אותה אליו. היא כזאת פצפונת שכשהם מתחבקים בקושי רואים אותה. היא צריכה לעמוד על קצות האצבעות רק כדי לחבק לו את הצוואר. "החברה השרמוטה המטורפת שלי," אמר ג'ונה ונישק לה את הקודקוד, ובפעם הראשונה מאז נפרדתי מאֵוֶון באותו בוקר הרגשתי שאני מתגעגעת אליו. לא שהוא היה מנשק אותי לפני כולם, ובטח לא לפני הופעה, אבל לפעמים נחמד לדעת שיש פוטנציאל למשהו.
ידעתי שאֵוֶון נמצא מאחורי הקלעים, או מה שנחשב ל"מאחורי הקלעים" בג'וּקְבּוֹקְס. מדובר במשטח טעינה מאחורי הבניין, איפה שתמיד מסריח מבירה ומפיפי ומזבל. אבל היה משהו מרגש בלהיות שם. האוויר היה מלא באדרנלין ובעצבים שמדהירים את הלב. הידיים של אֵוֶון תמיד רעדו לפני הופעה. הוא היה מושיט לי אותן כדי שאראה איך האצבעות שלו רוטטות כמו כנפיים של יונק־הדבש. "אתה בסדר גמור," הייתי אומרת לו, "אתה תהיה גדול!" לפעמים זה היה שקר, ולפעמים באמת התכוונתי לזה, וזה הרגיש לי יותר גרוע מלשקר.
רציתי להגיד לוויקטוריה משהו בקשר לזה, משהו על כמה מוזר להיות בקהל לפני הופעה של החבר'ה הטובים במקום להיות עם אֵוֶון מאחורי הקלעים, אבל בדיוק אז היא תפסה לי בזרוע וצעקה, "התפנה מקום!" ודחפה אותי איזה שני מטרים לכיוון הרמקול.
אם אתם באמת רוצים לדעת עלי משהו, אז זה משהו שכדאי שתדעו: אני מתה על מוזיקה בווליום רציני. אני מתכוונת לווליום רציני ממש. אני לא מדברת על ווליום מהסוג שההורים באים לדפוק לכם על הדלת כדי לבקש שתנמיכו. בחייכם. זה לחובבים. כשאני אומרת ווליום, אני מתכוונת למתי שאתם־לא־שומעים־את־ההורים־שדופקים־על־הדלת־והשכנים־תוקעים־שלט־הבית־למכירה־בחצר־שלהם־ועוברים־דירה־כי־הם־כבר־לא־יכולים־לסבול־את־הרעש. זה ווליום שבו החזה שלכם רועד, התופים נכנסים לכם בין הצלעות כמו פעימות לב, והבסים מטפסים על עמוד השדרה שלכם ומטגנים לכם את המוח, ואתם יכולים רק לרקוד או להסתחרר או פשוט לצרוח עם המוזיקה כי אתם יודעים שההרגשה הזאת שהמוזיקה נותנת לכם היא בדיוק מה שצריך.
אם אתם לא כאלה, אין סיכוי שנהיה חברים.
ויקטוריה ואני תמיד מגבירות הכול לשיא הווליום. זה מתחיל להיות בעיה, כי כבר הרסנו את הרמקולים במכונית שלי. בפעם הראשונה ההורים ריחמו עלי וקנו לי רמקולים חדשים, אבל עכשיו אני צריכה לגרד את הכסף בעצמי בשביל לתקן אותם. אז ויקטוריה ואני מנצלות את ג'ונה בגלל המכונית שלו, או שאנחנו נוסעות במכונית שלי ושרות בקולי קולות עד שאנחנו מתפוצצות מצחוק שבא לנו להקיא, וג'ונה מתכווץ במושב האחורי ומהדק את הקפוצ'ון של הסווטשרט אל הראש ונראה כמו מישהו שרוצה פשוט למות.
בסוף האורות כבו והקהל התחיל לשרוק ולמחוא כפיים. ויקטוריה שעמדה לידי חייכה והצטמררה. היא חיה בשביל הרגע הזה שבו מכבים את האורות ואפשר לראות את צללית הבמה ואת המיקרופונים שממתינים לאמנים שיתעללו בהם. התרועות התחזקו כשהחבר'ה הטובים יצאו אל הקהל, פרועים וכחושים, בראשים מורכנים. אפילו אני שחררתי כמה שריקות.
