• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

מאת ג'ורג' אורוול

הביקורת של עקרבית

תמונה של עקרבית
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

מאת ג'ורג' אורוול

הביקורת של עקרבית

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של עקרבית
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2003
סדרה:ספריה לעם - קלאסיקה #154
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
ריני
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 7 שנים

“חטאתי כי לא קראתי את הספר הזה עד היום אני לא אכביר במילים כדי לא לחזור על מה שנאמר אבל הקריאה בו ה”

23/121
ביקורות על 1984 [מהדורת 2003]
הבאה
יניב ברנר
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•2 דקות קריאה

מה היה קורה אילו לכל מחשבה שלך היו מודעים אנשים מסוכנים, ועבור כל מחשבה חריגה מעט מהנורמה המקובלת היו מענים אותך עד מוות ואז רוצחים, ללא דין וללא צדק?
זו המציאות של '1984'.
המסר העיקרי והכולל של אורוול הוא שהיכן שנכשלו הקומוניזם הסטלינסטי והפאשיזם ההיטלראי, שם הצליח הסוצאנג, הסוציאליזם האנגלי. המפלגה היחידה שקיימת, ועומדת בראשה של מדינת-העל אוקיאניה. זה העתיד. נאצים זה לא כלום לעומתם. אין ולא יכולה להיות שום התנגדות למפלגה. אורוול ערבב יחד את הקומוניזם והפאשיזם וזיקק אותם לכדי משטר טוטליטרי מפלצתי, משעבד ונצחי. נצחי, מפני שנוסף גורם שחסר למשטרים הטוטליטריים הזמניים שקדמו לו: הצְפִיָיה, השליטה והתמרון הפיסי במחשבה של אדם. בכל רגע נתון, חברי החוג הפנימי של המפלגה, יכלו לדעת כל מחשבה, שלא לדבר על כל מעשה שנעשה, בכל מקום באוקיאניה עם כל אדם בכל זמן. אמנם שטיפות מוח תמידיות של משטרים טוטליטריים היו עניין שבשגרה, אך בכל זאת תמיד הייתה לאדם המחשבה האינדיבידואלית האינטימית שלו עם עצמו. זה 'האני' שלו. וכשזה נלקח ממנו, נלקח יחד איתו גם צלמו האנושי. הוא הופך למעין תולעת מתפתלת או ברווז מגעגע. ללא תודעה, ללא חשיבה, ללא רגשות.
מעתה כל אדם חושב, בעל דיעה עצמאית, כל אדם שמרגיש, כל אדם שזוכר ונזכר, ייתפש בהכרתי ביתר שאת, ברגישות ובכבוד רב יותר. יש להעריך כל רגע בו המחשבה שלך היא שלך בלבד, כל רגע בו אתה יכול לבחור ואינך מתומרן על ידי דיעות ורצונות של אנשים אחרים, יש להעריך כל רגע שבו אתה אדם חופשי.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
H
HuSh
תמונה של מרינה מ.
מרינה מ.
ח
חובב ספרות
תמונה של עומרי
עומרי
תמונה של עולם
עולם
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
תמונה של נצחיה
נצחיה
12קוראים|גיל ממוצע48|50%נשים

על המבקרת

תמונה של עקרבית

עקרבית

חברה מזה 16 שנים
22 ביקורות•136 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•אמנות ישראלית ויהודית
תמונה של עקרבית
עקרבית
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות22
לייקים שקיבלה136
דירוג ממוצע4.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת8ספרות מקורית2אמנות ישראלית ויהודית1

דיון על הביקורת

6 תגובות
עקרבית
עקרבית•לפני 13 שנים

יואב-

Under the spreading chestnut tree I sold you and you sold me There lie they, and here lie we Under the spreading chestnut tree מעניין מדוע לא תשכח זאת. השיר עורר בי רושם עמוק כמו כן. כולם מוכרים את כולם. בתור צאצא למשפחה שחיה תחת המשטר של סטאלין ספגתי את כל הספר כאילו היה טבעי, ידעתי את כולו כבר מהבית. על אנשים שהיו נעלמים לפתע בלילה לאחר ביקור המשטרה החשאית, על ילדה פיונרית שאוהבת את אימא אבל את סטאלין קצת יותר, על שכנים שמכרו את שכניהם, וקרובים שמכרו את קרוביהם, על מחנות העבודה בפרך והגולאג, על שכתוב שירים, ספרי ההיסטוריה והאנציקלופדיות לפי ראות המפלגה. ואף על פי כן, כולם אהבו את האח הגדול. וזה לא ספר ולא סרט, זו ברית המועצות הקומוניסטית שמשטרה הסתיים רק ב-1991. זה באמת מצמרר.
עקרבית
עקרבית•לפני 13 שנים

הולדן תודה, גם אני נזכרת הרבה במשפטים מהספר

יואב
יואב•לפני 13 שנים

"תחת עץ הערמונים הפורח אני מכרתי אותך ואת מכרת אותי"

את הספר לא קראתי בעברית, ולכן תרגום הציטוט מגושם משהו. את הציטוט הזה לא אשכח, וגם לא את המשפט המצמרר בסיום "אוהב הוא את האח הגדול". אני ממליץ על הספר של מרדכי אורן (ברשימת הקריאה שלי) כדי לנסות להבין איך אפשר לגרום למישהו לא רק להודות בפשעים דמיוניים שהוא לא ביצע, אלא גם לאהוב את המערכת שהתעללה בו.
עומרי
עומרי•לפני 13 שנים

אני לא יכול שלא להיזכר במשפטי הספר אחרי כל מהדורת חדשות. כתבת יפה

עקרבית
עקרבית•לפני 13 שנים

תודה רבה מתוקה, אכן קלאסיקה גדולה

מ
מתוקה•לפני 13 שנים

אהבתי את הביקורת.

והספר - כמובן - קלאסיקה.
6 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של עקרבית

אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

קריאה זה משהו מאוד אישי, אינטימי, ייחודי. חיבור הקורא עם האותיות שלו. חיבור הנשמה עם קולות רחוקים, יקרים, זמנים אחרים ועולמות נמוגים שקמים לתחייה. קראתי את הספר לאחר קריאת המכתבים של אבשלום לרבקה ושרה, גוגלתי חקירה היסטורית קטנה, עלעלתי בספרי היסטוריה מאובקים של פלשתינה בזמן העליות הראשונות, כשדיעות כלשהן כבר התגבשו אצלי בנושא. מיצוי מוחלט של ההנאה בא רק לאחר רענון ידיעת ההיסטוריה, לאחר ההבנה של התקופה, איך הכל התחיל, התרחש ולמה נגמר כך ולא יכול היה להיגמר אחרת. הספר מרחיב, מעשיר ומעצים את החוויה ההיסטורית הזו שהיא הבסיס לקיומינו כאן. אמנם המחברת לעסה מדיי את סגנון השפה של פעם, אך צללתי לתחתית המאה העשרים ושכחתי מעצמי. הבנתי סופית שהחינוך בארץ גרוע ביותר. בדיוק כמו אלמה באך עד לא מזמן לא ידעתי מי זה אבשלום פינברג ועל מכתביו לשרה.
חוסר תקשורת זה מוות ודאי. עכשיו אנחנו מופצצים בתקשורת ואמצעיה, אך רק ב-1918 נחנכה מרכזיית הטלפונים הראשונה בארץ. שנה לאחר מות אבשלום. עד אז כל התקשורת בארץ היתה בחליפת מכתבים בעזרת הפוסטא או שליח שהתניידו בכוחות סוס או לחלופין בעזרת איזו יונה חסרת מזל. תארו לעצמכם!
הזמן ההוא וקורותיהם של גיבורנו הצעירים מייסדי הארץ, ראשוני הצברים, אפופים סודות, תמיהות ותמרות עשן עבות. אך בשלושה דברים אני בטוחה לגמרי: אבשלום אהב את שרה אהבה עזה כמו שאהב את הארץ והיא אהבה אותו, הוא מעולם לא היה מאורס רשמית לרבקה וכל מי שקסם אבשלום נגע בו, לא שב יותר לקדמותו. גם בי הוא נגע…

