קריאה זה משהו מאוד אישי, אינטימי, ייחודי. חיבור הקורא עם האותיות שלו. חיבור הנשמה עם קולות רחוקים, יקרים, זמנים אחרים ועולמות נמוגים שקמים לתחייה. קראתי את הספר לאחר קריאת המכתבים של אבשלום לרבקה ושרה, גוגלתי חקירה היסטורית קטנה, עלעלתי בספרי היסטוריה מאובקים של פלשתינה בזמן העליות הראשונות, כשדיעות כלשהן כבר התגבשו אצלי בנושא. מיצוי מוחלט של ההנאה בא רק לאחר רענון ידיעת ההיסטוריה, לאחר ההבנה של התקופה, איך הכל התחיל, התרחש ולמה נגמר כך ולא יכול היה להיגמר אחרת. הספר מרחיב, מעשיר ומעצים את החוויה ההיסטורית הזו שהיא הבסיס לקיומינו כאן. אמנם המחברת לעסה מדיי את סגנון השפה של פעם, אך צללתי לתחתית המאה העשרים ושכחתי מעצמי. הבנתי סופית שהחינוך בארץ גרוע ביותר. בדיוק כמו אלמה באך עד לא מזמן לא ידעתי מי זה אבשלום פינברג ועל מכתביו לשרה.
חוסר תקשורת זה מוות ודאי. עכשיו אנחנו מופצצים בתקשורת ואמצעיה, אך רק ב-1918 נחנכה מרכזיית הטלפונים הראשונה בארץ. שנה לאחר מות אבשלום. עד אז כל התקשורת בארץ היתה בחליפת מכתבים בעזרת הפוסטא או שליח שהתניידו בכוחות סוס או לחלופין בעזרת איזו יונה חסרת מזל. תארו לעצמכם!
הזמן ההוא וקורותיהם של גיבורנו הצעירים מייסדי הארץ, ראשוני הצברים, אפופים סודות, תמיהות ותמרות עשן עבות. אך בשלושה דברים אני בטוחה לגמרי: אבשלום אהב את שרה אהבה עזה כמו שאהב את הארץ והיא אהבה אותו, הוא מעולם לא היה מאורס רשמית לרבקה וכל מי שקסם אבשלום נגע בו, לא שב יותר לקדמותו. גם בי הוא נגע…

אמילי ברונטה מגיחה לפתע מתוך ערפל של ענווה ובועטת בפנים עם אהבתם הפראית של הית'קליף וקתרין.
העלילה ברוטלית. האלימות, המין, היצריות, האהבה, האומללות, הטרגדיה, הטירוף נדחפים לשיא יכולת התפישה ומעבר. הרגשות האלה נסחטים עד תום עד שלא ניתן להרגיש דבר. ביתו של כומר בתחילת המאה ה-19, עלמה צעירה ומחונכת, לא אמורה לחשוב מחשבות משונות בסגנון ובטח שלא להעלותן על כתב! אין ספק שאמילי יודעת לזעזע. היא חושפת את נפש האדם כך שאין עוד אפשרות לאנגלים המאופקים, מנופחי הגינונים והנימוסים להמשיך להתאפק ולהצטנע. מנין לה לאמילי, צפונות כאלה? הצדדים הקשים והאפלים שבאדם? מנין לה הידע על טירוף, על אלימות, על מסבאות? איך יכלה לכתוב בלהט כזה אם לא הרגישה אותו לאף אחד?

אמילי לא יצאה הרבה מביתה, אך הכירה את הטבע האנושי במערומיו, כפי שלא הכיר אותו איש.
היא היתה אישיות מסוגרת ולא ניהלה יחסים עם אנשים זרים שלא היו מבני משפחתה. אולם היה לה אח אהוב, ברנוול. הוא היה צייר מוכשר אך למרבה הצער חלש אופי. הוא בזבז את חייו בשיכרות, סמים והימורים. ברנוול היה קרוב לאחיותיו ואף צייר פורטרטים שלהן. ייתכן שהירבה בשיחות איתן וכך הן למדו על העולם האמיתי. אמילי חלתה בהלוויתו של ברנוול וכעבור שנה נפטרה גם היא. כאילו כל מטרת חייה הייתה 'אנקת גבהים'.

