• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
לאהוב עד מוות

לאהוב עד מוות

מאת דבורה עומר

הביקורת של גלית

תמונה של גלית
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
לאהוב עד מוות

לאהוב עד מוות

מאת דבורה עומר

הביקורת של גלית

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של גלית
הוצאה לאור:שרברק
0
קטגוריה:מקור (נוער)
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/27
ביקורות על לאהוב עד מוות
הבאה
יניב
לפני 15 שנים

“קראתי את הספר בנעורי וכל מה שאני זוכר מהספר חוץ מזה שלא עזבתי אותו עד שסיימתי זה שאיחלתי לעצמי שגם ל”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

ביום שבו דבורה עומר, כנראה ה-סופרת האהובה עליי בילדותי, מובאת למנוחות, אני מרגישה צורך לכתוב לה הספד משלי בצורת ביקורת על הספר הנפלא הזה שהיה חלק כל כך בלתי נפרד ממני.
זה היה הספר הראשון שלה שקראתי, ובתור היותי רומנטיקנית בלתי נלאית, אז כמו עכשיו, הוא ליווה אותי לכל אורך הילדות. הוסיפה לכך העובדה שמסופר בסיפור אהבה אמיתי - אהבתם של זוהרה לביטוב ושמוליק קופמן, אהבה בלתי אפשרית בימים בלתי אפשריים של תקופת קום המדינה.
כל כך התחברתי לספר הזה עד שלא מעט פעמים הוא חירב לי את יום העצמאות - היה לי מנהג לקרוא אותו כל יום זיכרון, וכל שנה מחדש הוא כל כך טלטל אותי עד שהייתי מתחילה את יום העצמאות במצב רוח נוגה.
לדבורה עומר היה כישרון מדהים להפיח חיים בכל סיפור, לכתוב בשפה שמתאימה לילדים ומבוגרים כאחד, לגרום לך להזדהות עם הדמויות ולהתוודע לסיפורים קטנים בחיים של אנשים גדולים.
עצוב להיפרד מגיבור ילדות. אני מקווה שגם ילדיי, לכשיהיו לי, יגדלו על הספרים שלה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של גלית
גלית
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של גילת
גילת
תמונה של ליז מאילת:-)
ליז מאילת:-)
תמונה של עומרי
עומרי
תמונה של עדי
עדי
תמונה של שין שין
שין שין
25קוראים|גיל ממוצע52|76%נשים

על המבקרת

תמונה של גלית

גלית

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
60 ביקורות•8 נבחרות•1,194 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של גלית
גלית
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות60
ביקורות נבחרות8
לייקים שקיבלה1,194
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת30מתח ריגול והרפתקאות11ספרות מקורית9

דיון על הביקורת

1 תגובה
עירית
עירית•לפני 13 שנים

דבורה עומר סופרת מופלאה

מזדהה עם כל מילה בזכות דבורה עומר גיליתי עד כמה מעצים לקרא ועד כמה זה נפלא לקרא. ספריה הנהדרים היו חלק בלתי נפרד מילדותי .
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של גלית

שיר ענוג

שיר ענוג

לילה סלימאני

לפני יותר משנה, באוגוסט החם והלח, הייתי עסוקה בעריכת ריאיונות למשרת מטפלת עבור טל שלי, שהיה אז בן שלושה חודשים. הבית שלי היה נראה כמו תחנת רכבת, אחת יוצאת ואחת נכנסת. כאימא שכבר הספיקה לחוות חופשת לידה אחת ארוכה, נקרעתי בין הרצון שלי להחזיר לעצמי קצת את החיים ולהתעסק פחות בלוגיסטיקה של תינוק, לבין רגשות האשם האימהיים הטבעיים מאוד. לשמחתי ולמזלי אני עובדת מהבית כך שבכל מקרה הייתי שם כדי לראות אותו במשך היום ולבחון מקרוב את המטפלת שנבחרה.

וזו הייתה הקדמה לספר שפשוט קרע אותי לגזרים. אין לי מילים אחרות לתאר זאת. הוא השאיר אותי ללא מילים וללא נשימה. בסופו של הספר פרצתי בבכי. זה הזמן להוסיף אזהרת תוכן קשה. קראתי בחיי ספרים קשים ומטרידים, כדוגמת "מוכרחים לדבר על קווין", אבל הספר הזה משאיר להם אבק. אולי כי זה באמת תסריט האימים והבלהות של כל הורה.

הספר נפתח במותם של שני ילדים קטנים, כבר מתכון לספר עוכר שלווה. לאט לאט מתבהרת התמונה ומתגלות נסיבות מותם. זהו מעין "חיזור גורלי" רק שאת תפקידה של גלן קלוז מגלמת לואיז, מטפלת בגיל העמידה, חסרת אמצעים, דיכאונית ומסכנה. לואיז מתקבלת לעבודה (עם המלצות חמות מהמעסיקים הקודמים) אצל מרים ופול, לאחר שמרים מחליטה לחזור לעבודתה כעורכת דין. לואיז הופכת להיות קרן האור שלהם. אט אט היא משתלטת על הבית, נושאת בעול של כל משימות תחזוקת הבית, מטפלת בילדים במסירות, דואגת לאפשר להוריהם זמן פנוי, יוצאת איתם לחופשה ולעתים גם ישנה אצלם. לואיז מצליחה להחיות את הזוגיות של מרים ופול, אחרי שהתקשו לתמרן עם שני ילדים קטנים. אבל מרים ופול הם זוג אמיד עם ערכים ותפיסות שונים מאוד מאלה של לואיז, דבר שיוצר התנגשויות בין בני הזוג ללואיז. וכשמרים מתחילה לתהות על קנקנה של לואיז, זה כבר מאוחר מדי והם חצו את נקודת האל-חזור. לואיז כבר הפכה תלויה לגמרי במשפחה, וברגע שהיא מרגישה שהקרקע נשמטת לה מתחת לרגליים, היא בוחרת לבצע מעשה נואש ובעל השלכות נוראיות.

הספר הזה, קשה ככל שהיה, לפת אותי ולא שחרר. לא יכולתי להניח אותו מידיי. כבר הרבה זמן שלא קראתי ספר בכזו מהירות ו"הנאה". הספר העביר אותי מנעד שלם של רגשות והפליא לתאר את מערכת היחסים ההרסנית שנרקמת בין המטפלת לבני המשפחה. הדמויות בספר מאוד חיות, עגולות, שלמות. הכתיבה של לילה סלימאני מופלאה וקולחת. קל להבין כיצד הספר הזה זיכה אותה בפרס גונקור ליצירה הטובה והמקורית ביותר.