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עקרבית
אנקת גבהים [1990]

אנקת גבהים [1990]

אמילי ברונטה

אמילי ברונטה מגיחה לפתע מתוך ערפל של ענווה ובועטת בפנים עם אהבתם הפראית של הית'קליף וקתרין.
העלילה ברוטלית. האלימות, המין, היצריות, האהבה, האומללות, הטרגדיה, הטירוף נדחפים לשיא יכולת התפישה ומעבר. הרגשות האלה נסחטים עד תום עד שלא ניתן להרגיש דבר. ביתו של כומר בתחילת המאה ה-19, עלמה צעירה ומחונכת, לא אמורה לחשוב מחשבות משונות בסגנון ובטח שלא להעלותן על כתב! אין ספק שאמילי יודעת לזעזע. היא חושפת את נפש האדם כך שאין עוד אפשרות לאנגלים המאופקים, מנופחי הגינונים והנימוסים להמשיך להתאפק ולהצטנע. מנין לה לאמילי, צפונות כאלה? הצדדים הקשים והאפלים שבאדם? מנין לה הידע על טירוף, על אלימות, על מסבאות? איך יכלה לכתוב בלהט כזה אם לא הרגישה אותו לאף אחד?

אמילי לא יצאה הרבה מביתה, אך הכירה את הטבע האנושי במערומיו, כפי שלא הכיר אותו איש.
היא היתה אישיות מסוגרת ולא ניהלה יחסים עם אנשים זרים שלא היו מבני משפחתה. אולם היה לה אח אהוב, ברנוול. הוא היה צייר מוכשר אך למרבה הצער חלש אופי. הוא בזבז את חייו בשיכרות, סמים והימורים. ברנוול היה קרוב לאחיותיו ואף צייר פורטרטים שלהן. ייתכן שהירבה בשיחות איתן וכך הן למדו על העולם האמיתי. אמילי חלתה בהלוויתו של ברנוול וכעבור שנה נפטרה גם היא. כאילו כל מטרת חייה הייתה 'אנקת גבהים'.

הית'קליף הוא דמות מונומנטלית שעומדת בשורה של גברים הראויים לתואר 'גברים' כמו רוצ'סטר ודארסי, בכל רמ"ח איבריהם. המקום להשוואה הוא בליבם פנימה, באופיים האיתן ובאהבה האמיתית, חסרת התנאים והפשרות שרכשו לנשים שלהם, איש איש בדרכו.
לעומת זאת קת'רין היא אכזבה גמורה ומוחלטת. היא לא ראויה לרגשות שהיא הפיחה בהית'קליף. היא איננה מתקרבת לקרסוליים של נשים משכמן ומעלה כמו ג'יין אייר או אליזבת' בנט. ללא בינה, ללא ערכים, ללא מוסר היא בוגדת בקלי-קלות בעצמה ובאיש שהיא אוהבת יותר מכולם תמורת נוחות ומעמד חברתי. והיא נענשת קשות בשל כך. ולא רק היא נענשת, אלא קבוצה שלמה של אנשים הופכת למקוללת באשמתה. הית'קליף, האומנת שלה, בעלה, אחות בעלה, וכל הדור הבא אחריהם.
באנקת גבהים הכל מרגיש לי מוכר. הביצות והשדות, הסלעים והגבעות, האחוזות חמורות הסבר וסבלות השוכנים בהן. כאילו שחייתי שם כל חיי, בעוד שאין לי שום קשר ליורקשייר. לא בחיים האלה, לפחות.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עקרבית
הפרדס של עקיבא

הפרדס של עקיבא

יוכי ברנדס

"…אני הולכת אל פאתי השדה. אשב לי תחת התאנה, אשעין את גבי על גזעה ואחלום עליו. איש לא יפריע את מנוחתי."
איכשהו המחברת הצליחה להשרות אווירה של זמן אחר. זה משהו שמורגש בנימת המסופר, כמו שמורגש חלום. הטור שלה על רות המואבייה ב'ישראל היום' שיכנע אותי שכדאי לקרוא את 'הפרדס של עקיבא'. (http://www.israelhayom.co.il/opinion/87855)
בראש ובראשונה לדעתי הספר מכוון באופן מובהק לקורא החילוני. שנית, לדעתי זה בעיקר סיפורה הטרגי של רחל בת כלבא שבוע. לא רק מפני שהיא המספרת, אלא בגלל נוכחותה וכאבה המורגשים לכל אורך הספר, על אף שרוב העלילה המרכזית מתרחשת הרחק ממנה וסביבות החכם הכי גדול ונערץ- רבי עקיבא.
נולדתי למשפחה יהודית בגלות, שבה הסבים הגדולים היו שומרי מצוות, קראו את לשון הקודש בסידורי תפילה והניחו תפילין. השלטון הסובייטי עקר מהיהודים בכוח את דתם והשאיר רק את לאומיותם. התורה שעברה מדור לדור נגדעה ממשפחתינו, וכך קרה שההורים הכירו במעורפל רק את חג הפסח והחנוכה. וכשההורים החליטו לעלות לארץ-היהודים הם הפכו לגויים כי לא שמרו את המצוות בגלות.
מדהים לחשוב איך התורה שרדה בכל הדורות עד ימינו כגד כל הסיכויים. הספר פתח בפניי צוהר להמשך מחקר וחיפושים אחר ההיסטוריה והשורשים שנעקרו מאיתנו בגלות. לספר הזה מגיע הרבה יותר כבוד מאשר השטנץ הממוסחר של הכריכה הרכה והדבק הזול שמחבר בין הדפים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עקרבית
המגילה מעכו