הית'קליף הוא דמות מונומנטלית שעומדת בשורה של גברים הראויים לתואר 'גברים' כמו רוצ'סטר ודארסי, בכל רמ"ח איבריהם. המקום להשוואה הוא בליבם פנימה, באופיים האיתן ובאהבה האמיתית, חסרת התנאים והפשרות שרכשו לנשים שלהם, איש איש בדרכו.
לעומת זאת קת'רין היא אכזבה גמורה ומוחלטת. היא לא ראויה לרגשות שהיא הפיחה בהית'קליף. היא איננה מתקרבת לקרסוליים של נשים משכמן ומעלה כמו ג'יין אייר או אליזבת' בנט. ללא בינה, ללא ערכים, ללא מוסר היא בוגדת בקלי-קלות בעצמה ובאיש שהיא אוהבת יותר מכולם תמורת נוחות ומעמד חברתי. והיא נענשת קשות בשל כך. ולא רק היא נענשת, אלא קבוצה שלמה של אנשים הופכת למקוללת באשמתה. הית'קליף, האומנת שלה, בעלה, אחות בעלה, וכל הדור הבא אחריהם.
באנקת גבהים הכל מרגיש לי מוכר. הביצות והשדות, הסלעים והגבעות, האחוזות חמורות הסבר וסבלות השוכנים בהן. כאילו שחייתי שם כל חיי, בעוד שאין לי שום קשר ליורקשייר. לא בחיים האלה, לפחות.

"…אני הולכת אל פאתי השדה. אשב לי תחת התאנה, אשעין את גבי על גזעה ואחלום עליו. איש לא יפריע את מנוחתי."
איכשהו המחברת הצליחה להשרות אווירה של זמן אחר. זה משהו שמורגש בנימת המסופר, כמו שמורגש חלום. הטור שלה על רות המואבייה ב'ישראל היום' שיכנע אותי שכדאי לקרוא את 'הפרדס של עקיבא'. (http://www.israelhayom.co.il/opinion/87855)
בראש ובראשונה לדעתי הספר מכוון באופן מובהק לקורא החילוני. שנית, לדעתי זה בעיקר סיפורה הטרגי של רחל בת כלבא שבוע. לא רק מפני שהיא המספרת, אלא בגלל נוכחותה וכאבה המורגשים לכל אורך הספר, על אף שרוב העלילה המרכזית מתרחשת הרחק ממנה וסביבות החכם הכי גדול ונערץ- רבי עקיבא.
נולדתי למשפחה יהודית בגלות, שבה הסבים הגדולים היו שומרי מצוות, קראו את לשון הקודש בסידורי תפילה והניחו תפילין. השלטון הסובייטי עקר מהיהודים בכוח את דתם והשאיר רק את לאומיותם. התורה שעברה מדור לדור נגדעה ממשפחתינו, וכך קרה שההורים הכירו במעורפל רק את חג הפסח והחנוכה. וכשההורים החליטו לעלות לארץ-היהודים הם הפכו לגויים כי לא שמרו את המצוות בגלות.
מדהים לחשוב איך התורה שרדה בכל הדורות עד ימינו כגד כל הסיכויים. הספר פתח בפניי צוהר להמשך מחקר וחיפושים אחר ההיסטוריה והשורשים שנעקרו מאיתנו בגלות. לספר הזה מגיע הרבה יותר כבוד מאשר השטנץ הממוסחר של הכריכה הרכה והדבק הזול שמחבר בין הדפים.