ספר מעולה ומומלץ מאוד, גם אם מטלטל והופך קרביים. מניחה שכבר השתמשתי בביטוי הזה בעבר, אבל הוא מקבל משמעות חדשה אחרי קריאת הספר הזה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•גלית
בני בולטימור

בני בולטימור

ז'ואל דיקר

כבר חשבתי שהשנה הזאת תסתיים בלי איזשהו ספר ראוי לציון. קראתי הרבה ספרים, רובם בסדר, כמעט אף אחד לא נשאר איתי. והנה הגיע הספר שהיה הטוב ביותר שקראתי השנה, ואחד הטובים שקראתי אי פעם. עד כדי כך. ספר מושלם, פשוט מושלם. תענוג צרוף. אני מדברת על "בני בולטימור" שכתב הסופר המחונן ז'ואל דיקר, אותו אחד שכתב עוד ספר שהפך לאחד המומלצים שלי, "האמת על פרשת הארי קברט".

מרקוס גולדמן הוא סופר שמנסה לכתוב בלא הצלחה יתרה ספר על משפחתו. הסיפור מתחיל בשנת 2012 כשמרקוס עוזב את ניו יורק ושוכר בית במקום שקט ומבודד בפלורידה כדי לכתוב את הספר. אבל העבר לא מפסיק לייסר אותו, להציק לו, להטריד אותו. הוא שקוע בזיכרונות על המשפחה המפוארת שהייתה לו ואיננה עוד. מתחילת הספר ידוע שהיה איזשהו אסון שהיווה קו פרשת מים במשפחת גולדמן. מאז האסון חייו של מרקוס התפרקו, הוא איבד את אהבת חייו אלכסנדרה, והוא אמנם הפך לסופר מצליח, אבל המשיך להתרפק על העבר שהיה ואינו עוד.

העבר הזה כלל את כנופיית הגולדמנים, מרקוס ושני בני דודו, וודי והילל. הילל היה בן דודו הביולוגי ואילו וודי היה נער מצוקה שדודיו של מרקוס אימצו לא רשמית למשפחה. מרקוס גדל במונטקלייר, למשפחה לא עשירה בלשון המעטה, בטח שלא יחסית לדודיו שחיו בבולטימור. מרקוס תמיד קינא, גם אם לא במודע, בחייו של הילל העשיר. הוא בילה עם בני הדודים שלו בכל רגע פנוי, יצא איתם לחופשות משפחתיות, הם היו חבריו הטובים ביותר ואנשי סודו, והוא גדל והתבגר ביחד איתם. ביחד הם טוו חלומות ותקוות ושאיפות, והעתיד של כל המשפחה ושל כל אחד מבני הדודים היה ורוד ומבטיח. ואז הגיע האסון שסיים את הכול.

מרקוס מאשים את עצמו ומאמין שיכול היה למנוע את האסון. הוא לכוד במעגל של אשמה וגעגועים. הוא מנסה בכל כוחו לכתוב את הספר, אבל תמיד חוזר לאותו עבר שלא מניח לו. נקודת המפנה בכתיבת הספר של מרקוס היא מפגש מחודש עם אלכסנדרה, אהבת חייו בעבר וגם בהווה. המפגש איתה מספק לו השראה ומאפשר לו לחקור לגבי העבר המשפחתי שלו ולמצוא את הקלוז'ר שכל כך היה זקוק לו.

מרקוס מגלה שההיסטוריה המשפחתית שלו מבוססת על הרבה שקרים, שכל שקר בתורו היה טריגר לאיזשהו כדור שלג, לאיזה אפקט דומינו, לאיזה אסון.

הספר נכתב מנקודת מבט נוסטלגית של מבוגר שהיה רוצה לחזור להיות ילד, לחזור ולהתאחד עם בני הדודים שלו, "הגולדמנים", ולייסד מחדש את כנופיית הגולדמנים. מצד שני, כתיבת הספר שולחת אותו למסע מפוכח לגילוי האמת. קיים בספר ניגוד חזק מאוד בין העבר הכביכול מושלם, המפואר, העמוס בהבטחות לעתיד מושלם, לבין ההווה שהוא התנפצות כל החלומות.

ז'ואל דיקר חושף לאט לאט את הזרמים התת-קרקעיים הקטנים מתחת לבסיס האיתן והיציב של המשפחה. כל פעם מתגלה עוד סוד ועוד סדק, עוד תפר שנפרם במארג הכביכול מושלם, והוא עושה זאת בכישרון אדיר, שואב את הקורא פנימה לתוך הדינמיקה המשפחתית, וכל פעם שומט עוד קצת את הקרקע מתחת לרגליה.

סיימתי את הספר ממררת בבכי. איזה סיום מפואר לספר מפואר. כמו שכבר אמרתי, פשוט ספר מושלם שאסור לפספס!!!

לפני 8 שנים•
★★★★★
•גלית
עד הקצה

עד הקצה

ניב דרוקר

קצת לפני גיל 30, כשהכרתי את מי שהפך ברבות הימים לבעלי, באחד הדייטים הראשונים שלנו, אמרתי לו חצי בצחוק-חצי בקצת פחות בצחוק שאני רוצה חבר כדי שבגיל 30 יהיה מי שישלח אותי לעשות צניחה חופשית לראשונה בחיי. הוא לקח אותי יותר מדי ברצינות וליומולדת 30 עשיתי את מה שהפך לדבר האמיץ ביותר שעשיתי בחיי. תכלס, היה כיף, אבל אני את האדרנלין שלי מעדיפה לקבל מדברים אחרים. וחוץ מזה, אדרנלין זה לחלשים. אפשר לחיות גם בלי זה, אם תשאלו אותי.

וכל ההקדמה הזאת כדי להגיד שבתור פחדנית עם קבלות, קשה לי להבין אנשים שחיים מאדרנלין, או אנשים שמרגישים חיים רק במצבים של דופק מואץ וחוויות של כמעט מוות. אחד מאלה הוא ניב דרוקר, בחור שקראתי ריאיון איתו בעיתוני השבת לפני שבועיים. הוא קיבל את החיים שלו במתנה אחרי שכמעט הלך קפוט באחד הג'ונגלים של בוליביה, בריו מניקי. אבל הוא נשאר בחיים כדי לספר ולכתוב על החוויה הבאמת מטורפת ועוצרת הנשימה שעבר שם. כן, לפעמים החיים מספקים את התסריטים הכי מפחידים שיש. והריאיון איתו השאיר לי טעם של עוד אז קניתי את הספר שלו – ספר מרתק שקשה להניח מהידיים, בעיקר כי כל כולו מציאותי.