המגילה מעכו

פאולו קואלו

"עלינו להיות מודעים למוות, האורח הבלתי קרוא, כדי להבין היטב את משמעות החיים."
15 ביולי 1099 הוא תאריך היסטורי מדויק שבו כבשו הצלבנים את ירושלים, לאחר מצור של כמה ימים, בקרבות עקובים מדם והרג של גברים, נשים וילדים, בשם האלוהים. יום לפני כן, בעוד הצלבנים צרים על העיר, נאספה קבוצת תושבים ירושלמים מכל הדתות סביב חכם יווני שכונה "הקופטי" (הקופטים אגב, הם מצרים נוצריים). התושבים ידעו שלמחרת רובם ימצאו את מותם מידי הצלבנים. הם ידעו שההכנות לקרב חסרות טעם- הם יובסו בכל מקרה. במקום זאת הם בחרו להתנחם בדברי הקופטי. כמו בימי הפילוסופים היווניים הגדולים הם שאלו אותו שאלות והקופטי ענה. הוא ביקש לתעד את דבריו שעסקו בקשיי היומיום של כל אדם על מנת להעבירם הלאה לדורות הבאים, "שכן איני חושב שישתנו דברים רבים באלף השנים הבאות". הספר הזה הוא לכאורה "תרגום" של אחת המגילות שתיעדה את השיח ההוא, ב-14 ביולי 1099, כאשר האנשים התאספו להקשיב לקופטי בחרדה לחייהם.
במבוא קואלו טוען שהוא תירגם את המגילה כלשונה. מחבר המגילה הזו הוא צעיר נוצרי בן 21 שגדל וחי בירושלים ורשם את הדברים כשחזר לביתו לאחר הפגישה עם הקופטי. לכן קואלו אינו המחבר כלל, אלא הוא טוען להיות המתרגם בלבד. במבוא קואלו מספר על הדרך בה הגיע עותק המגילה לידיו ועל מגילות אחרות שלא נכללו בברית החדשה מטעמי כדאיות. העותק הזה תוארך לשנת 1307 מבדיקת פחמן 14 והתגלה שמקורו בעיר עכו. זאת אומרת, 15 שנים לאחר שהצלבנים גורשו מעכו על ידי המוסלמים, וזה אומר גם שבמשך 208 שנים המשיכו להעתיק את המגילה שוב ושוב ובעולם כיום, לאחר 914 שנים, שרדו 155 עותקים כמעט זהים לעותק הזה. "הם יכולים להרוס את העיר אך הם אינם יכולים להשחית את כל מה שהיא לימדה אותנו." אכן כוחה של המילה הכתובה חזק הרבה יותר מהרס וממוות. הטקסט מציג עוינות רבה ביותר לצלבנים.
אם כל זה אכן נכון והמגילה קיימת, זאת אומרת שקראתי עותק של עותק של עותק ותרגום של תרגום של תרגום של דברים שנכתבו ב-1099. ממש כדרכו של כל כתב יד עתיק ורב חשיבות לאנושות. אבל אדם מעשי וטכני כמוני לא מקבל את זה כאמת. הכל רומנטי וקלישאתי מכדי שיהיה מציאותי. הכל עכשווי מדיי, כאילו השיח הזה התקיים אתמול. על מגילות ים המלח מדברים בלי סוף ועל תגלית כזו לא מדברים? מוזר ביותר שמחבר המגילה הצעיר הכיר את איבן אל את'יר, היסטוריון קלאסי ערבי שחי בסוריה בימי הביניים. קואלו נותן לאנשים לקרוא את מה שהם רוצים לקרוא, את מה שהם כבר יודעים רק בניסוח אחר, ועושה מזה קריירה. לא הייתי חושבת לקחת ספר כזה אילו הכרתי את המחבר וסגנונו. חשבתי שמדובר ברומן היסטורי על עכו הצלבנית. בזמן זה אני חוקרת על התקופה הצלבנית וסקרנותי לגבי ההיסטוריה של ימי הביניים גרמה לי לתת צ'אנס לספר הזה. הייתי מתחברת לספר הרבה יותר אילו היה שוזר את הרעיונות מהמגילה בעלילה היסטורית סוחפת, ויש המון מה לספר מהזמן ההוא ומהמאורעות הללו. אף על פי כן ישנם רעיונות שמצאתי בהם עניין וישנו קו מחשבה שמחבר את השאלות והתשובות ונותן תחושה של דו שיח הגיוני בין הקופטי לאנשים. התרגום הזה והמבוא ההיסטורי הקצר של קואלו בכל זאת תרמו לידע הכללי שלי וימשיכו לתרום, בגיחות הנוספות בספר.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עקרבית
כמעיין המתגבר (מהדורה חדשה 2012)

כמעיין המתגבר (מהדורה חדשה 2012)

איין ראנד

לא רק שזה בסדר להיות שונה ולהיות אינדיבידואל, אלא זה צורך אנושי הכרחי כמו נשימה- כך צריך להיות.

העלילה היא אריג בידיה של איין ראנד, בו היא טווה את השקפותיה והפילוסופיה הייחודית שלה- האובייקטיביזם. הפילוסופיה שלה באה מתוך הערצה עמוקה למין האנושי.
ייעודו של האדם הוא להיות מאושר. הוא משיג אושר על ידי הגשמה עצמית, תוך כדי יצירה והשימוש בשכלו. כל אדם הוא אינדיבידואל, כל אדם הוא חופשי, כל אדם הוא כשרוני, כל אדם הוא בעל ערך וכל אדם בוחר לנתב את אורח חייו להגשמה עצמית או לאובדן עצמי.
האושר נמצא באדם עצמו וביצרנותו. אין לו צורך לשלוט באנשים אחרים או לשרת אנשים אחרים כדי להיות מאושר. ניתוח המציאות באופן הגיוני הוא המאפשר את אושרו של האדם, שחי למען עצמו ולא למען אחרים. אם האדם פועל לפי ייעודו ושומר על מוסריותו הוא יצור נשגב הראוי להערצה. אם הוא בוגד בעצמו, מְרָצֶה אחרים ואיננו מייצר דבר, הוא מתדרדר להיות יצור נתעב וביזיון למין האנושי.

באופן בלתי מודע כמעט מתרחשת ההשוואה בין הבינוניות לבין הווארד רורק, הנציג הנשגב של המין שלנו, כי לכל אורך דרכו הוא נשאר נאמן לעצמו. הוא מונע אך ורק על ידי רצונו להגשמה עצמית, אינו מתכופף, אינו מושפע מאף אחד, איננו מְרָצֶה אף אחד, איננו מרפה ואיננו מתפשר על שום דבר פחות ממה שהוא רוצה. הוארד רורק הינו אדם כפי שהאדם נברא להיות- יצור נעלה. הוא נבון, עצמאי, כשרוני, חסון בגופו ובעיקר ברוחו, הוא בעל דיעה משלו ועומד מאחוריה, הוא האדון לעצמו ואינו מקבל הוראות מאיש. גם כאשר מצבו נראה אבוד וחסר סיכוי, הוא אינו מוותר לרגע על דיעותיו ועל רצונותיו. גם כשהכי קשה הוא אינו בוגד בעצמו. באיזשהו מקום הוא פשוט מושלם מדיי.

במהלך הספר ראנד מגוללת את סיפורם של טיפוסי המין האנושי השונים, משחר ילדותם, הקשורים זה בזה בעלילה. ההיסטוריה של הדמויות מעניקה רובד מעמיק ונכבד להבנת הנסיבות בהן יצור אנושי נעלה יכול לאבד את עצמו כך שהוא נהייה לרפש.
פיטר קיטינג הוא דוגמא לטיפוס הבינוני שמהווה חומר בידי החברה שמפסלת אותו לפי הנורמות שלה. הוא חלש אופי, חסר עמוד שדרה, מתרפס, מושפע משאר האנשים וחסר דיעה עצמאית. הוא מוכר את עצמו, את היקרים לו, את הסובבים אותו. הוא מקנא ברורק ושונא אותו שנאה עזה ברמה אינסטנקטיבית. כי רורק מעולם לא עשה לקיטינג שום דבר רע, להיפך. הוא כלכך עלוב שאינו מודע כלל לעליונות של רורק כאדם.
אלזוורת' טוהי הוא דוגמא לאדם שקופח על ידי החברה מילדותו, בעקבות חיצוניותו החולנית ובריאותו הלקויה. החברה לא נתנה לו שום צ'אנס והפכה אותו ליצור רע עד היסוד. המתכון לדיקטטור חסר מוסר וחסר רחמים. הוא ערמומי, הוא כשרוני ברטוריקה וניתוח נפש האדם, יש לו מספיק שכל להבין את עליונותו של רורק ואת זה שלעולם לא יוכל להיות כמוהו.
גייל וויינאנד, הדמות המורכבת והטרגית באמת כי איננו מושלם כמו רורק. הוא מודע לעליונותו של רורק ומהלל אותה. הוא גם מודע לזה שיכול היה להגשים את עצמו כמו רורק אילו היה בו מספיק חוסן נפשי. הוא דוגמא לאדם עליון, אך כזה שבגד בעצמו ונהייה לכלי שרת בידי החברה.