"עלינו להיות מודעים למוות, האורח הבלתי קרוא, כדי להבין היטב את משמעות החיים."
15 ביולי 1099 הוא תאריך היסטורי מדויק שבו כבשו הצלבנים את ירושלים, לאחר מצור של כמה ימים, בקרבות עקובים מדם והרג של גברים, נשים וילדים, בשם האלוהים. יום לפני כן, בעוד הצלבנים צרים על העיר, נאספה קבוצת תושבים ירושלמים מכל הדתות סביב חכם יווני שכונה "הקופטי" (הקופטים אגב, הם מצרים נוצריים). התושבים ידעו שלמחרת רובם ימצאו את מותם מידי הצלבנים. הם ידעו שההכנות לקרב חסרות טעם- הם יובסו בכל מקרה. במקום זאת הם בחרו להתנחם בדברי הקופטי. כמו בימי הפילוסופים היווניים הגדולים הם שאלו אותו שאלות והקופטי ענה. הוא ביקש לתעד את דבריו שעסקו בקשיי היומיום של כל אדם על מנת להעבירם הלאה לדורות הבאים, "שכן איני חושב שישתנו דברים רבים באלף השנים הבאות". הספר הזה הוא לכאורה "תרגום" של אחת המגילות שתיעדה את השיח ההוא, ב-14 ביולי 1099, כאשר האנשים התאספו להקשיב לקופטי בחרדה לחייהם.
במבוא קואלו טוען שהוא תירגם את המגילה כלשונה. מחבר המגילה הזו הוא צעיר נוצרי בן 21 שגדל וחי בירושלים ורשם את הדברים כשחזר לביתו לאחר הפגישה עם הקופטי. לכן קואלו אינו המחבר כלל, אלא הוא טוען להיות המתרגם בלבד. במבוא קואלו מספר על הדרך בה הגיע עותק המגילה לידיו ועל מגילות אחרות שלא נכללו בברית החדשה מטעמי כדאיות. העותק הזה תוארך לשנת 1307 מבדיקת פחמן 14 והתגלה שמקורו בעיר עכו. זאת אומרת, 15 שנים לאחר שהצלבנים גורשו מעכו על ידי המוסלמים, וזה אומר גם שבמשך 208 שנים המשיכו להעתיק את המגילה שוב ושוב ובעולם כיום, לאחר 914 שנים, שרדו 155 עותקים כמעט זהים לעותק הזה. "הם יכולים להרוס את העיר אך הם אינם יכולים להשחית את כל מה שהיא לימדה אותנו." אכן כוחה של המילה הכתובה חזק הרבה יותר מהרס וממוות. הטקסט מציג עוינות רבה ביותר לצלבנים.
אם כל זה אכן נכון והמגילה קיימת, זאת אומרת שקראתי עותק של עותק של עותק ותרגום של תרגום של תרגום של דברים שנכתבו ב-1099. ממש כדרכו של כל כתב יד עתיק ורב חשיבות לאנושות. אבל אדם מעשי וטכני כמוני לא מקבל את זה כאמת. הכל רומנטי וקלישאתי מכדי שיהיה מציאותי. הכל עכשווי מדיי, כאילו השיח הזה התקיים אתמול. על מגילות ים המלח מדברים בלי סוף ועל תגלית כזו לא מדברים? מוזר ביותר שמחבר המגילה הצעיר הכיר את איבן אל את'יר, היסטוריון קלאסי ערבי שחי בסוריה בימי הביניים. קואלו נותן לאנשים לקרוא את מה שהם רוצים לקרוא, את מה שהם כבר יודעים רק בניסוח אחר, ועושה מזה קריירה. לא הייתי חושבת לקחת ספר כזה אילו הכרתי את המחבר וסגנונו. חשבתי שמדובר ברומן היסטורי על עכו הצלבנית. בזמן זה אני חוקרת על התקופה הצלבנית וסקרנותי לגבי ההיסטוריה של ימי הביניים גרמה לי לתת צ'אנס לספר הזה. הייתי מתחברת לספר הרבה יותר אילו היה שוזר את הרעיונות מהמגילה בעלילה היסטורית סוחפת, ויש המון מה לספר מהזמן ההוא ומהמאורעות הללו. אף על פי כן ישנם רעיונות שמצאתי בהם עניין וישנו קו מחשבה שמחבר את השאלות והתשובות ונותן תחושה של דו שיח הגיוני בין הקופטי לאנשים. התרגום הזה והמבוא ההיסטורי הקצר של קואלו בכל זאת תרמו לידע הכללי שלי וימשיכו לתרום, בגיחות הנוספות בספר.