ניב דרוקר נסע כמו צעירים רבים בגילו לטיול של אחרי צבא בדרום אמריקה. הוא הגיע עם מטען של הרפתקנות ורצון לצאת ל"אקספדישן" – מקום שאף אחד לא היה בו לפניו. בבוליביה הפנו אותו אל שאול, בחור ישראלי שמכיר אותה כמו את כף ידו ויודע לייעץ לכל ישראלי הרפתקן שמגיע אליו. במשרד של שאול ישב עידן, עוד בחור ישראלי, מבוגר מניב בשנתיים, שרק חיכה שיגיע פרטנר הרפתקן כמוהו. שאול המליץ לניב ועידן לצאת לטרק בריו מניקי, נהר המניקי, בלב הג'ונגלים, מקום שאולי רק האינדיאנים המקומיים מכירים, וגם זה בספק. הוא הפנה אותם לבחור מקומי שיוכל לעזור להם ולקשר בינם לבין מדריך שייצא איתם לטרק. בסופו של דבר הם מצאו אינדיאני מקומי שטען שהוא מכיר את המניקי, והוא צירף לטרק גם את בן דודו. ביחד הם יצאו לטרק ששום תסריטאי לא יכול היה לחשוב עליו. הם נכנסו ללב הג'ונגל, הראות שלהם הייתה מוגבלת לכמה מטרים קדימה, הם נאלצו לפלס לעצמם דרך באמצעות המצ'טה, הדרך הייתה כל כך מסובכת וההתקדמות שלהם הייתה כל כך איטית עד שבשלב מסוים, המדריכים (שהתגלו כחאפרים מקצועיים שלא מכירים את האזור) נטשו אותם כדי להציל את עצמם והשאירו את ניב ועידן בלי מפה, בלי אוכל ובלי תקווה שיצליחו לשרוד. המניקי התברר כנהר סוער במיוחד עם מערבולות וזרמים תת-מימיים מטורפים שעובר בתוך קניונים ענקיים ובלתי עבירים, עם ראות כמעט אפסית. הם נאלצו להתמודד עם תולעים שחודרות לגוף ואוכלות אותו מבפנים, עם נחשים, תנינים וכמה התקפות של צרעות שחורות ואכזריות. הם כמעט טבעו, כמעט גוועו ברעב וכמעט הפסידו לאיתני הטבע. אבל בסופו של דבר כוח הרצון שלהם ניצח, וגם העובדה שמשלחת חילוץ של חברת הביטוח יצאה כדי לחלץ אותם לא הזיקה.

קשה למישהי כמוני שכל קשר בינה לבין הרפתקנות מקרי בהחלט להבין את ניב ושכמותו. ועוד יותר קשה לי להבין איך למרות החוויה שעבר, הוא המשיך לטייל עוד כמה חודשים בדרום אמריקה. אבל הספר כשלעצמו מותח לכל אורכו, למרות שהסוף ידוע מראש, והסיפור הוא כאמור סוג של המציאות עולה על כל דמיון. אין ספק שהחוויה הזאת שעברו שני המוצ'ילרים היא החומר שממנו ספילברג יכול להרוויח הרבה כסף.

בשורה התחתונה – ספר לא שגרתי ומומלץ.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•גלית
העלמה מקזאן

העלמה מקזאן

מאיה ערד

מאיה ערד היא הסופרת הישראלית הטובה ביותר שלא הכרתי עד כה. בהתעקשות שלי לקרוא בעיקר ספרים מתורגמים אני מפספסת אוצרות. אבל יצא שתקציר הספר מאוד משך אותי וחיכיתי נצח עד שתורי בספריה הגיע (נצח במונחים של מי שלא יודעת לדחות סיפוקים וקונה כל ספר שמוצא חן בעיניה).
מעמוד לעמוד יותר ויותר התאהבתי בכתיבה של ערד, ביכולת שלה להכניס את הקורא לתוך ראשה של דמות, בכישרון שלה לטוות עלילה ולגרום לדמויות לקרום עור וגידים.
זהו סיפורה של עידית, רווקה על סף הארבעים, מורה בבית ספר, חסרת מודעות עצמית, קפוצת תחת כמו שמירי רגב הייתה כנראה מכנה, מהטיפוסים המרגיזים האלה של "אכלו לי, שתו לי" שלא מסוגלים לקחת אחריות על החיים שלהם. היא רווקה נצחית, אבל כביכול מבחירה, כי עדיין לא מצאה את מר דארסי המיוחל שיוקיר תודה על נוכחותה בחייו. עידית היא דמות הקורבן האולטמטיבי שהחיים פשוט מתאכזרים אליו על לא עוול בכפו.
חברתה ענת מחליטה לנסות ולשדך לה את מיכאל, חברו של בעלה. מהרגע שעידית מכירה את מיכאל, היא מחליטה שהוא-הוא אהבת חייה והיא לא מוכנה לוותר עליו, וכך בשורה של אקטים נואשים שגורמים לקורא לנוע בחוסר נוחות בכיסא ולראות תאונה בזמן התרחשותה, היא מנסה לגרום לו להתחייב אליה. זה אמנם לא קורה, אבל המפגש איתו ומערכת היחסים הקצרצרה והחד-צדדית ביניהם שולחת את עידית למסע משנה חיים - המסע אחרי ילד משלה.
כאמור, הכתיבה של מאיה ערד פשוט מופלאה. בעברית פשוטה, חפה מכל ביטויים פומפוזיים שמכבידים על הקריאה, היא מתארת מסע מורכב ועצוב של אישה אחת, מסע אל המודעות, מסע אל ההשלמה עם עצמה, מסע אל ההכרה בערכה ובמקומה בעולם. זה מסע שיש בו הרבה רגעים נלעגים ומביכים, אבל גם הרבה תובנות יפות. ערד מדלגת באלגנטיות על קלישאות ומצליחה ליצור סיפור שלא מסתיים בהפי-אנד קלאסי, אבל הסוף שלו טוב מבחינות אחרות. והיא מצליחה לבנות את דמותה של עידית וגם את הדמויות הנוספות בספר בצורה מושלמת וכל כך מציאותית עד שלעתים רציתי להכניס יד לתוך הספר ולנער כל אחת מהן.
מיותר לציין - ספר מ-ע-ו-ל-ה!

לפני 11 שנים•
★★★★★
•גלית
חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט]

חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט]

ליונל שרייבר

בוקס בבטן, זו התחושה שמשאיר אחריו הספר הזה. גם מחנק, עצב גדול, מועקה. כבר שבוע עבר מאז שסיימתי לקרוא אותו, והוא עדיין לא יוצא לי מהראש, מטריד ומציק. הספר הזה ישב על מדף הספרים לקריאה שלי וחיכה לתורו. בתחילה קצת חששתי ממנו בגלל הנושא הטעון. אחר כך הייתי בהיריון ולא רציתי להציף את עצמי במחשבות שספר כזה יכול לעורר. ולפני שבוע אזרתי סוף סוף אומץ. אפשר להגיד על ספר כזה שנהניתי מהקריאה שלו? האמת שנהניתי מאוד. ליונל שרייבר היא סופרת מחוננת ואחת הטובות שקראתי בחיי. הכתיבה שלה מושכת כמו מגנט. התאהבתי בה עוד ב"עד כאן" ועכשיו, אחרי שקראתי את הספר הזה, אני סוג של מעריצה אותה. לא הרבה סופרות היו מסוגלות להוציא תחת ידן ספר כזה בגלל הנושא הכל כך טעון ובגלל שהוא רחוק מלהיות "פוליטיקלי קורקט".