האדם הוא יצור חברתי. הוא חי בחברה וזקוק לחברה אנושית. גם הזאב הכי בודד זקוק לאנשים אחרים. אך החברה באופן טבעי שואפת לאחידות, לזהות אחת כוללת, להומוגניות של הפרטים המרכיבים אותה. כאשר מופיע מישהו שאינו תואם למאפייני החברה הוא נחשב לחריג, מוזר, אינו שייך, מפחיד והופך למנודה. כך קרה להווארד רורק, היחיד שעמד בגבורה מול רבים וחזקים ממנו בהרבה. החתירה הזו לשיוויון היא המאטה ומגבילה את ההתקדמות המין כולו. בכל פעם בהיסטוריה כאשר הופיע אדם מבריק וגאוני הוא היה סובל, הוא היה מנודה, הוא היה קורבן של החברה על מזבח השיוויון הקדוש, הצדקני והמתחסד. הרי אף פעם לא ייתכן שיוויון אמיתי, כי כל אדם הוא אינדיבידואל ולא רובוט על סרט נע. במקום לטפח את הייחודיות שבכל אדם, את שכלו ואת כשרונו של כל אדם, כופים עליו שטנץ של נורמה כדי להתאימו לחברה, מה שמוריד אותו לבינוניות השוויונית ואף למקומות נמוכים ומסוכנים הרבה יותר.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עקרבית
Planet of the apes

Planet of the apes

Pierre Boulle

אני מאמינה שספרים, כמו אנשים, מגיעים לתוך החיים שלך במטרה מסוימת, אין כזה דבר 'מקריות'. אני עדיין תחת הרושם העצום שהותיר בי הספר. זה אחד הספרים שמזכירים לי כמה טוב לדעת לקרוא. לא רכשתי אותו, לא השאלתי אותו, לא התכוונתי לקרוא אותו (מד"ב הרי..). הספר היה איתי שנים, מאז שהייתי ילדה בת 3-4. הוא הגיע אליי בדרך פלא, באמצעות מורה לאנגלית שהייתה גרה בשכנות. היא אמרה לאימא שיום אחד אקרא את הספר ורצתה שיהיה לי אותו. לקח לי הרבה זמן לשים לב אליו, אבל סוף סוף זה קרה. בלעתי אותו תוך ימים ספורים.
יוליס מרו, עיתונאי בן-אנוש, מוצא את עצמו בסורור, כוכב כמו שלנו בדיוק, הנשלט על ידי גורילות- קופים אגרסיביים, מייצגי החוק וכוחות הביטחון
שימפנזים- האינטלקטואליים, המוחות המבריקים במדע ובמחקר
ואוראנגוטנגים- השליטים, הפוליטיקאים, הבכירים, חסרי מעוף, חסרי בינה. ממש כמו בכוכב שלנו... בני-אנוש היו לחיות ואילו הקופים התפתחו לרמת אינטלגנציה גבוהה.
קורותיו בסורור, האינטראקציה שלו עם הקופים ובני אדם מקומיים והתובנות העמוקות של המחבר על המין האנושי עושים את הספר הזה לאבן יסוד במקדש הספרות העולמית שלנו. זה לא מדע בדיוני, זו המציאות שלנו.
אחת התובנות העיקריות שלי מתוך הספר (ויש הרבה) היא שאם מתאספים יחד האלמנטים והנסיבות הנכונים להיווצרות חיים, הם יווצרו באותה הדרך כפי שנוצרו כאן. סביר מאוד להניח אם כן, שייצור תבוני מכוכב אחר בקוסמוס, בעל טכנולוגיה מתקדמת, נראה והינו כמונו בדיוק, או לפחות כמו קוף, ולא כמו איזה גמד ירוק עם ראש ועיניים ענקיים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עקרבית
מבט על

מבט על

שלמה כהן

שלמה כהן מאייר באהבה. הוא לא מלגלג על הסלבס של ארצינו הקטנטונת, אלא מוצא את הדרך לשדר בחמלה את אופיים בצורה הומוריסטית, עם טוויסט. החיוך נמשך כל עוד מעלעלים בספר, כי כל כל דף מסתיר מאחוריו עוד הפתעה משעשעת לתאים האפורים. לי אישית הוא מעניק המון השראה. ממש מתחשק לתפוס וואקום ולאייר. כיף לדעת שיש לנו את שלמה כהן, כחול לבן כזה משלנו.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עקרבית
היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים

היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים

ארנסט הנס גומבריך

מה שמרתק בהיסטוריה זה שהיא התרחשה במציאות. המציאות שאנחנו מכירים. צעד אחר צעד, במעגל נצחי של לידה, מלחמת הישרדות ומוות הפכנו למי שאנחנו היום. אם לא נחקור את מה שהיה, נחדל להיות. הספר הזה הוא התחלה טובה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עקרבית
The Book of Symbols: Reflections on Archetypal Images (The Archive for Research in Archetypal Symbolism) <g:plusone href="http://www.buecher-nach-isbn.info/3-8365/3836514486-The-Book-of-Symbols-Reflections-on-Archetypal-Images-3-8365-1448-6.html" cou

The Book of Symbols: Reflections on Archetypal Images (The Archive for Research in Archetypal Symbolism) <g:plusone href="http://www.buecher-nach-isbn.info/3-8365/3836514486-The-Book-of-Symbols-Reflections-on-Archetypal-Images-3-8365-1448-6.html" cou

אמנם לא שופטים ספר לפי הכריכה, אך בהיותי גרפיקאית זה בלתי נמנע. כבר לפי הכריכה ראיתי שמדובר בספר רציני ולא טעיתי. הרגשתי אליו משיכה עזה ומיידית ולא משנה המחיר- הוא נחטף מהמדף! זהו מדריך מקיף, מקצועי ומפורט על סמלים מכל התקופות והתרבויות בעולם. המידע בו מקוטלג ל-5 קטגוריות: בריאה וקוסמוס, עולם הצומח, עולם החי, עולם האדם ועולם הרוח. כל קטגוריה מחולקת לנושאים. כל נושא מחולק לתתי-נושאים. לכל תת-נושא מוקדשים כשני דפים. אם רוצים למשל לקרוא על משמעות פרח הלוטוס, ניגשים לקטגוריה 'עולם הצומח', לנושא 'צמחים ופרחים קסומים' ולתת-נושא 'לוטוס'. הטקסט מיסטי. הוא טעים כמעדן חביב וקליל, מחולק לשני טורים, המפרטים על הנושא. המאמר מלווה בקטעי שירה ותמונות. התמונות רבות, שונות ומגוונות: ציורי אמנים מוכרים, ציורים עתיקים, צילומים מודרניים, איורים, פסלים, תחריטים וכו'. בראש ובראשונה זו חוויה חזותית מרגשת ומרתקת. זה מקור ידע מהימן והכרחי לעוסקים באמנות, עיצוב, היסטוריה, ריפוי וחקר החיים. זהו מבט מסקרן על האנושות תוך כדי פיענוח הקודים המוצפנים שלה. 807 עמודים של ידע ואושר טהורים!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עקרבית

ביקורות נוספות על "1984 [מהדורת 2003]"

1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

ג'ורג' אורוול

אני שונא את ביבי (כראש ממשלה).
אני חושב שהוא איש אגואיסט שחושב רק על עצמו ועל כס המלכות שלו שעליו הוא יושב. אני חושב שהוא פועל רק על סמך אינטרסים ועל מה שנוח לו ברגע נתון כלשהו, ולא על סמך ההיגיון. אני חושב שהוא אדם מאוד פרנואיד. אני חושב שהוא נכשל בכל הקשור לשמירה על ביטחונם של אזרחי ישראל. אני חושב שהוא הביא אותנו לבידוד מדיני גדול עוד יותר ממה שהיה לפני כן. אני חושב שהוא מפחד לעשות צעדים גדולים מדי כמו הסכם כלשהו עם פלסטינים, בגלל שאחר כך יקראו לו בכינוי הגנאי הנורא והגרוע מכל 'שמאלני', ושהוא יאבד בעקבות זאת הרבה מנדטים מקהל בוחריו. אני חושב שבמהלך הקדנציות שלו (ובמיוחד במהלך הקדנציה האחרונה) יצאו לו כל כך הרבה שטויות מהפה כמו למשל השטות עם היטלר והמופתי, או אמרות שלא היו במקומן כמו האמרה הזו עם הערבים שנוהרים לקלפיות. ואני חושב גם, שהרשימה עוד ארוכה.
הלאה, הלאה ביבי.