לא רק שזה בסדר להיות שונה ולהיות אינדיבידואל, אלא זה צורך אנושי הכרחי כמו נשימה- כך צריך להיות.

העלילה היא אריג בידיה של איין ראנד, בו היא טווה את השקפותיה והפילוסופיה הייחודית שלה- האובייקטיביזם. הפילוסופיה שלה באה מתוך הערצה עמוקה למין האנושי.
ייעודו של האדם הוא להיות מאושר. הוא משיג אושר על ידי הגשמה עצמית, תוך כדי יצירה והשימוש בשכלו. כל אדם הוא אינדיבידואל, כל אדם הוא חופשי, כל אדם הוא כשרוני, כל אדם הוא בעל ערך וכל אדם בוחר לנתב את אורח חייו להגשמה עצמית או לאובדן עצמי.
האושר נמצא באדם עצמו וביצרנותו. אין לו צורך לשלוט באנשים אחרים או לשרת אנשים אחרים כדי להיות מאושר. ניתוח המציאות באופן הגיוני הוא המאפשר את אושרו של האדם, שחי למען עצמו ולא למען אחרים. אם האדם פועל לפי ייעודו ושומר על מוסריותו הוא יצור נשגב הראוי להערצה. אם הוא בוגד בעצמו, מְרָצֶה אחרים ואיננו מייצר דבר, הוא מתדרדר להיות יצור נתעב וביזיון למין האנושי.

באופן בלתי מודע כמעט מתרחשת ההשוואה בין הבינוניות לבין הווארד רורק, הנציג הנשגב של המין שלנו, כי לכל אורך דרכו הוא נשאר נאמן לעצמו. הוא מונע אך ורק על ידי רצונו להגשמה עצמית, אינו מתכופף, אינו מושפע מאף אחד, איננו מְרָצֶה אף אחד, איננו מרפה ואיננו מתפשר על שום דבר פחות ממה שהוא רוצה. הוארד רורק הינו אדם כפי שהאדם נברא להיות- יצור נעלה. הוא נבון, עצמאי, כשרוני, חסון בגופו ובעיקר ברוחו, הוא בעל דיעה משלו ועומד מאחוריה, הוא האדון לעצמו ואינו מקבל הוראות מאיש. גם כאשר מצבו נראה אבוד וחסר סיכוי, הוא אינו מוותר לרגע על דיעותיו ועל רצונותיו. גם כשהכי קשה הוא אינו בוגד בעצמו. באיזשהו מקום הוא פשוט מושלם מדיי.

במהלך הספר ראנד מגוללת את סיפורם של טיפוסי המין האנושי השונים, משחר ילדותם, הקשורים זה בזה בעלילה. ההיסטוריה של הדמויות מעניקה רובד מעמיק ונכבד להבנת הנסיבות בהן יצור אנושי נעלה יכול לאבד את עצמו כך שהוא נהייה לרפש.
פיטר קיטינג הוא דוגמא לטיפוס הבינוני שמהווה חומר בידי החברה שמפסלת אותו לפי הנורמות שלה. הוא חלש אופי, חסר עמוד שדרה, מתרפס, מושפע משאר האנשים וחסר דיעה עצמאית. הוא מוכר את עצמו, את היקרים לו, את הסובבים אותו. הוא מקנא ברורק ושונא אותו שנאה עזה ברמה אינסטנקטיבית. כי רורק מעולם לא עשה לקיטינג שום דבר רע, להיפך. הוא כלכך עלוב שאינו מודע כלל לעליונות של רורק כאדם.
אלזוורת' טוהי הוא דוגמא לאדם שקופח על ידי החברה מילדותו, בעקבות חיצוניותו החולנית ובריאותו הלקויה. החברה לא נתנה לו שום צ'אנס והפכה אותו ליצור רע עד היסוד. המתכון לדיקטטור חסר מוסר וחסר רחמים. הוא ערמומי, הוא כשרוני ברטוריקה וניתוח נפש האדם, יש לו מספיק שכל להבין את עליונותו של רורק ואת זה שלעולם לא יוכל להיות כמוהו.
גייל וויינאנד, הדמות המורכבת והטרגית באמת כי איננו מושלם כמו רורק. הוא מודע לעליונותו של רורק ומהלל אותה. הוא גם מודע לזה שיכול היה להגשים את עצמו כמו רורק אילו היה בו מספיק חוסן נפשי. הוא דוגמא לאדם עליון, אך כזה שבגד בעצמו ונהייה לכלי שרת בידי החברה.