"והנה מגיעות הצרות," מלמל ג'ונה שעמד מאחורי כשאֵוֶון יצא אל הבמה, ומזווית העין ראיתי שוויקטוריה מכניסה לו מרפק בצלעות.
כשראיתי את אֵוֶון הנחישות שלי התמסמסה. שְׁיוֹאוּ, הוא היה מה־זה חמוד. לא סתם חמוד: הו־רס, הורס. השיער שלו הבריק באור הזרקורים, והוא נעל את הנעליים המרופטות שלו שנראו נורא והסריחו עוד יותר. ראיתי שהוא מסתכל על הקהל ולא ידעתי אם אני אמורה ליצור איתו קשר עין או לחייך, או להעמיד פנים שאני לא רואה אותו.
יכול להיות שאֵוֶון באמת חיפש אותי? העיניים שלו סרקו את הצד השמאלי של הבמה והמשיכו בלי להתעכב, ואני לא נופפתי. ויקטוריה, שעמדה לידי, תפסה לי ביד ולחצה פעמיים.
אני מתה עליה, בחיי.
"הֵי, אנחנו החבר'ה הטובים," אמר אֵוֶון למיקרופון, וברקע היה אפשר לשמוע את הבנות מצחקקות או מתעלפות מרוב אקסטזה. אף פעם לא קינאתי בהן קודם, אבל עכשיו הרגשתי מין צביטה קטנה בבטן. נו, תגמור עם זה כבר, התחננתי בלב.
"השם אירוני," הסביר אֵוֶון.
חה, חה, חי, חי. אוי, אֵוֶון, אתה כזה קורע. בחייך, תפסיק. כואב לי בצד מרוב צחוק.
הם ניגנו שישה שירים והקהל הזיע וכולם רקדו זה על זה. הבסים הרעידו לנו את הרצפה מתחת לרגליים ואת התקרה מעלינו. הג'וּקְבּוֹקְס היה פחות או יותר בגודל המטבח של הורי, והקירות נהיו חלקלקים מהלחות שהפיקו כל האנשים שהיו דחוסים שם. אֵוֶון נדנד את הראש מצד לצד לקצב המוזיקה, השיער שלו התנופף והעיף טיפות קטנות וכחולות של זיעה לכיוון של בוב, גיטריסט הקצב, ודניאל, הבסיסט שלהם.
הנה משהו שאתם לא יודעים על אֵוֶון: הוא היה מתאמן על התנועה הזאת לפני המַראה. רק שתדעו.
בין השירים הצלחתי לראות את הבחור מחברת התקליטים שעמד ליד סטיב. לסטיב היה חיוך גדול וטיפשי על הפרצוף (הוא היה לגמרי בהַיי), והבחור שלידו סימס למישהו. הוא היה לבוש בג'ינס ממש יקר והשיער שלו היה מרוח בטונות של גֶ'ל. לא ראו עליו אם המוזיקה מעניינת אותו. יכול להיות שהוא בא להופעה כי הוא חייב טובה למישהו? תקעתי מרפק לוויקטוריה והצבעתי עליו. היא הציצה בו ואחר כך הסתכלה עלי וכרכה קווצת שיער סביב האצבע. "גֶ'ל, איכס!" עשתה עם השפתיים ואז עיקמה את האף. זה לא שהשיער שלה עומד באופן טבעי או משהו, היא פשוט שונאת ג'ל אצל גברים. ג'ונה עוקף את הבעיה הזאת — הוא מגלח את הראש בערך פעם בחודש, וזאת מחווה שוויקטוריה ממש מעריכה.
הקול של אֵוֶון משך אותי בחזרה לכיוון הבמה.
"בדרך כלל בשלב זה אנחנו עוזבים את הבמה, אתם מוחאים כפיים ואז אנחנו נותנים את ההדרן שלנו, אבל הערב נדלג על החלק הזה וניגש ישר למוזיקה."