אם הייתי חי בעולם הדיקטטורי והטוטליטרי הזה שקם לו לתחיה בין דפי הספר הזה, הייתי בטוח כבר מת אחרי מילים שכאלה. ולא, לא בגלל שאני כותב ומפרסם את זה בציבור, אלא רק בגלל שאני חושב את זה.

וינסטון סמית' חי בעולם שכזה. יום יום הוא נאלץ לחיות בשקר, כמו אולי עוד כל כך הרבה אנשים אחרים שחיים באותו עולם יחד איתו - לחיות כאילו הוא באמת מאמין באידיאלוגיה של המפלגה השולטת וכאילו הוא באמת אוהב את 'האח הגדול', מייסד המפלגה. שזה אומר: לעבוד ב'מינסטריון האמת', מחלקה שעיקר תפקידה הוא לייצר ספרים, עיתונים, שירים וכ'ו, שלדעתם של חברי המפלגה ראויים לפרסום ולהצגה, וגם לפסול ספרים, עיתונים, שירים וכ'ו, שלדעתם של חברי המפלגה אינם ראויים לפרסום ולהצגה. כמו כן, בכל שבוע שנקרא 'שבוע השנאה', עליו להתכנס יחד עם עוד אנשים באולם כלשהו ולהביט אל תוך עינו של אדם מסתורי עם חזות של מנהיג המשתקפת מתוך דיוקן, עינו של האח הגדול, ולהשבע לו אמונים, ולאחר מכן עליו להסתכל אל תוך מסך, שעליו מרצדות פני התיש המזוקנות של גולדשטיין היהודי, הסמל לבוגדנות במפלגה, ולצעוק לכיוונו קריאות "בוז" כמו שעושים יתר האנשים - וזאת למרות שבתוך תוכו הוא לא מרגיש שום כעס כלפי אותו גולדשטיין, אלא רק כעס כלפי האח הגדול והמפלגה. דבר נוסף שהוא מחויב לעשות, לפחות אחת לכמה זמן, הוא להצטרף לקהל אנשים, ולצפות יחד איתם בהוצאות להורג המוניות של שבויים אירואסיאניים ואיסטאסיינים (2 מעצמות שנמצאות במלחמה מתמדת זו עם זו, וגם עם מעצמה שלישית שנקראת 'אוקיאניה' - הלוא היא המעצמה שבה חי וינסטון). את כל הפעולות הללו וינסטון מבצע, תוך כדי מאמץ כביר מצדו להסתיר את מה שהוא באמת חושב ומרגיש, כדי שחס וחלילה 'משטרת המחשבות' (כשמה כן היא) לא תתפוס אותו, תוך כדי התחמקות ממצלמות שנמצאות כמעט בכל מקום ופזורות ברחבי לונדון.
יום אחד, וינסטון סמית' בוחר להפסיק לחיות בשקר, ויחד עם עוד אישה (או יותר נכון, נערה) שמתאהבת בו והוא בה, הם מצטרפים לכת המורדים שאליה השתייך גולדשטיין, ומתחילים למרוד בשלטון שעד עכשיו תמכו בו, לפחות מבחינה מעשית/לא מחשבתית.

אז כן, קראתי עכשיו את הספר ההוא, שעליו בעצם מבוססת תוכנית הריאליטי 'האח הגדול', שהיא, אם אתם שואלים אותי, התוכנית הכי מטופשת ומיותרת בהיסטוריה (אגב, זה גם משהו שאם הייתי אומר אותו בעולם הדיקטטורי והטוטליטרי שבו חי וינסטון סמית', היו מיד מכסחים לי את הצורה...) לעומת הספר הנ"ל, שהוא ההפך הגמור ממטופש ומיותר.
הספר היפנט אותי מהעמוד הראשון. הוא גם די דיכא אותי מהעמוד הראשון. העולם האפור, הדיכאוני, הדיסטופי, הקר, המנוכר והעתידני שיצר ג'ורג' אורוול, הזכיר לי ממש את אותו עולם שבו אורוול חי קצת לפני שהתחיל לכתוב את הספר: העולם של מלחמת העולם השנייה (והוא כנראה כתב אותו בעקבות זאת ובהשפעת זאת). עלילת הספר, כשמו כן הוא, מתרחשת בשנת 1984, כ- 35 שנים אחרי שאורוול כתב אותו (הספר נכתב בשנת 1949), וכך הוא בעצם ראה את העתיד. הספר הזה הרגיש לי כמו מין שילוב מעניין ומוזר כזה של 'לבד בברלין' (בכך שבשניהם מסופר על אדם שלאחר כמה זמן של נאמנות לשלטון הוא מחליט למרוד בו - רק ששם זה המפלגה הנאצית, ופה זה מפלגה קצת אחרת, ומסוכנת הרבה יותר), עם 'משחקי הרעב' (בגלל הדיסטופיה והעתידנות, וגם בגלל שבשניהם יש מרד בשלטון) ועם ספר מדע בדיוני כלשהו (בגלל המושגים שנראה שכאילו נלקחו מתוך ספר מדע בדיוני, כמו: 'אוקיאניה', 'איסטאסיה', 'איראסיה', 'האח הגדול', 'שבוע השנאה', 'שיחדש', 'דוחושב', 'טלסקרין', 'פרולים' ועוד). הספר כתוב טוב מאוד ובכלל לא קשה וצפוף כמו שהרבה אומרים, העלילה טובה מאוד גם כן ואהבתי את החלוקה שלה ל- 3 חלקים שכל אחד מהם מתחיל ונגמר בול בזמן שמתאים להם להתחיל ולהסתיים, והדמויות מעניינות ובמיוחד אהבתי את דמותו של וינסטון שמאוד נגעה לליבי. הספר מלא במשפטי חוכמה שקשורים לנושאים כמו ליברליזם וחיים בעולם טוטליטרי (שאותם שכחתי משום מה לסמן). כמו ב'חוות החיות', גם כאן אורוול עוסק בנושאים דומים כמו עריצות השלטון וזכויות הפרט, רק שכאן אין מטאפורה של חיות וחוות חיות, אלא שלטון דיקטטורי וטוטליטרי פשוט כמו שזה נשמע בלי מטאפורות ודימויים. לדעתי אין מה להשוות בכלל בין שני הספרים, שכן 'חוות החיות' היה מעט בוסרי לטעמי (אבל עדיין, הוא לא היה רע בכלל), לעומת 1984, שאין ספק שכאן הוא בשיא כוחו (ואת הספר הזה הוא גם כתב אחרי 'חוות החיות', ככה שזה אולי מסביר הכל). אני מתכוון לראות גם את הסרט שעשו על הספר, שיצא, באופן מקורי מאוד, בשנת 1984, ושמעתי שהוא מאוד יפה ומוחשי (למרות שכשקראתי את הספר, יצא לי לדמיין די בקלות איך זה ייראה בתור סרט, והיו בספר כמה סצנות שהתאימו בול לסצנות של סרט).

לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הנ"ל, אמרתי תודה על כך שאני חי במדינה כמו מדינת ישראל: מדינה יהודית ודמוקרטית.