האדם הוא יצור חברתי. הוא חי בחברה וזקוק לחברה אנושית. גם הזאב הכי בודד זקוק לאנשים אחרים. אך החברה באופן טבעי שואפת לאחידות, לזהות אחת כוללת, להומוגניות של הפרטים המרכיבים אותה. כאשר מופיע מישהו שאינו תואם למאפייני החברה הוא נחשב לחריג, מוזר, אינו שייך, מפחיד והופך למנודה. כך קרה להווארד רורק, היחיד שעמד בגבורה מול רבים וחזקים ממנו בהרבה. החתירה הזו לשיוויון היא המאטה ומגבילה את ההתקדמות המין כולו. בכל פעם בהיסטוריה כאשר הופיע אדם מבריק וגאוני הוא היה סובל, הוא היה מנודה, הוא היה קורבן של החברה על מזבח השיוויון הקדוש, הצדקני והמתחסד. הרי אף פעם לא ייתכן שיוויון אמיתי, כי כל אדם הוא אינדיבידואל ולא רובוט על סרט נע. במקום לטפח את הייחודיות שבכל אדם, את שכלו ואת כשרונו של כל אדם, כופים עליו שטנץ של נורמה כדי להתאימו לחברה, מה שמוריד אותו לבינוניות השוויונית ואף למקומות נמוכים ומסוכנים הרבה יותר.

מה היה קורה אילו לכל מחשבה שלך היו מודעים אנשים מסוכנים, ועבור כל מחשבה חריגה מעט מהנורמה המקובלת היו מענים אותך עד מוות ואז רוצחים, ללא דין וללא צדק?
זו המציאות של '1984'.
המסר העיקרי והכולל של אורוול הוא שהיכן שנכשלו הקומוניזם הסטלינסטי והפאשיזם ההיטלראי, שם הצליח הסוצאנג, הסוציאליזם האנגלי. המפלגה היחידה שקיימת, ועומדת בראשה של מדינת-העל אוקיאניה. זה העתיד. נאצים זה לא כלום לעומתם. אין ולא יכולה להיות שום התנגדות למפלגה. אורוול ערבב יחד את הקומוניזם והפאשיזם וזיקק אותם לכדי משטר טוטליטרי מפלצתי, משעבד ונצחי. נצחי, מפני שנוסף גורם שחסר למשטרים הטוטליטריים הזמניים שקדמו לו: הצְפִיָיה, השליטה והתמרון הפיסי במחשבה של אדם. בכל רגע נתון, חברי החוג הפנימי של המפלגה, יכלו לדעת כל מחשבה, שלא לדבר על כל מעשה שנעשה, בכל מקום באוקיאניה עם כל אדם בכל זמן. אמנם שטיפות מוח תמידיות של משטרים טוטליטריים היו עניין שבשגרה, אך בכל זאת תמיד הייתה לאדם המחשבה האינדיבידואלית האינטימית שלו עם עצמו. זה 'האני' שלו. וכשזה נלקח ממנו, נלקח יחד איתו גם צלמו האנושי. הוא הופך למעין תולעת מתפתלת או ברווז מגעגע. ללא תודעה, ללא חשיבה, ללא רגשות.
מעתה כל אדם חושב, בעל דיעה עצמאית, כל אדם שמרגיש, כל אדם שזוכר ונזכר, ייתפש בהכרתי ביתר שאת, ברגישות ובכבוד רב יותר. יש להעריך כל רגע בו המחשבה שלך היא שלך בלבד, כל רגע בו אתה יכול לבחור ואינך מתומרן על ידי דיעות ורצונות של אנשים אחרים, יש להעריך כל רגע שבו אתה אדם חופשי.