עוד שיר אחד וזהו, אמרתי לעצמי. עוד שיר אחד ואני אוכל ללכת עם ויקטוריה וג'ונה לאִין־אֶן־אָאוּט (מגישים שם את האוכל ישר למכונית), לטרוף טוסט גבינה צהובה ומילקשייק שוקולד ולשמוע מוזיקה בפול־ווליום עד שהאוזניים ינשרו לי, ואז ג'ונה ייקח אותי הביתה. עוד שיר אחד ואני שוב אהיה נערה נורמלית, ממוצעת, בלי חבר.
"זה שיר חדש שלנו; כתבתי אותו הערב."
שיר חדש? כולם בקהל התלחשו מופתעים. עברו לפחות ארבעה חודשים מאז שהחבר'ה הטובים כתבו שיר חדש, וכולנו ידענו בעל־פה את המילים של השירים שלהם. ההדרן היה בדרך כלל סתם הגרסה שלהם לשיר של אוֹאָזִיס, "אל תלכי", ואני ממש לא רציתי לראות איך אֵוֶון נהיה לי רגשני.
אבל שיר חדש? זה לא היה כלול בתוכנית הטוסט־גבינה־צהובה־ומוזיקה־בפול־ווליום שלי.
אני חייבת לציין כאן שוויקטוריה היא מה־זה פיקחית. לפעמים היא יותר פיקחית ממני. "אוי," שמעתי אותה אומרת, אבל לפני שהספקתי לסובב את הראש כדי לראות באיזה מין "אוי" מדובר, אֵוֶון המשיך לדבר.
"החברה שלי אודרי גמרה איתי היום ו..."
אוי.
אתם יודעים איך בסרטים רואים חדר דחוס ורועש ומישהו אומר משהו שגורם לכולם להפנות את הראש ולנעוץ עיניים באותו בנאדם? אז תשמעו: זה קורה גם בחיים. וזה קרה לי כשאֵוֶון אמר את זה. היו מאתיים אנשים בחדר, ארבע מאות עיניים (בעצם שלוש מאות תשעים ותשע, כי גֵ'ייק מאיירס איבד עין בתאונת דיג בגיל שש), וכולן קדחו בי חורים.
אֵוֶון עדיין לא סתם את הפה. "כן, היא גמרה איתי ממש לפני ההופעה הכי חשובה בחיים שלי..."
"על הפנים," לחש קול מאחורי. נחשו של מי.
"תמיד אמרתי שאכתוב עליה שיר, אז אני מקווה ש... לא מאוחר מדי. לשיר קוראים 'אודרי, חכי!'"
קפא לכם פעם המוח? זה מה שהרגשתי כששמעתי את שם השיר. נזכרתי איך ירדתי במדרגות אחרי שגמרתי עם אֵוֶון והעמדתי פנים שאני לא שומעת אותו. איזו שגיאה איומה עשיתי. לא הקשבתי לו באותו רגע, אז עכשיו הוא דאג לזה שאני אקשיב.
(בסדר, אני צריכה גם להודות שקצת התאכזבתי ששם השיר הוא לא "אודרי, הנערה הכי הורסת שהכרתי" או "אודרי, הקטע שהיה לנו פעם במסיבה אחרי הופעה היה מד־הים" או משהו כזה).
הלמות הבס של התוף היתה חזקה כמו הלמות הלב שלי, והגיטרה ייללה בקו צורמני ופילחה את הבמה וסחפה את כל הלהקה. זה לא דמה לשום דבר שהם ניגנו בעבר. אֵוֶון החליף אקורדים במהירות כזאת שלרגע חשבתי: הוא עד כדי כך אהב אותי? הוא באמת אהב אותי ככה? כבר התחלתי לדמיין את סצנת ההתפייסות שלנו, מתמזמזים אחרי ההופעה וצוחקים על כמה שהייתי טיפשה שנפרדתי ממנו ואז...
ואז הוא התחיל לשיר.
"אמרת מה שהיה לך על הלב ועכשיו תקשיבי לי! השארת אותי לבד, אחרי שכבר היית שליייייי!"
מה?