***

לפני כשבועיים עזבתי את 'סימניה' ויצאתי למסע משלי החוצה. לקחתי יחד איתי לדרך את הספר הזה, כדי שאוכל לקרוא אותו בעצירות ובמנוחות ושלא יהיה לי משעמם. ויצא שאחרי שסיימתי לקרוא אותו, חשבתי: "אני חייב לחזור ל'סימניה', למרות שהודעתי שאני עוזב אותה, ולכתוב עליו!" - אז לקחתי רוורס לאחור, והנה, אני כאן, כותב ביקורת סיפרותית באתר 'סימניה' על הספר '1984' של ג'ורג' אורוול.
וזהו, עכשיו אני באמת עוזב. ביי ביי חברים, היה לי נעים להכיר אתכם!

(אבל יודעים מה? אם יהיו לי בדרך עוד כמה ספרים כמו הספר הזה, שארגיש שאני חייב לכתוב עליהם ויהי מה, אז אני אעשה שוב רוורס לאחור כמו שעשיתי עכשיו כדי לכתוב עליהם. מוסכם?)

לפני 10 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

ג'ורג' אורוול

"מלחמה היא שלום", "חירות היא עבדות", בערות היא כוח", כך על פי "מיניסטריון האמת" הן שלושת הסיסמאות של המפלגה השולטת בספרו של ג'ורג' אורוול.

ג'ורג' שהשאיר את הנכס הזה, את ספרו הקרוי "1984" נפטר בשנת 1950, שנה אחת בלבד לאחר שיצא הספר לאור, ואי אפשר לומר שהוא לא חזה את העתיד כמעט בברור. המפלגה היא השלטת ולא סופרת אף אחד ממטר...

ה"טלסקרין" או ה"אח הגדול", כפי שאנו מכירים אצלנו, רואה ושומע הכל. אין דבר הנסתר מעינו, אין להתחמק אפילו ממחשבות כמוסות, לא כל שכן דיבורים או מעשים.

כשקראתי בשנות נעורי את ספרו של אורוול: "חוות החיות" לקראת בחינות הבגרות באנגלית, אהבתי את הראש המבריק, המרתק, המנתח בחוכמה רבה את ההיררכיות אצל בעלי החיים מול האדם בעיני החיות כפי שרק ג'ורג' יכול לראות. פשוט גאוני.

הספר "1984" תורגם מאנגלית ע"י ג. אריוך בהוצאת "עם עובד", ומגולל את סיפורם העגום של ווינסטון וג'וליה, הזוג הרומנטי אשר למרות הקשיים בשל צו האיסור הקיים, הם מוצאים מקומות מיסתור קסומים, מן אהבה של "מים גנובים ימתקו" עד הסוף המר, הכניעה המוחלטת, ההשלמה וההזדהות האבסולוטית, עד האהבה בסופו של דבר אל ה"אח הגדול".

וינסטון המספר לג'וליה את חלומו ,חושף את ג'ורג האמיתי:
"החלום רחב הידים היה מלא אויר, וכל חיי נדמו פרושים בו כנוף בערב קיץ לאחר הגשם. הכל נתרחש בתוך אבן העשויה זכוכית, אבל פני הזכוכית היו כיפת הרקיע ובתוך הכיפה היה שפוך על הכל אור צלול ורך המאפשר ראות למרחקים אינסופיים"...לזה אני קוראת רוחניות לשמה.

הספר רובו ככולו מדבר על תהליך בו האגו הולך ומתבטל עד להזדהות מוחלטת עם השנוא עליך ואולי זה אתה עצמך. גם פה כמו ב"חוות החיות" מודגשת ההיררכיה בין 3 קבוצות: עשירים, עשירים יותר והפרולים שלא שייכים למפלגה, המעמד השלישי העני יותר ואולי המעמד שממנו דווקא תצא הישועה. אולי דווקא הם יבנו חברה טובה בה אף אחד לא יצטרך לוותר על כישוריו המיוחדים, כי למה לעזאזל נשאף לבטל את מה שקבלנו כל אחד במתנה מן הטבע והרי:
כל אחד נולד שונה, עקשן או מוותר,
אחד נולד לשיר, אחד נולד רק לצייר,
אחד נולד עם חוש הומור, אחד מאד זריז,
אחד רוצה לבכות בלי סוף האחר עליז,
למרות האופי שניתן לנו מהתחלה,
כדאי ללמוד לתת כבוד אל החברה כולה,
אם את אופיו של האדם נדגיש לא נבטל,
נוכל את תכונותינו לטפח ולגדל,
נפתח מדדים, נלמד להעריך,
את השונה בין כל אחד אפילו אם צריך,
לוותר לעצלים שאולי כל תפקידם,
לכתוב ספרון קטן שחשוב לכל העם,
וזה אשר נולד חרוץ וכלל לא מתעצל,
יפסיק לחשוב שהעצלן אותו רק מנצל,
כל אחד נולד שונה, לכל אחד תפקיד,
ואם נרצה נוכל להיות מאושרים תמיד,
את הסיבות לכל נדע כשנתחיל לחקור,
מהו שורש רוחני ומהו המקור.

לא, כמובן שזה לא ציטוט מהספר,קטונתי, זהו חלומי שלי בהשראת אורוול וספרו המצויין "1984" - יצירת אומנות לשמה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נולי
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

ג'ורג' אורוול

הספר הוא בעצם אלגוריה על חיים בצל משטר טוטלאטירי על כל המשתמע מכך , במהלך הספר נוכחים לראות איך גם האדם המרדן ביותר הופך בעל כורחו לתומך שלטון.

זה הספר האהוב עליי. בכל קריאה בו עולות בי נקודות חדשות למחשבה — על העצמאות שלנו בתוך החברה, על חופש המחשבה ועל הנדסת התודעה שמקיפה אותנו כמעט בכל מקום.

זה ספר שלא נגמר בעמוד האחרון, אלא ממשיך ללוות אותך ולגרום לך לפקפק בדברים שנראים מובנים מאליהם.

ספר חובה לכל מי שאוהב לשאול שאלות ולא לקבל את המציאות כפי שהיא.

שלשום•
★★★★★
•רייצ'ל
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

ג'ורג' אורוול

מספר שנים חלפו מאז סיימתי לקרוא את הספר "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. רבים הציעו לי לקרוא גם את "1984" וזמן רב הספר היה מונח אצלי על המדף, מחכה שרק אושיט יד. את הקווים הכלליים של העלילה הכרתי, אבל הייתי חייבת לקרוא את הספר על מנת להיחשף לפרטים הקטנים ולחוש את אווירת הכתיבה.

אין ספק שאורוול היה סוג של גאון. תראו מה הוא חזה לנו. ואולי זה קצת עצוב שאנחנו לא ממש רחוקים מזה היום? מפחיד לקרוא ספר כזה ועוד יותר מפחיד לחשוב שהוא רק הולך ונהיה רלוונטי מרגע לרגע.

לעיתים הקריאה קשה ולא קולחת, וזאת בהתחשב בעובדה שלקחתי מספריית הספרים של אבא שלי גרסה מאוד ישנה ומאובקת.
לקח לי זמן רב לסיים את הספר כי הרגיש לי לרגעים שהוא כבד מאוד. אבל זה גם היה הקסם שלו, הוא הצליח להביא אותי לתחושות קשות של עולם שאולי אנחנו לא כל כך רחוקים ממנו. עולם של פחד, של הסגר, של חוקים. עולם שאין בו חופש אמיתי.
הרעיון שאפשר לגרום למישהו לחשוב בצורה מסוימת על המציאות בה הוא חי הוא אינו רעיון כה מופרך.

אני לא בדיוק יודעת איך לתת ביקורת לספר שסבלתי ממנו ונהניתי ממנו בו זמנית. ספר שעצבן אותי ובאותה נשימה בכל זאת הצליח לסחוף.