הספר נפתח בהקדשה של ליונל שרייבר לבן זוגה: "לטרי, תרחיש אימים אחד שלמרבה המזל, לא התממש במהלך חיינו המשותפים". הספר הזה הוא הרבה יותר מכל תרחיש אימים.

יצר האדם טוב מנעוריו? לא במקרה של קווין, בנם של אווה ופרנקלין. אבל מה קדם למה? אולי העובדה שאווה חצ'טוריאן מעולם לא רצתה להיות אימא גרמה לה ללדת בן שקשה עד בלתי אפשרי לאהוב אותו? בן שיומיים לפני יום הולדתו ה-16 מבצע טבח בבית ספרו, טבח שמונע מכל כך הרבה שנאה, טבח שמתוכנן לפרטי פרטים באכזריות ובציניות שרק הוא מסוגל להן, טבח שהוא לא מביע עליו לא חרטה ולא צער. האם כל זה התחיל כי אווה לא רצתה להיות אימא?

אבל בסוף היא הפכה אימא לתינוק ששניות ספורות אחרי שיצא לאוויר העולם סירב לינוק ממנה, תינוק שהטיפול בו וההתמודדות איתו היו קשים מנשוא, תינוק שבלתי ניתן ליצור איתו את הקשר הטבעי שקיים בין אם לתינוקה, תינוק שניצני הרוע החלו לנבוט אצלו בגיל רך, תינוק שהפך לילד חכם ובוגר מכפי גילו שמתח את הגבולות וניסה להרע ולהכאיב. הולדתו של קווין גרמה לקרע הולך וגדל בין אווה לפרנקלין. אווה ראתה בו רוע ואכזריות ולא הצליחה לסלול את הדרך אל לבו, בעוד שפרנקלין סגד לקווין ולא היה מוכן לייחס לו את התכונות שאווה ראתה בו, וכך הם הלכו והתרחקו.

הספר כולו הוא מכתבים שכותבת אווה לפרנקלין, בעלה, כאשר קווין כבר נמצא בבית הסוהר, מרצה את עונשו. המכתבים מגוללים את השתלשלות העניינים וכוללים וידויים עצובים וכנים עד כאב של אימא לבן פסיכופת שמנסה להבין מה השתבש ואיפה הכול התחיל, אימא שלא מגלגלת את האשמה הלאה אלא מסתכלת בצורה מאוד מפוכחת על חלקה בעניין, אימא שלא הייתה מסוגלת לאהוב את הבן שלה.

אמנם סוף הספר ידוע מראש, אבל הוא עדיין עוצר נשימה, מפתיע ומטלטל, אחד הסופים הטובים והקשים שקראתי אי פעם. כבר כתבתי בעבר על ספרה הקודם של ליונל שרייבר, "עד כאן" שהוא לא מומלץ למי שמחפש ניקוי ראש. זה "אנדרסטייטמנט" במקרה של "חייבים לדבר על קווין". הוא לא מנקה את הראש כי אם ממלא אותו במחשבות טורדניות. אבל זהו ספר שלטעמי הוא חובת קריאה של סופרת מעולה ואמיצה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•גלית
חצר עצי התפוח

חצר עצי התפוח

לואיז דוהטי

מותחנים פסיכולוגיים הם מצרך נדיר בימינו, ובפרט כאלה שמעזים לצאת מגבולות השטנץ ולאתגר את הקורא. "חצר עצי התפוח" הוא דוגמה למותחן שתיאורו גורם לו להישמע כמו סיפור שכבר נקרא במיליון וריאציות אחרות, אבל הוא למעשה הרבה יותר מכך. הספר מספר סיפור מוכר על אהבה, סודות ובגידות, אבל בידיה של לואיז דוהטי הוא הופך לרענן ומעניין במיוחד. זהו סיפור מקורי ומטריד בצורה מפתיעה שמציב מיקרוסקופ על החיים המודרניים, ועשוי לגרום לקורא לבחון מחדש את חייו.
איבון קרמייקל היא גנטיקאית מוכשרת ומוערכת בגיל העמידה, נשואה באושר ואם לשני ילדים בוגרים שאינם מתגוררים בבית. היא חיה חיים מסודרים ומאושרים לכאורה. סטוץ פזיז אחד עם גבר שאפילו את שמו אינה יודעת משנה את חייה. הסטוץ הופך לרומן והרומן הזה הוא בעל תוצאות הרסניות ונוראיות.
הספר מסופר מנקודת מבטה של איבון, בצורה של וידוי, סגנון שמאפשר לסופרת ליצור את האיזון המושלם שבין תיאור השתלשלות העניינים וחקירת הרגשות של איבון לבין הסיבות לכך שפעלה כפי שפעלה. איבון היא מדענית, וככזאת, היא מתארת את העובדות ברמת פירוט וניתוח מדעית. היא אינה מתרצת את הפעולות שלה, אבל דמותה כה מורכבת ומלאה ברבדים עד שקל להבין כיצד מצאה את עצמה במערכת יחסים כל כך לא צפויה ובצרה שמעולם לא דמיינה.
לואיז דוהטי חושפת בכישרון רב את הבקעים והסדקים שקיימים מתחת לפני השטח של הנישואים המאושרים. היא גם מעבירה בספרה ביקורת פמיניסטית על החברה הסקסיסטית שבה, מצליחה או עצמאית ככל שתהיה אישה, היא עדיין רק אישה בעולם של גברים. ביקורת זו מועברת בצורה ברוטלית, אמינה ולא מתנצלת.
איבון היא דמות נדירה בנוף הדמויות הנשיות אשר תתקשה לשאת חן בעיני הקוראים שמעדיפים את הגיבורות שלהם חביבות ונעימות. השתלשלות העניינים בסיפורה אפלה מדי עבור אלה שמחפשים מותחן בעל קצב מהיר, או מותחן אפל מהסיבות הלא נכונות. זהו לא מותחן עם דם ותיאורים גרוטסקיים, אלא סיפור שכמו נלקח מהסיוטים הגדולים והמפחידים ביותר. הוא לא מספק תפניות עסיסיות שמשאירות את הקורא ללא אוויר, ועם זאת, קשה להניח את הספר מהיד.
מומלץ לכל מי שמחפש מתח בעל ערך מוסף.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•גלית
העדינות

העדינות

דויד פואנקינוס

כשאהיה גדולה, אני רוצה להיות דויד פואנקינוס… או לפחות לכתוב כמוהו. זה הספר השלישי שלו שאני קוראת, וכמו שני הספרים הקודמים, גם הספר הזה סיפק את הסחורה שלמדתי לצפות לה מפואנקינוס – ספר שמהמילה הראשונה שלו ועד המילה האחרונה אני קוראת עם חיוך של עונג. אשרי הסופר שהסגנון שלו מהלך קסמים בצורה כזאת.