"אמרנו זה לזה שאנחנו אוהבים — והכול היה שקר וכזב! נגעתי בשערך וצפיתי בך מתה, מאוכזב ונעזב; תלשת את לבי מגופי ותלית אותו על צלאאאאב!"
אוי, אלוהים!
"הכול טוב, את תמיד אומרת; תשמרי את זה לפעם אחרת! ועכשיו אני רואה אותך במדרגות דוהראאאת!"
והחלק הכי גרוע היה שהשיר שלו היה ממש טוב. כלומר, אתם בטח כבר יודעים את זה (אני לא מגלה פה איזה סוד גדול). אבל באותו ערב, הקהל כמעט חטף התקף לב קולקטיבי. הם רקדו כמו מטורפים. אפילו הברמנים — הברמנים המרושעים, שהחיים הפכו אותם לאנשים מרירים שמוהלים את הקולה במים — הפסיקו למזוג ותופפו באצבעות על הדלפק. אפילו החבר'ה שלא רוקדים, אלה שלא מראים רגשות בשום עניין ובאים לג'וּקְבּוֹקְס סתם כי אין משהו אחר לעשות, כאילו; הם נענעו את הראש בקצב השיר כאילו שהם כלבי הצעצוע האלה עם הראש המתנדנד שרואים בחלון האחורי של מכונית. ראיתי איך הבחור מחברת התקליטים מתופף ברגל תוך כדי צפייה בבמה, נלהב. העיניים של סטיב יצאו מהחורים והפה שלו היה פעור — לא היה לו מושג שהלהקה הזאת מסוגלת להנפיק שיר כזה.
גם לי לא היה מושג.
ואז התחיל הפזמון. אתם יכולים להצטרף אם בא לכם.
"אודרי, חכי! אודרי, חכי! את עזבת, ואני טרקתי את הדלת כאילו אין מחר! אודרי, חכי! אודרי, חכי! תגידי מה שאת רוצה, אבל תדעי לך שאין סיום יותר אכזר!"
אני נשבעת לכם שאם השיר הזה לא היה עלי, אם בחיים שלי לא הייתי מכירה את אֵוֶון, הייתי מטפסת על הבמה ההיא ומנענעת את התחת שירשתי מאמא שלי. השיר היה פשוט ממכר. אבל נשארתי שתולה לרצפה, והלסת צנחה לי בערך עד לברכיים. ויקטוריה עמדה לידי בעיניים פעורות לרווחה, וג'ונה קיפץ מאחורינו, לא לגמרי מודע לכמה הסיטואציה נוראית. זאת אומרת, אֵוֶון עמד על הבמה ושר עלי לפני כל בית הספר! אם הייתי זריזה יותר הייתי עולה לבמה ומנתקת את הכבל של המגבר, ובאותה הזדמנות מתנגשת באֵוֶון או מפילה את מערכת התופים או משהו כזה. אבל לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לבכות, לא יכולתי להריע ולא יכולתי לדבר. בחיי, זה היה כאילו קוברים אותי בחיים, משקל כל העולם מעך לי את החזה ואֵוֶון היה זה שהחזיק את אֵת החפירה.
"אודרי, חכי! אודרי, חכי!"
באותו שלב האנשים שמאחורינו כבר הצטרפו לשיר, ואֵוֶון ממש קיבל אורגזמה מהתגובה של הקהל. הוא תמיד דיבר על רגעים כאלה כשהיינו במיטה שלו, מכוסים בסדינים עם תמונות של נבחרת הבייסבול קליפורניה אֵינְגֶ'לְז, כששמש אחר הצהריים מציצה מבעד לתריסים. "אני רוצה להחזיק את הקהל בכף ידי," הוא לחש, ואני צחקקתי ואמרתי, "זה יקרה יום אחד," אבל מי בכלל התכוון? בחייכם, עד אז החבר'ה הטובים כתבו רק שלושה שירים. אֵוֶון לא בדיוק נחשב לאליל רוק.
עד הרגע ההוא.
