זה ספר רזה. הוא כתוב בשפה רזה, הסיפור רזה וגם, מפאת אורכו (112 עמודים), הוא, פיזית, רזה.
שפה רזה אני אוהבת. גם לקוניות. אני מרגישה שמכבדים אותי כאשר מציגים בפני מציאות בלי פרשנות רבה. העדרן של מילים מרגש אותי פעמים רבות יותר מאשר קיומן. אבל כדי שזה יצליח נדרש מינון מדויק. כאן, למרות שמדובר בסופר גרמני, זה לא מספיק מוקפד.
והסיפור, יש לו סיפור. הגיבור הוא ילד להורים שנמלטו מפני הרוסים מפרוסיה לכיוון מערב ב 1945 ותוך כדי כך איבדו את בנם הבכור. הספר הוא מונולוג של הילד שנולד לאחר המלחמה, וחי בבדידות רבה בבית עגום ושקט, כבן למי שלא הצליחו להתגבר על אובדן ילדם הראשון. על הכריכה האחורית כתוב שהסיפור מטלטל ונוגע ללב. הוא לא נגע לליבי. לא כי גרמנים. הוא פשוט לא כתוב ככה. אפילו מידה מצומצמת של הזדהות לא חשתי, ומציאות כזאת, שיש בה אובדן ילד, בדרך כלל מעוררת בי משהו מזה.
אני חושבת שהעדר ההזדהות מאפשר להסתכל על הסיפור הזה באופן מאד שכלתני. גם שיפוטי. זה ספר רווי אשמה. גם אשמה שהילד מתאר לכל אורך הספר, בעצם על כך שהוא קיים, על כך שהוא מרגיש, וגם אשמה שאנחנו מטילים על ההורים שלו.
ברוב הביקורות שקראתי דיברו על אלגוריה בין הילד הזה לבין הדור שנולד בגרמניה לאחר המלחמה, תחושת האשמה שלהם עקב מעשי הוריהם והאשמה שמוטלת על ההורים. זה מסתדר מצויין, רק שהסיפור הזה של אח שאבד תחת הבריחה הוא סיפורו האישי של טרייכל, כך שאין לי מושג אם הוא באמת התכוון לקחת את זה לשם. אולי כן. אני, על כל פנים, התייחסתי לזה בתחילה כאל סיפור אישי, ורק בעקבות הביקורות התחלתי להתבונן בהיבטים האלה. יחד עם זאת, במהלך הקריאה ישנן סיטואציות בהן הסימבוליות וההקשר לנאציזם בולטים, גם אם מנסים להתמקד במישור האישי.
אם אני ממליצה? אני לא יודעת. אין פה איזו חוויית קריאה מענגת, אבל הוא נחשב חשוב כחלק מהשיח הגרמני על המלחמה ואחרית הדבר של חנן אלשטיין, המובאת בספר, מאד מעניינת. פרט לזה, נראה לי שזה ספר שזוכרים.


