זהו סיפורה של נטלי, בחורה צעירה שפוגשת ברחוב באקראי את אהבת חייה, אבל האהבה הזאת נקטעת באיבה לאחר שבעלה נהרג בתאונת דרכים. נטלי חושבת שחייה הגיעו לקצם. היא ממשיכה לחיות על טייס אוטומטי, אבל מגלה שלחיים יש כוח עצום ושגם במקומות החשוכים והנמוכים ביותר, יכולים לבצבץ התקווה והסיכוי לאושר חדש. ואצל נטלי, הם מגיעים ממקום לא צפוי בהחלט.

הספר כולו נכתב בגוף שלישי. פואנקינוס מתאר מהצד את סיפורה של נטלי. אין תיאור בגוף ראשון של מחשבות ורגשות, ועדיין קל כל כך להתחבר לדמות הראשית, להיעצב ביחד איתה, לכאוב איתה ולהתרגש על התפנית שחייה מקבלים. הרבה הומור יש בספר הזה והרבה שנינות, כל מיני קטעי קישור בין הפרקים (הקצרצרים) שהם קשורים-לא קשורים, אבל מוסיפים הרבה. זה יכול היה להיות עוד ספר על אבלה של בחורה צעירה, אבל פואנקינוס, בסגנון הייחודי והנפלא שלו, הופך את הספר לספר על תקווה ואהבה שתופסת אותך לא מוכן.

זהו ספר קצר יחסית, 170 וקצת עמודים, ויוצא שאני מעדיפה תמיד לקרוא ספרים ארוכים יותר, אבל הספר מושלם מבחינת האורך שלו ומשאיר טעם מתוק של עוד.

הספר נקרא "העדינות" וכל כולו עדינות ורוך שלי אישית עשו משהו נעים מאוד בלב. העדינות הזאת הצליחה לצאת מבין דפי הספר ולעטוף אותי. כל מילה חדרה וריגשה וליטפה אותי. גיליתי שהספר עובד לסרט בכיכובה של אודרי טוטו, והאמת שאין ליהוק מושלם מזה. כך בדיוק דמיינתי את נטלי.

יש צורך להוסיף שאני ממליצה על הספר?

ובכלל, ממליצה על כל ספריו ושוקלת להקים מועדון מעריצים שלו בארץ!

לפני 11 שנים•
★★★★★
•גלית
כמה רחוק את מוכנה ללכת

כמה רחוק את מוכנה ללכת

מאירה ברנע-גולדברג

חישוב מהיר מגלה שעברה כחצי שנה מאז שכתבתי לאחרונה ביקורת על ספר. חצי שנה שבה העברתי טרימסטר שלישי של היריון עסוקה בקינון ורביצה מול המזגן, ולאחר מכן לידה ואז יצירת שגרה חדשה שמורכבת בעיקר מהנקות וחיתולים וגזים וחוסר שינה ולמי יש כוח לקרוא, ועל אחת כמה וכמה לכתוב?

אבל לאט לאט אני חוזרת לעצמי. אולי לא לקצב הקריאה שהיה לי, אבל החמ"ל שלי במיטה מורכב מחיתול טטרה, מוצץ, כרית הנקה וספר (ולפעמים גם תינוקת…)

אחד הספרים שדווקא כן קראתי בתקופה האחרונה, ואחד הספרים שנהניתי במיוחד לקרוא הוא "כמה רחוק את מוכנה ללכת", וזה סמלי מאוד שזה הספר הראשון שאני כותבת עליו בתום תקופת היובש. בכל זאת, לי ולגיבורת הספר, להלן "חמודה" יש כמה דברים משותפים, ולו היינו יושבות לקפה, אני בטוחה שהשיחה הייתה קולחת. "חמודה" היא בחורה חמודה במיוחד, עם חיים לא רעים בכלל, רק שדבר אחד חסר: תינוק. וגם היא, כמוני, שונאת את השיעור הזה בסבלנות שהחיים זימנו לה.

מאירה ברנע-גולדברג כתבה פה ספר שכל אישה יכולה להזדהות איתו, ולא רק כאלה שעוברות את המסע המייגע שגיבורת הספר עוברת, אבל בפרט הן. אינספור פעמים הזדהיתי עם גיבורת הספר שעוברת דרך חתחתים שאי אפשר לעבור אותה ללא הרבה הומור עצמי והומור בכלל. הספר מתאר בצורה נאמנה למציאות את התהליך שנשים רבות עוברות מהרגע שבו הן מתבשרות שהן ייאלצו להביא ילד לעולם לא כמו שהטבע התכוון: אינסוף בדיקות ופגישות עם רופאים והזרעות וצילומי רחם והמתנה בתורים אינסופיים עם הרבה נשים במצבן והפריות, וזה עוד כלום לעומת האכזבות שהתהליך הזה טומן בחובו והרגשות השליליים שהוא מציף אותך, והבושה שאת מרגישה על כך שאין לך עדיין ילד.

הספר הוא אמנם לא קצר, אבל הוא נקרא במהירות שיא. ברנע-גולדברג היא סופרת מוכשרת במיוחד. יש לה את היכולת להפוך גם פרטים יבשים למלאי חיים ולמרתקים ובעיקר למצחיקים. הספר קולח והעמודים מתעופפים מעצמם. וכאמור, זה נושא שיכול לדבר לנשים רבות, אבל רק מי שעברה את זה והייתה שם יכולה להוציא תחת ידה ספר כזה ולספר על זה בדיעבד בצורה כל כך הומוריסטית.

והעיקר, הסוף טוב. גם אצל "חמודה" וגם אצלי.

ממליצה על הספר בכל פה!

לפני 11 שנים•
★★★★★
•גלית
נהר הפלאות

נהר הפלאות

אן פאצ'ט

לא עשיתי טיול של אחרי צבא, לא טיול קלאסי כזה של טרקים בדרום אמריקה או חיפוש עצמי בהודו. אני קצת פחדנית וקצת (הרבה) מפונקת, ותכלס מעדיפה סיבוב שופינג עירוני על פני התמודדות עם טבע, חרקים ומחלות אופציונליות. מצד שני, אני מודעת לכל מה שאני אולי מפספסת, ולכן מאוד נהנית לקרוא על זה. גם זו דרך לטייל במקומות.