בסוף סובבתי את הראש אל ויקטוריה, שהעבירה את העיניים הלוך ושוב ממני אל אֵוֶון. הפה שלה מלמל שוב ושוב, "שאני אמות," והרגל שלה תופפה לפי הקצב. היא ראתה שאני מסתכלת והפסיקה. ניסיתי לשגר לה מסרים באמצעות העיניים, כמו "אני חושבת שאני הולכת למות ואני רוצה להסתלק מפה עכשיו, בבקשה," אבל היא לא קלטה. האולם היה חשוך מדי והמוזיקה רועשת מדי. לעזאזל הרמקולים האלה. למה לא יכולנו להקשיב מאחור? למה לא נפרדתי מאֵוֶון מחר? למה אני לא דוחה הכול למחר כמו ויקטוריה?
מתערבים שהוא שיקר גם בקשר לחוט הדנטלי?
"אודרי, חכי! אודרי, חכי! אודרי, חכי!" המוזיקה השתתקה — אֵוֶון שר לבדו לאולם מלא במעריצים החדשים, שצרחו את המילים במלוא הגרון. שאר חברי הלהקה הסתכלו על הקהל שנע קדימה ואחורה, כמו הילדים הקטנים שהסתכלו על ג'ונה כשהוא עבד במשרה חלקית בתור סנטה קלאוס בחג המולד הקודם. זה אמיתי? (הערה: ג'ונה בתחפושת סנטה = חג המולד הכי שווה בעולם).
"תודה לכם. אנחנו החבר'ה הטובים!" צעק אֵוֶון. הוא הניף אגרוף קפוץ באוויר, ובמקביל הוריד את הגיטרה מעל הצוואר. שאר חברי הלהקה ירדו מהבמה, אבל אֵוֶון? אני נשבעת באלוהים שהוא ירד משם ביהירות, עם הזנב למעלה, ממש כמו איזו תרנגולת.
"תגידי, זה באמת קורה?" תפסתי בידה של ויקטוריה והחזקתי אותה מולי, "זה חלום? אני חולמת?"
"לא. את ערה."
עצמתי את העיניים ואז פערתי אותן לרווחה. "תעשי לי טובה ותשקרי לי."
ויקטוריה, בלי להזיז ממני את העיניים, משכה בשרוול של ג'ונה. "כדאי שתתחיל להוציא אותנו מפה, מותק."
"ג'ונה חולם? או שאולי אני בחלום של ג'ונה?"
ג'ונה אחז בידה של ויקטוריה, והיא בשלי. התחלנו לפלס דרך בין האנשים כמו רכבת קטנה.
"לא, את נחשפת לקרינה גרעינית. את מתחילה להיראות לי כמו צֶ'רְנוֹבִּיל. תחזירי את העיניים שלך לגודל טבעי, כי את נראית כמו דג."
"תגידי, זה חמור כשלא מרגישים את הרגליים?"
"תפסיקי עם הדרמות."
"תסלחי לי, לא ראית מה שקרה לפני רגע?"
"נכון שזה היה שיר הורס, אוד?!" נופף אלי מישהו כאילו אני כתבתי את השיר הזה. כאילו שאני הייתי כותבת שיר כזה!
"מזל שנפרדת ממנו!"
"אודרי, חכי! אודרי, חכי!"
שמעתי את זה עם כל צעד שעשינו. כולם היו נלהבים ונרגשים כאילו הם יצאו הרגע מאירוע של התעוררות דתית וזכו לגאולה והם ממהרים לספר לחמישה חברים מה שהם ראו.
"אני הולכת להרוג אותם," אמרתי לוויקטוריה.
"את לא!" ג'ונה משך אותה שמאלה ואני זגזגתי מאחוריהם.
"אתה צודק. אני לא הולכת להרוג אותם. אני הולכת להרוג את אֵוֶון."
"זה נושא מצוין לחיבור במסגרת בחינות הכניסה למכללה: 'הרגתי את החבר שלי והצלחתי לשמור על ממוצע ציונים גבוה ולקבל תפקיד ראשי במחזמר האביב'."
"אודרי, חכי! אודרי, חכי!"
"תעוף לי מהעיניים, פיט, יא אידיוט!"
"את אף פעם לא תכתבי עלי שיר. נכון, ויקטוריה?"