אהבתי ושנאתי ואולי זה כל היופי.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•בר
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

ג'ורג' אורוול

את העמודים הראשונים של הספר קראתי לאט והסתגלתי לאט לעולם. הדבר הראשון שתפס אותי היה הנספח המתאר את עקרונות שיחדש, זה שהספר מפנה אותך אליו בעמודים הראשונים של הספר, ממש בפרק הראשון. הוא בעיקר הרשים אותי נורא והכין את הקרקע לעולם שברא הסופר.
העניין המעניין הוא, שבזמן שקראתי את הספר בכל פרק הערכתי עוד את היכולות של הסופר ואת המסרים המדויקים והמרתקים שהוא מעביר. התייחסתי לספר כאל מופת של כתיבה במהלך כל הקריאה שלי בו בלי הפסקה. אבל כשסיימתי אותו, אחרי שקראתי את החלק השלישי, הבנתי שבאיזו דרך לא הערכתי אותו על מה שהוא. במהלך החלק הזה גיליתי ספר אמיתי הרבה יותר ממה שהיה בעיני לפני, ולא ידעתי שאני עוד יכול להעריך אותו יותר משהערכתי. דיכא אותי עד כמה התרחשות העלילה שבמהלך כל הספר הכינו אותנו לבואה בפירוש והייתה צפויה למדיי, הדרך שבה היא התרחשה בכל זאת הייתה שונה מכל מה שחשבתי שהיא תהיה ושינתה את הפרספקטיבה שלי על הספר. והעניין הוא לא הטוויסטים העלילתיים נטו, שהיו צפויים-לא צפויים, הטוויסט הכי גדול הוא העלילה שעדיין הצליחה להפתיע אותי בעומק חדש.
נתתי לעצמי הרבה זמן למחשבה במהלך כל הקריאה של הספר והייתי עוצר וחושב הרבה, אבל את החלק השלישי קראתי מהר מאוד ורק בסוף עצרתי לחשוב עליו. עכשיו אני חוזר לקרוא קטעים קטעים ומתעמק יותר עם הזמן. כל שיחה וכל אמרה עמוקה ומשמעותית.
את התקציר של הספר קראתי הרבה לפני שקראתי את הספר עצמו, כמה שנים למען האמת. אולי הוא אחת הסיבות למה הספר הפתיע אותי כל כך בסופו ובהתגלמות האמיתית שלו. לא יודע, אולי. אני לא ממש מסתדר עם תקצירים ועם זה לא במיוחד. כנראה שהייתי צריך לקרוא אותו נקי כאשר כל מה שאני יודע עליו הוא מספר השנה שבה הוא מתרחש, ואז לגלות בתחילתו שכמו כל שאר הפרטים, גם הוא לא וודאי. ככה בסוף הייתי נשאר בלי כלום.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•שרעבי
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

ג'ורג' אורוול

זה הספר הטוב ביותר שקראתי. ההצהרה הזו בוקעת ממני לעיתים, אך הפעם אני עומד מאחוריה, הספר הזה יהיה בעשירייה שלי עד יום מותי.

בעבר, עזבתי אותו בתחילתו (נדיר אצלי – קרה עם שלושה ספרים בלבד). השפה הארכאית, הכתב הקטן והיעדר השטף גברו עליי, וטוב שכך, כנראה שעוד לא הייתי מוכן.

מאה וחמישים העמודים הראשונים הם הכנה למסה האדירה של אורוול - תשעים עמודים, שבין השורות שלהם מסתתר זהב. מסה שעל פני השטח עוסקת בביקורת שלטונית נוקבת, אך מתחתיה גם בפסיכולוגיה, פילוסופיה ומוסר.

למרות שהפגין סלידה כלפי המשטר מלכתחילה, לא פיתחתי אל וינסטון סמית אמפתיה מיוחדת, נהפוך הוא. רק בשלב העינויים, כאשר היה בעיצומו של המאבק הפסיכולוגי (בו עתיד להפסיד), הפך "האדם האחרון", לאחת הדמויות האהובות עלי (בשל מורכבותו השכלית וחוסנו הנפשי).

סקירותיי, נכתבות קודם כל עבורי (על מנת להעמיק בספר ולהותיר אמת מידה לעתיד). כמותן, גם הסקירה הזו. סדר לוגי טיפוסי לא יופיע בה, שכן, הרומן טלטל אותי באופן בו בודדות היצירות שהצליחו (האחרונה בהן, "מועדון קרב").
אינני נוהג לקרוא ספר פעמיים, אבל את הרומן הנ"ל אקרא שוב ושוב, עד שארד סופית לעומקו.
סקירתי זו היא הראשונה לספר, אולי הראשונה מני רבות.

עלילת הסיפור מתרחשת בלונדון, אם כי ניכר כי המשטר מתאים יותר לברית המועצות (קומוניזם). ניתן למצוא גם נקודות דמיון למשטר הנאצי – התעמולה המניפולטיביות, השוואה בין בני אדם ובעלי חיים וזהות האויב העיקרי (יהודי – גולדשטיין).

הספר נכתב כעשור לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ביובל האלים ביותר שידעה האנושות. אם הייתי כותב בימים אלו, סביר להניח שגם אני הייתי נוטה לסגנון הדיסטופי.

התכלית של "שיחדש", הלשון החדשה באוקיאניה, היא להותיר את הציבור בקיבעון מחשבתי (המסרב להכיר במטרת המפלגה). אני רק יכול לתאר לעצמי, את ייסורי האדם שאינו מכיר את המילים לתאר את תחושותיו.
הרעיון לצמצם את מכסת המילים במקום להרחיבה, הוא לא פחות מורכב ומרתק מהעשייה הנוכחית.
בנספח, מחלק אורוול את "שיחדש" לשלושה אוצרות מילים. יתכן שמדובר בטעות בתרגום, אבל אילו מדובר במינוח של הסופר, מדובר באירוניה יפה.

אורוול צמח בחברה סוציאליסטית והביקורת כלפיה יקדה בלבו. בספרו זה, הוא מציג בפנינו את השלב האחרון באבולוציה שלה – הסוציאליזם אפשרי רק בעולם בו נשלל מהאדם יסוד החיים (שאיפה לקדמה, משפחתיות ומימוש יצרים) ובו השלטון הוא הערך העליון (גם בפני אלה, שמעמדם רם). רק כאשר ייעקרו מהאדם יצריו, תסולף במגמתיות האמת, ויחוסלו ניצני ההתנגדות, יתקיים שוויון מלא בין האנשים. אולם האם שוויון בעולם בו השנאה, המלחמה והבורות הם ערכים עליונים הוא שוויון כדאי? במה נותר לאדם לחלוק? אלו השאלות שמטיל עלינו אורוול.

תפיסתי השלטונית אינה מגובשת, היא נעה בין סוציאליזם וקפיטליזם. אני תומך בשוק חופשי, תחרות וצמצום מעורבות הממשלה. עם זאת, אני חושב שמעורבותה, הכרחית בתחומים מסוימים (כגון בריאות, חינוך ורגולציה).
הרעיון הקיבוצי, תמיד קסם לי, אבל ההיסטוריה מוכיחה שהטבע האנושי (חמדנות, דאגה לפרט/משפחה) אינו מאפשר אותו. תיאורטית, הוא נפלא, אך מעשית, בעייתי ביותר.