"נהר הפלאות" של אן פאצ'ט, מעבר לנושאים האתיים, הרפואיים והאנתרופולוגיים שהוא עוסק בהם, גם לקח אותי למסע לברזיל, ליערות הגשם ולאמאזונס המסתורי. וזה היה מסע נפלא שאפילו לא התלוו אליו עקיצות יתושים, לחות בלתי נסבלת ותנאים כמעט בלתי אפשריים. הספר הזה עושה את מה שספר טוב צריך לעשות – לוקח אותך למקום זר והופך אותו למרתק עד כדי כך שאתה לא רוצה לעזוב (לא פיזית, כמובן…)

ד"ר סינג, פרמקולוגית שעובדת בחברת תרופות במינסוטה, מוצאת את עצמה נאלצת לנסוע לברזיל, לג'ונגלים של האמאזונס, כדי לחפש רופאה ומורה לשעבר שאמורה לפתח תרופה מהפכנית עבור החברה. נשות שבט הלאקשי שמתגוררות על גדות האמאזונס הן נשים מזן מיוחד: הביציות שלהן לעולם אינן מתיישנות ואינן נגמרות, והן יכולות להיכנס להיריון גם בגיל 70. חברת התרופות מנסה למנף זאת לטובתה ולפתח תרופה שתחולל מהפכה בטיפולי הפוריות. ד"ר סוונסון, הרופאה שנשלחה מטעם החברה לאמאזונס, נמצאת שם כבר כמה שנים, אבל הקשר איתה אבד. ד"ר סינג אינה המועמדת הטובה ביותר לנסוע לשם, אבל עמית לעבודה, אנדרס אקמן, כבר נסע לשם לפניה ומכתב שהתקבל דיווח על מותו שם ממלריה. אלמנתו מפצירה בד"ר סינג לנסוע והיא מתרצה.

הנסיעה שלה היא מרתקת ויוצרת סיפור ודמויות חד-פעמיים. הסיפור הזה מוציא את הקורא מגבולות המוכר, מבלי לגלוש למחוזות הפנטזיה. הספר רווי במסתורין, הרפתקאות ומדע. הסיפור מרתק ושואב אותך החל מהמשפט הראשון. הכתיבה כל כך מלאת חיים, צבעונית וציורית, עשירה ובלתי נשכחת, ובפרט תיאורי הטבע שבה. והסגנון של אן פאצ'ט זורם, קצבי ומהנה.

נמשכתי למורכבות של המסתורין הרפואי במעמקי הג'ונגל. התיאורים של פאצ'ט המחישו לי את החיים באמאזונס ואת מאבקו של אדם זר להסתגל לנסיבות הבאמת קיצוניות שם.

יש שיגדירו את קצב הסיפור כאיטי, אבל הקצב בהחלט מתאים ומעביר את התחושה של חיים במקום חדש, שעות וימים על שפת הנהר האינסופי וקולות בעלי החיים, החיים ללא שעונים והשגרה היומיומית העצלה שמנוגדים לחיים המערביים.

האתיקה האופפת את המחקר הרפואי היא מורכבת, וחבל שלא היה לה ייצוג גדול יותר בין דפי הספר. הספר מעורר שאלות אנתרופולוגיות קלאסיות: כיצד הנוכחות של זרים משפיעה על התרבות המקומית? האם אנשים מבחוץ צריכים להתערב במצבים שבהם ידע או כישורים "מערביים" עשויים לשנות את התוצאה? חבל שפאצ'ט לא הרחיבה בנושאים האלה.

הבעיה הכמעט יחידה עם הספר הזה היא הסוף, שעמד בניגוד לקצב הנעים של כל הספר. הסוף הרגיש לי נמהר מדי, והסיפור הסתיים בצורה פתאומית ואפילו תמוהה למדי. זה כמעט הרגיש כמו מעין מדיטציה נעימה שאתה שוקע בה ומישהו מוציא אותך ממנה בחדות. אבל מעבר לכך, ספר מרתק שמומלץ בחום!

לפני 12 שנים•
★★★★★
•גלית

ביקורות נוספות על "לאהוב עד מוות"

לאהוב עד מוות

לאהוב עד מוות

דבורה עומר

קראתי את הספר בנעורי וכל מה שאני זוכר מהספר חוץ מזה שלא עזבתי אותו עד שסיימתי זה שאיחלתי לעצמי שגם לי תהיה כזו אהבה...

לפני 15 שנים•יניב
לאהוב עד מוות

לאהוב עד מוות

דבורה עומר

את הביקורת אתחיל בסיפור קצר :
לפני כמה שנים, בבית הספר הישן שלי הייתה לה ספריה קטנה בכיתה. היא לא הייתה קסומה אבל הספרים שבה, לפחות בעיני, היו קסומים. כל כמה זמן הלכתי לאותם המדפים הקטנים ובחרתי לעצמי ספר אחר. אל הספר הזה הגעתי בזכות המורה שלי לעברית שהמליצה לי בחום על דבורה עומר ועל הספר הזה בפרט. אז התחלתי לקרוא, ולצערי לא הצלחתי להתרכז בשום דבר אחר. במשך זמן רב מהשיעורים גמעתי את הספר בשקיקה עד שהמורה תפסה אותי ואימה להחרים את הספר, כך היה עד אשר סיימתי אותו. קראתי את העמוד האחרון שוב ושוב ולא רציתי להאמין שזה נגמר. עד היום אני לא רוצה להאמין שזה נגמר כך... ומאותה תקופה עברו כמה שנים יפות, בהן שכחתי מספרים שקראתי, בהן היו שינויים שעברתי אבל משהו נשאר, פינה קטנה בליבי נותרה שם, עם הספר...

בגלל זה אני לא מבינה מה הבעיה עם סופרים ישראלים, דליה עומר וגלילה רון פדר עמית תמיד היו חלק מרשימת הסופרים שלי. מעולם לא הסכמתי עם אותם אנשים ששפטו את כל הספרות הישראלית בגלל כמה ספרים שהתפקששו, הרי ישנם אלפי סופרים אמריקאים שהרסו בגדול את הספרים שלהם אבל אף אחד לא אומר להם על זה כלום, אז הייתי ממליצה לכל מי שאומר שהספרות הישראלית נוראית לקרוא מהספר הזה. אפילו רק את הפרק הראשון.

עכשיו סוף סוף אפשר לעבור לביקורת אחריי ה... אפשר לקרוא לזה הקדמה? שעשיתי פה.

בכללי הספר מספר על חייה של זוהרה שחייה בתקופת קום המדינה. לא אספר יותר, אני לא אדם של ספויילרים. והספר כתוב בצורה מדהימה וזורמת (תשאלו אותי של לפני כמה שנים. היו ממש צריכים למשוך את הספר בכוח מהידיים שלי כדי להחזיר אותי למציאות.), הכל בסיפור הזה כל כך חי ואמין, יכולתי ממש לראות את העלילה קורת לי מול העיניים! אך זה גם היה מינוס, הספר לא היה כמו הספרים של היום, לא ריחמו על זוהרה, המיטו עלייה אסונות רבים מספור, כאלו ששברו אותה, צילקו אותה והשאירו אותה לבד מול העולם.
ולמרות שהיינו שונות התחברתי אליה, הבנתי את הדילמות שלה, הלב שלי נצבט כשכאב לה, הייתי מאושרת כשקרה לה משהו טוב וכשהגעתי לסוף... כתבתי המשך על דף, שכל זה היה חלום. שהיא בחרה אחרת באותו רגע גורלי באמצע הסיפור, שמשהו השתנה והסוף לא היה הסוף... (אפילו שאלתי את המורה שלי אם לא נפל איזה דף או שיש לאהוב עד מוות 2)

פעם קראתי באחת הביקורות פה שכשאתה מסיים ספר טוב חלק מהלב שלך נקרע ונשאר עם הספר, בעיני אין הגדרה טובה מזו למה שקרה לי. חלק ממני תמיד יהיה עם הספר הזה, עם אותה ספריה קסומה ועם אותו בית ספר אהוב...