אני מאמינה שספרים, כמו אנשים, מגיעים לתוך החיים שלך במטרה מסוימת, אין כזה דבר 'מקריות'. אני עדיין תחת הרושם העצום שהותיר בי הספר. זה אחד הספרים שמזכירים לי כמה טוב לדעת לקרוא. לא רכשתי אותו, לא השאלתי אותו, לא התכוונתי לקרוא אותו (מד"ב הרי..). הספר היה איתי שנים, מאז שהייתי ילדה בת 3-4. הוא הגיע אליי בדרך פלא, באמצעות מורה לאנגלית שהייתה גרה בשכנות. היא אמרה לאימא שיום אחד אקרא את הספר ורצתה שיהיה לי אותו. לקח לי הרבה זמן לשים לב אליו, אבל סוף סוף זה קרה. בלעתי אותו תוך ימים ספורים.
יוליס מרו, עיתונאי בן-אנוש, מוצא את עצמו בסורור, כוכב כמו שלנו בדיוק, הנשלט על ידי גורילות- קופים אגרסיביים, מייצגי החוק וכוחות הביטחון
שימפנזים- האינטלקטואליים, המוחות המבריקים במדע ובמחקר
ואוראנגוטנגים- השליטים, הפוליטיקאים, הבכירים, חסרי מעוף, חסרי בינה. ממש כמו בכוכב שלנו... בני-אנוש היו לחיות ואילו הקופים התפתחו לרמת אינטלגנציה גבוהה.
קורותיו בסורור, האינטראקציה שלו עם הקופים ובני אדם מקומיים והתובנות העמוקות של המחבר על המין האנושי עושים את הספר הזה לאבן יסוד במקדש הספרות העולמית שלנו. זה לא מדע בדיוני, זו המציאות שלנו.
אחת התובנות העיקריות שלי מתוך הספר (ויש הרבה) היא שאם מתאספים יחד האלמנטים והנסיבות הנכונים להיווצרות חיים, הם יווצרו באותה הדרך כפי שנוצרו כאן. סביר מאוד להניח אם כן, שייצור תבוני מכוכב אחר בקוסמוס, בעל טכנולוגיה מתקדמת, נראה והינו כמונו בדיוק, או לפחות כמו קוף, ולא כמו איזה גמד ירוק עם ראש ועיניים ענקיים.

שלמה כהן מאייר באהבה. הוא לא מלגלג על הסלבס של ארצינו הקטנטונת, אלא מוצא את הדרך לשדר בחמלה את אופיים בצורה הומוריסטית, עם טוויסט. החיוך נמשך כל עוד מעלעלים בספר, כי כל כל דף מסתיר מאחוריו עוד הפתעה משעשעת לתאים האפורים. לי אישית הוא מעניק המון השראה. ממש מתחשק לתפוס וואקום ולאייר. כיף לדעת שיש לנו את שלמה כהן, כחול לבן כזה משלנו.

מה שמרתק בהיסטוריה זה שהיא התרחשה במציאות. המציאות שאנחנו מכירים. צעד אחר צעד, במעגל נצחי של לידה, מלחמת הישרדות ומוות הפכנו למי שאנחנו היום. אם לא נחקור את מה שהיה, נחדל להיות. הספר הזה הוא התחלה טובה.