גולת הכותרת של הספר היא ביקורתו השלטונית, אולם אותי כבשו במיוחד, המסרים ברבדיו העמוקים.
המאבק הפסיכולוגי של וינסטון נוכח שטיפת המוח והעינויים היה מרהיב. הוא מעלה הרהורים אודות ניצחון הנפש על הגוף והתפעלות כלפי הדמות. תבוסתו בסוף הסיפור הייתה צפויה, אם כי כואבת, עד מאוד. מפלתו טמונה, בין היתר, בעקרון ה"דוחושב" - מיומנות פסיכולוגית מפעימה, הדורשת מחבר המפלגה להבין את השקר ולהתכחש אליו, בעת ובעונה אחת.
במישור הפילוסופי והמוסרי נחבאים מסרים מרתקים. בין היתר, תפיסת הסוליפסיזם הקיבוצי (כל עוד המפלגה חיה, חבריה חיים). האם קיומו של רעיון אותו מימשנו (באמונה שלמה), מעיד כי גם אנו קיימים? גם לאחר לכתנו הפיזית? זוהי רק אחת, מהתהיות המטפיזיות העולות מן הכתוב.

אורוול ברא עולם דיסטופי חסר פגמים. כל התפרצות ספק, נענית בתשובה. כל זעזוע באמינות, מוסבר עד תום.

מדובר במסה ייחודית, ובספר חובה.

שתיים ועוד שתיים = חמישה כוכבים מושלמים.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אור שהם
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

ג'ורג' אורוול

"איזה ספר מעולה", אני חושב לעצמי, "איזו שורה אחרונה, כל-כך כוחנית ועוצמתית". ובכלל, זו ההרגשה ממנה אתם יוצאים מ-1984 של אורוול הדגול. אחרי קריאה אתם לומדים להעריך את הדברים החיוביים והשלילים שאתם חושבים שאולי קיימים בחייכם, וזה רק חלק מכוחו של הספר. לא לקח לי יותר מדי זמן לסיימו, העלילה זורמת, כל רגע שעובר בראש כל דמות מועבר אלינו במילים המתאימות ביותר.

"בחור מסכן, ווינסטון סמית', באיזה עולם הוא חי," אני ממשיך לחשוב אחרי הסיום, בעודי מתקדם למחלקה שלי מכיוון השירותים, בעוד הספר מוחבא בתוך כיס גדול במכנסי העבודה שלי. זו הדרך הטובה ביותר לשאת ולהחביא ספר בעבודה שלי, וכולי תקווה שהכריכה הרכה שלו לא תיפגם. אתם מבינים, אסור לקרוא אצלנו, גם בשעות הרגיעה, שכן דבר זה עונה על ההגדרה של "עיסוק בפנאי", ובכלל, ישיבה היא לא חלק שוטף מהעבודה כאן. וקיים סיכוי טוב שהבוס יראה ספר בידי ודין זה הינו דין פיטורין. מובן מאליו שהייתי צריך לביים גיחה לשירותים, שכן מצלמות וידיאו מקיפות את מחלקתי מכל עבר, על המעברים, המסדרונות והרחבה שבחוץ. וזאת משום שהבוס חייב לעקוב ולוודא אחר המפשלים, שכן במקרה של תלונה, לא הוא יקיים את הדין, ובכל זאת, צריך להאשים מישהו . אין צורך להתלהם, אלה החוקים, ואני צריך עבודה. בכל אופן, עודני נרגש מהצלחת גניבת פרק אחרון ושלם, ועודני נפעם מעוצמתו של ספר זה.

מגיל מוקדם מאוד חונכתי לבוז לקומוניזם, יסלחו לי האידיאליסטים באשר הינם. אני מסרב להיכנע לבינוניות. יום יבוא ואהיה בוס לעצמי. ובינתיים, חבל לי על כל מיני קבוצות אידיאליסטיות בארצנו, שחושבות שהן מבינות את מלוא המושג "קומוניזם" ומתהדרות בצבעי אדום במצעד ההוא במאי, דוגמת 'בנק"י' (בניין הנוער הקומוניסטי בישראל) או שאר ירקות. ביליתי יותר מדי זמן בהסברה מאומצת לכל הילדודס שגאים להשתייך לאן שהוא (העיקר השייכות, מסתבר). עייפתי. דומה שהדרך הטובה ביותר היא להפנות את ליבם המוטה בקלות לספר זה, והמלאכה תושלם.

ובינתיים, לעניין המהדורה. התירגום נהדר, אך חבל לי שספר כזה לא יצא בכריכה קשיחה. זהו ספר שצריך לנצור, ועל כן אנסה לשים ידי על המהדורה של Houghton Mifflin Harcourt שכוללת גם את "חוות החיות", בעיצוב מהודר וקשיח.

ועודני נפעם.
"איזה ספר מצויין, ואיזה מסכן ווינסטון סמית' שנולד לעולם שכזה", ממשיך לחשוב אני, ומודה על מזלי.

עוד שבע שעות להחתמת כרטיס יציאה.

מה יהיה?

לפני 16 שנים•
★★★★★
•לא חשוב שמות
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

ג'ורג' אורוול

מפחיד בצורה בלתי רגילה כמה שהספר טוב. ממש גורם לך לחשוב, ממליץ מאוד.

לפני חודש•
★★★★★
•יואב
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

ג'ורג' אורוול

1984!
זה ספר! מספרים האלה שאני שמח שקראתי אותם ושאני לא נמנה עם קבוצת האנשים שעדיין לא קראו.

מכיל ספויילרים
הספר מדבר על דיסטופיה מוחלטת.
עולם שבו מחליטים על מה אתה חושב, עולם שבו בוחנים אותך בכל רגע, בכל תנועה.
"גיבור" הסיפור הוא וינסטון, אדם שמחליט למרוד במשטרת המחשבות. וינסטון מתאהב, עושה דבר אסור לחלוטין שהרי אין אהבה מלבד אהבה למפלגה. הוא שונא את המפלגה שנאה של ממש. בסופו של דבר הוא נתפס בעוון בגידה.
אני מחלק את הספר לשני חלקים. החלק הראשון הוא לפני שוינסטון נתפס והחלק השני הוא אחרי זה.
מאותו רגע, אני חושב שהספר הפך למעניין פי כמה וכמה. הספר מכיל שאלות פילוסופיות מעניינות מאוד. המפלגה שולטת במוח של האזרחים, היא שולטת במה שיחשבו על העבר. בחקירה החוקר מדבר עם וינסטון על קיום העבר. על כך שאם העבר קיים רק בזיכרון והמפלגה שולטת על זיכרון העבר בכך שהיא משנה את סיפורי העבר, מה הופך את העבר לאחרת ממה שהמפלגה מספרת שהוא?
הקטע הכי פסיכי בשליטת המחשבות, זהו שינוי השפה. המפלגה מעלימה מילים המכילים כפירה.
כך לא ניתן לבטא בכלל מילים נגד רצון המפלגה כי הם לא קיימים בשפה. "רצון חופשי", דמוקרטיה"," מרד" וכו... כנראה שכל מה שאפשר להגיד על זה מסתכם ב"חושבפשע"
המפלגה משפיעה על החשיבה ברמה כל כך קשה כך שהלוגיקה נעלמת. וינסטון כותב ביומנו שהאקסיומה הראשונית היא ש 2+2=4 ומכך ניתן להסיק את כל שאר הדברים. אבל לא לעולם חוסן...
וינסטון עובר שטיפת מוח קשה, סדרת עינויים שמטרתה לגרום לו לאהוב את האח הגדול, להיות נאמן למפלגה. מה יהיה בסוף? חושני שאין לי בשורות טובות.
הספר מהווה תמרור הזהרה מפני המשטר הטוטליטרי ומותח כלפיו ביקורת קשה.
מבחינתי זהו ספר שכל אדם חייב לקרוא.
הספר הבא שאני ממש רוצה לקרוא הוא "עולם חדש ומופלא", שגם הוא מדבר על דיסטופיה.
אני חושב שכדאי לכם לבדוק גם אותו, שמעתי עליו רק דברים טובים.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נועם
דירוג
3.0
לפני 13 שנים

“השתעממתי רוב הזמן. נהניתי יותר מהסרט (של מייקל רדפורד) המבוסס על הספר”