ועכשיו לסיום :
אני באמת ממליצה על הספר הזה, מכל הלב. גם למי שהוא לא חולה אהבה, גם למי שלא אוהב כל כך היסטוריה, גם למי שסיפורי אהבה סטייל אשמת הכוכבים לא קורץ לו (למרות שאשמת הכוכבים והספר הזה דומים רק בקטע של האהבה וגם זה בערך). כל בן אדם צריך לקרוא את זה, לפחות פעם אחת, לפחות פרק אחד או אפילו עמוד אחד. שרק יכיר את זוהרה ויבין שלא כל הסופרים הישראלים נוראיים ושיש עוד שביב קטן של תקווה...
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני מצטערת על הביקורת המבולבלת, ההקדמה המשונה וה... שאר... זאת פשוט ביקורת כזאת על ספר מבלבל שקראתי לפני שנים רבות...
מקווה שבכל זאת, איכשהו תבינו מזה משהו ותיקחו את הספר לידיים

לפני 11 שנים•
★★★★★
•תות :>
לאהוב עד מוות

לאהוב עד מוות

דבורה עומר

קראתי את הספר הזה מתוך הכרח. הכרחתי את עצמי להתיישב ולקרוא אותו, התחמקתי מקריאתו, היה לי ממש קשה לקרוא אותו. קראתי אותו מוקדם יותר בחופש הזה ועיינתי בחלקים ממנו שוב היום.
אני לא קוראת ספרים של דבורה עומר מבחירה כבר די הרבה זמן. זה לא כי יש לי משהו נגד הספרים שלה, להיפך, אני דווקא זוכרת לה חסד ילדות כי קראתי ספרים שלה כשרק התחלתי לקרוא. הספר האחרון שלה שקראתי היה "אני אתגבר".

אז התיישבתי וקראתי את הספר הזה. יש לי כמה הערות עליו.
ההערה הראשונה היא שהוא מאוד חינוכי. הוא מספר על הפלמ"ח ופעולותיו בימי המנדט הבריטי. עכשיו, היסטוריה יבשה יכולה להיות קצת משעממת לפעמים (אל תסתכלו עליי ככה! אני חובבת היסטוריה! זה אחד המקצועות האהובים עליי!), אז דבורה עומר מספרת לנו על התקופה מנקודת מבט אישית - נקודת המבט של זהרה לביטוב, צעירה בת 19 בתחילת הספר, מגויסת צעירה שמשתתפת בפעולה הראשונה שלה עם הבחורים: ליל הגשרים.
אני לא מספרת פה שום דבר שלא כתוב בתקציר: על רקע פעולות הפלמ"ח מתואר סיפור אהבתם המיוחד של זהרה ושמוליק. לפני שאתם הולכים לשים את הספר על מדף ספרי הנוער ולנעול אותו יפה ככה שהמתבגרים שלכם לא ימצאו אותו, תנו לי להרגיע אתכם: גם סיפור האהבה מאוד חינוכי. מה זאת אומרת? יש בו בדיוק מספיק נשיקות כדי שתבינו שזהרה ושמוליק הם זוג, לא יותר מהדרוש, המינימום ההכרחי.

ההערה השנייה נוגעת לכתיבה. זה ספר ישן, הוא הודפס לראשונה ב-1980. אני רגילה לקרוא תרגום ישנים (היום פחות, אבל הייתי קוראת הרבה כאלה כשהייתי קטנה יותר.), אני רגילה לסלנג מיושן, אני רגילה לעברית ישנה, אני רגילה לכל מה שנראה לנו היום מיושן. באמת שאני רגילה. לפעמים נמאס לי ואני פשוט מחכה שייצא תרגום חדש שיתקן את שהתרגום הישן מעוות ומשנה. הצרה היא שכאן אין "תרגום חדש", כי זה המקור. אף אחד לא יישב לכתוב את הספר הזה מחדש בעברית מודרנית.
מילא, את זה אי אפשר לשנות וזה גם חלק מהקסם של הספר לפעמים, אם כי לפעמים זה מעיק.
יש בספר מעט תיאורים של נוף או אווירה. יש הרבה תיאורים של קפיצות, ריצות, אימוני פלמ"ח. משהו לא מאוזן. ניסיתי למקם לעצמי את הדברים ("הנה, הם מתאמנים בעין-חרוד, וההורים שלה גרים ברחובות, וההם גרים בירושלים...") ונתקעתי קצת.

וההערה השלישית היא בעצם הביקורת שלי על הספר.
אני לא ממש התחברתי לרוב הספר הזה (לקראת הסוף כן הצלחתי "לעלות על הגל" והסיפור דיבר אליי.). לדעתי הוא די בינוני. מה שדבורה עומר יודעת לעשות היא עושה טוב מאוד: רוח של אהבת המולדת, קפיצה לתקופה בהיסטוריה שהשפיעה על כולנו. אבל כל השאר - דמויות, עלילה ועוד מרכיבים הכרחיים - קצת צולעים. זהרה היא דמות טובה, וזה מעולה כי בה מתמקד הספר. המחשבות שלה מעניינות, עמוקות-במידה. חוץ מזה, נוצרה אצלי התחושה שסיפור האהבה הוא רק מסיכה, "עלילה" כי צריך משהו כדי להציג את הרוח הפלמ"חניקית. לא כל כך אהבתי את החלק הראשון של הספר, אבל בערך מהאמצע התחלתי ליהנות מזהרה כדמות עצמאית ומיוחדת.
אהבתי את חלקו האחרון של הספר, במיוחד את סופו המרגש עד-סף-דמעות-אבל-בלי-בכי-של-ממש. אם אתם רוצים לקרוא את הספר, אתם יכולים לקרוא אותו 30 עמודים כן-30 עמודים לא.
בתור קוראת, אני מעניקה לעצמי את שתי הזכויות הבסיסיות הבאות:
1. לקרוא את הספר באיזה סדר שבא לי (כולל החל מהסוף או מהאמצע. התחלה היא רק שם.), וכן, גם להציץ בסוף באמצע הקריאה.
2. לדלג. קצת קשה לי עם זה, אבל אני עושה את זה לפעמים.
אתם יודעים מה? בתוך גל של ספרי נוער טובים יותר ופחות, אולי כדאי לקרוא לפעמים איזה ספר כזה שמדיף ניחוח נושן, פשוט כדי ליהנות מהשינוי בתקופה, בזמן, בגישה.