"בטוח שלא הייתי כותבת שיר כזה עליך."
"מחזמר?" לרגע אחד התרחקתי מגבול הטירוף, "מתי בדיוק כיכבתי במחזמר?"
"אין לי מושג מזוין. אנחנו בכלל מעלים מחזות זמר?"
"באפריל לפני שנה העלו את דרום פסיפיק."
ויקטוריה צחקה ויצאו לה מין נחרות כאלה מהאף. "אני יכולה לתאר לעצמי איך זה היה גם בלי לראות את זה."
בזמן שג'ונה הוביל אותנו למכונית, פיזרתי את השיער על הכתפיים וסידרתי שיכסה לי את הפנים. "תהדקי חגורת מושב, 'הדודנית זֶה'," אמר ג'ונה כשהוא מביט במראת התשקיף.
"זה הזמן להפגין שוב רגישות, ג'ונה."
"קיבלתי."
ויקטוריה ואני ישבנו פנים אל פנים במושב האחורי. "שאני אתאבד עכשיו, או שאחכה ואעשה את זה לעיני אֵוֶון כדי שהוא ירגיש ממש ממש רע?"
"את לא הולכת להתאבד. זוכרת שבשיעור חינוך דיברו על איך שהמתבגרים שותים משקאות אלכוהוליים כדי להסתיר כאב? זה מה שאת הולכת לעשות."
"לא אמרו גם משהו על ביתור גופות של אֶקְסִים?"
"את זה נלמד בשיעורי אנטומיה בשנה הבאה."
צחקתי. המכונית קרטעה ויצאה לדרך. יושבי המכוניות הסמוכות הציצו אלינו ואחר כך הביטו זה בזה. ידעתי מה הם אומרים זה לזה, "הנה הבחורה שנפרדה מאֵוֶון! זאת ההיא, שם!"
"תשמעי," אמר ג'ונה מהמושב הקדמי, "אל תיתני לזה להדאיג אותך. זה סתם שיר. הרי גם ככה היו מגלים שנפרדתם."
"תקשיבי לבחור," הסכימה איתו ויקטוריה, "הוא דובר אמת."
"מה שנכון," אמר ג'ונה, "אֵוֶון יהיה כל כך הַיי בהמשך הערב שכל הסיכויים שהוא לא יזכור את המילים."
"אמֵן," הוסיפה ויקטוריה, "רוצה ללכת לאִין־אֶן־אָאוּט?"
השענתי את הראש על הכתף שלה והנהנתי. היא מכירה אותי כל כך טוב שזה מפחיד. "כן. אבל אין עלי מזומנים."
"גם לי אין. ג'ונה, לאודרי ולי אין כסף."
"למה זה לא מפתיע אותי?" הוא מלמל וחצה את הצומת.
אז אתם בטח יודעים מה עשה אֵוֶון בזמן שאנחנו עמדנו בתור לחלון המסעדה, בזמן שג'ונה צעק לתוך האינטרקום הקטנטן את ההזמנה, ובזמן שהכינו לי מילקשייק תות במקום המילקשייק שוקולד שהזמנתי. הרי הוא דיבר על זה בכל ריאיון שהוא נתן בחיים. האיש מחברת התקליטים יצא מהכניסה האחורית של הג'וּקְבּוֹקְס אל משטח הטעינה, לחץ את ידי חברי הלהקה ואמר דברים כמו, "הייתם גדולים, חבר'ה!" הוא זרק באוויר כמה שמות של מנהלים בַּחברת תקליטים והזמין אותם למשרד שלו ביום שני בבוקר. "תתכוננו," אמר להם, "החיים שלכם הולכים להשתנות."
אבל אף אחד לא אמר לי שהחיים שלי הולכים להשתנות. לא אמרו לי שום דבר על פפראצי ועל עורכי שבועונים, על יחצנים או על העורך דין שהורי ייאלצו לשכור. אף אחד בהחלט לא אמר לי שעד סוף השנה כולכם תכירו את השם שלי.
זה כל מה שאתם בעצם יודעים עלי: השם שלי.
אבל זה נגמר, ילדים.
עכשיו תשמעו את הצד שלי.