ולסיום אני רוצה להתייחס לקטע שכותבת דבורה עומר בסוף הספר, פסקה אחת של הסבר, מתוכה בחרתי לצטט משפט אחד:
"...למה? הירהרתי בקול. באמת למה? לא אני ממציאה את סיפוריי, החיים גוזרים עליהם. וכך גם סיפור זה. פרשה הלקוחה מן החיים. [...] כל מה שיכולתי לעשות בסיפורי הוא לנסות להציל אותם מן השיכחה. מן החידלון."
צינזרתי חלק באמצע שיכול להיחשב קלקלן. בפסקה קצרה זו מספקת לנו עומר הסבר למה שניסתה לעשות בספר: להנציח את הצעירים הללו, שאהבו את הארץ והחיים, לנסות להציל אותם מהשחיקה שמביא איתו הזמן.
אני חושבת שבמשימה זו דבורה עומר הצליחה. מילים, ככלות הכל, חיות הרבה אחרי שהאנשים שכתבו אותן הולכים לעולמם (עומר נפטרה לאחרונה.). כך יישארו זהרה ושמוליק מזכרת מהתקופה ההיא למי שיאזור אומץ להתמודד עם סיפור בינוני ברובו, שמספר קצת על אהבה בין אנשים והרבה על אהבה לארץ ולמדינה.

לפני 12 שנים•מילים
לאהוב עד מוות

לאהוב עד מוות

דבורה עומר

מגיל צעיר מאוד אני תולעת ספרים וקראתי הרבה מאוד ספרים לאורך השנים אבל שום ספר זה לא השפיע עליי כמו זה. הוא הגיע לידי לגמרי במקרה, אחותי הייתה אמורה להכין עבודה בספרות על הספר הזה אך הייתה עצלנית מדיי לקרוא אותו ואני כמובן התנדבתי במשחה למשימה.

לא יכולתי להניח את הספר אפילו לרגע בצד,
ועד היום אני מאוד מתחברת לז'אנר של סיפורי אהבה
בתקופת קום המדינה המדברים על ארץ ישראל וציונות.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•marina_st
לאהוב עד מוות

לאהוב עד מוות

דבורה עומר

עם כמות הדמעות שהזלתי על הספר הזה אפשר היה למלא את הכינרת... ספר מרגש, כתוב בצורה יפה, אבל עצוב. בעיקר עצוב. הספר מתאר את אהבתם של שמוליק וזהרה באופן רגיש ומקסים.
בנוסף, כחובבת סיפורי פלמ"ח (וסיפורי מחתרות בכלל) נהניתי לקרוא את הספר.
מומלץ מאוד לקריאה, אבל לא בלי גליל טישו ליד...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אופיר
לאהוב עד מוות

לאהוב עד מוות

דבורה עומר

גם כנערה וגם כאישה אני תמיד חוזרת לספר הזה.
כשילדיי יגדלו אתן להם לקרוא את סיפור אהבתם הגדול של זהרה ושמוליק שנלחמו בבריטים למען ארץ ישראל.
לא הבנתי איך אפשר לאהוב ככה גבר או אישה כמו שהם אהבו אחד את השני ואז כששמוליק נהרג, זהרה לא יכלה לחיות יותר ולכן לא ברור אם באמת המטוס שהטיסה התרסק בגלל קלקול או שהיא החליטה להתאבד כי לא יכלה לחיות יותר בלי שמוליק. המילה האחרונה על דל שפתיה לפני שמתה היה שמו של אהובה.
ספר עצוב ומעניין.
דבורה עומר אלופה בתיאוריה על האנשים שהיו ואינם עוד.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•
לאהוב עד מוות

לאהוב עד מוות

דבורה עומר

הספר הזה של דבורה עומר הוא לא סתם ספר, הוא ספר מרגש עד דמעות! מה לכתוב על ספר כזה יפה? הסיפור עצוב, ואפילו שמתים שם אנשים, הוא מרגיש כל כך חי!, אי אפשר לקרוא אותו ולצאת עם עיניים יבשות, במיוחד הסוף המרגש, הסוף המפתיע והנורא.
כשקראתי את הספר, בהתחלה השאלה היחידה שעלתה בראשי היא מה עמי רצה להגיד לה? למה דווקא עמי מת? לאחר מכן, כשניסיתי למצוא את התשובה, אצל אנשים שקראו את הספר, באינטרנט, ואפילו דיפדפתי בין הדפים, אבל באותו הזמן גם המשכתי לקרוא ועלתה לי שאלה נוספת, מה זה התזמון הנוראי שקרה לשמוליק? (עכשיו אני קצת הולכת לגלות, אז מי שלא רוצה שיגלו לו, שידלג על השורה שבין הכוכביות) *איך זה ששמוליק מת ביום שהם תכננו להשתחרר?? זה גורל נוראי! כשתיארו את הדם הכרוש שעל גופו עברה בי חלחלה, וכשתיארו את הגעגוע של זוהרה, צמרמורת עברה בי בכל הגוף, במה זוהרה חטאה שכל זה מגיע לה?**
שמחתי שזוהרה נסעה להגשים את החלומות שלה בחוץ לארץ, אבל (ושוב פעם כוכביות) *איזה מן גורל מוזר ועצוב זה שכל אהבותיה מתו? עמי, שמוליק ואמנון?! ולבסוף, היא?!**
ובכל זאת, הספר הזה הוא אחד הספרים האהובים עלי, אני שמחה שקראתי אותו, זה ספר מרגש עד דמעות, ספר ברמה, לא כתוב בשפה גבוהה מדי ולא בסלנג, הוא כתוב באופן מושלם. התחברתי לספר ולדמויות שבו, ולכן החלתטי לקרוא עוד ספר של דבורה עומר, ''פגיעה ישירה''.
נגה

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ג'ינג'ר
לאהוב עד מוות

לאהוב עד מוות

דבורה עומר

כמו כל ספריה הקודמים של דבורה עומר שקראתי, הספר הזה מרתק ונקרא בנשימה עצורה.
"לאהוב עד מוות" כשמו כן הוא - ספר מרגש עם סוף עצוב שגרם לי לבכות ברובו.
מומלץ בחום.

לפני 15 שנים•חני
לאהוב עד מוות

לאהוב עד מוות

דבורה עומר

זהו סיפור אהבה מקסים עם הרבה רגש ונשמה. הספר מכניס את הקורא לאוירה של הקושי והכאב של התמדדות עם המצב מצד אחד, ומצד שני כמה החיים יפים עם האהבה חזקה ואכפתית. הסיפור מחבר אותך לדמות (לזוהרה).
הסוף מפתיע וכואב... עם הרבה כוחות להתמודדות לחיים חדשים. סיפור שנשאר איתך ולא נשכח.

גלית נ

לפני 16 שנים•גלית