אתמול נסעתי עם נהג מונית קללן. במשך דקה אחת הוא קילל את הדובר בקשר בשלוש קללות עסיסיות והוסיף תנועה מזרחית להבהרת דעתו. בספרו החדש, ורדון זורע קללות למכביר. אם אקבל שקל אחד על כל הטייה של האות השביעית שזרועות בספר למכביר, אוכל לפרוש לגימלאות באיי קיימן, קרוב לחשבון הבנק השמן שלי, או לחילופין, לקנות בית בהרי הקטסקילס, קרוב (אבל לא קרוב מדי) לביתו של הבלש דייב גרני.
למי שלא קרא את ספרו הראשון של ורדון: "חשוב על מספר", אתן הקדמה קצרה אך הכרחית. כל השאר יוכלו לדלג לפסקה הבאה בהנחה שאתם כן מפסידים משהו חשוב. דייב גרני יצא לגימלאות (הוא בן 47 ושמור היטב, לכל המתעניינות, אבל גם נשוי) מתפקידו כבלש מבריק ומצליח במשטרת ניו יורק. גרני הוא ההיפוך הסטריאוטיפי של בלש N.Y.P.D., הוא לא אוכל דונאטס, הוא תרבותי, משכיל, חובב גורמה ויינות טובים, הוא מרוחק וקר, אבל רגיש, לא מצ'פח ולא מתבוסס במדמנת הפוליטיקה של המשטרה. אלא שאיתרע מזלו וזוגתו שתחייה, מדלן המעצבנת, חובבת של טבע, מיחזור, שתילות, אופניים, פקעות, זריחות, יערות ורכישות בעדן טבע מרקט. נדמה לי שאפילו ורדון שונא אותה, אחרת לא היה בורא דמות כה קוטבית. מצד אחד היא יורדת לחייו של דייב במאמץ להפוך אותו לנשמתה התאומה והמשעממת. מצד שני, כשנשקפת לו סכנה היא הופכת לאישה מתמרחת ואוהבת, כה דביקה, עד שדונאטס נדמים לנו עדיפים. בספר חשוב על מספר (להלן: "חשוב" היא מעצבנת, אבל תורמת חלק מבריק בפיענוח. בספר הנוכחי, היא ממשיכה להרגיז ללא תרומה ממשית.
בביקורת שכתבתי על "חשוב" הגדרתי אותו כגאוני. אם הייתי צריכה לתאר אותו במילה אחת הייתי מכנה אותו: אלגנטי, בשתי מילים: פסיאודו בריטי. התעלומה מקורית ומפתיעה (חוץ מאשר בשביל בלו-בלו, אשת המתמטיקה, שניחשה את הפתרון המדהים כבר באמצע) ואם היו לו מגרעות הן היו מינוריות. וזאת הצהרה של אמתכם הנאמנה, שקוראת מיליון ספרי מתח בשנה. בספר הזה, דייב גרני כבר מוכר וידוע, השטיקים מוכרים וידועים, אנשי הצוות אשר על החקירה מוכרים וידועים, הנופים מוכרים וידועים, ולצערי, אפילו אלמנטים מסויימים בתעלומה חוזרים על עצמם. אבל דייב גרני עובר מטאמורפוזה, מן הגבר האלגנטי והמקסים הוא נעשה דומה יותר ויותר לרעיו המנבלים את פיהם בכל מילה שנייה, וחבל.
בשלוש מאות וכמה העמודים הראשונים התעלומה מתרחשת ברמה אקדמית, מוות מזוויע, אומנם, אבל מוות שתפס בחורה שאביה, אמה ובעלה מעניקים לה סופרלאטיבים כדוגמת: פסיכופתית, נחש צפע, מרשעת, מכשפה, מופרעת, גאון מטורלל, חולת נפש, מכורה לסמים. כמה אמפתיה אתם יכולים להעניק לבלש שצריך למצוא את רוצחה של דמות כה חיובית וראוייה לחיקוי? לרגע אתם בטוחים שהיא הייתה ראוייה למוות הזה יותר מכל מי שאתם מכירים. ולכן, רק כשבעמוד שלוש מאות ומשהו, נשקפת סכנה גם לגיבורנו הבלש, העניינים מתחילים להתחמם וגל של מתח מתחיל להתהפך בבטניכם.
נכון שרצח הוא רצח, אבל לעניות דעתי, כדי לגרום לקורא לאהוד את החקירה יש לברוא נרצחת קצת יותר חיובית, או לכל הפחות, כזו שנדמית לפחות בהתחלה דמות נורמטיבית עד שנקרעות המסכות מעל פניה.
לצערי הרב, אין בספר הזה יותר מדי חשודים. גם ב"חשוב" לא היו, אבל שם המתח היה מהפך קרביים בגלל התעלומה המפתיעה. בספר הנוכחי המתח הוא מינורי כי ברוב הזמן לא נשקפת סכנה למישהו שאנחנו מכירים, אין מספיק חשודים והתעלומה מתנהלת בעצלתיים.
הגאוניות של אגתה כריסטי הייתה בבניית חברה שכל אחד ממרכיביה חשוד בפשע. לכן, למרות הדלות הסיפורית של ספריה, היעדר התובנות הפסיכולוגיות, הדמויות הקרטוניות והחד-מימדיות, הספרים שלה מותחים באופן יוצא מן הכלל.
היעדר החשודים עומד לרועץ גם בפתרון התעלומה. קל לנחש אותה גם אם קשה להסביר כל אלמנט בפתרון. אבל מצאתי עצמי די מהר חושדת ברוב חלקי הפתרון, אם כי לא ידעתי להסביר אותם באופן מושכל. (בכל זאת אני לא דייב גרני...)
ניתן לומר גם, שהנושא שבו עוסק הספר, לא ממש תרם לאהבתי אליו. כל נושא הביבים הזה קצת עלה לי על העצבים.
כמעט בכל הביקורות שקראתי על הספר ציינו הכותבים את נחיתותו היחסית ל"חשוב". הספר הראשון היה נפלא. הספר הזה, לא ממש. יכול להיות, שיחסית לרוב ספרי הבלשים, התעלומה עדיין מורכבת יותר, חכמה יותר ומפתיעה יותר. אבל יחסית לעצמו, ורדון הפסיד בגדול.
"חשוב" מרתק יותר, מפתיע יותר, כתוב יפה יותר, תרבותי יותר, מפחיד יותר, ובקיצור, ספר שלא אמכור לחנות ספרים משומשים.
עצמי עיניים חזק הוא לא הוראה בשבילכם, אתם בהחלט יכולים לקרוא את הספר בעיניים פקוחות, אבל ג'ון ורדון עשה משהו פלילי ממש. הוא ניסה להתחנף לקהל הקוראים שלו, אבל מישהו נתן לו כמה עיצות אחיתופל. החנפנות הזאת הפכה סופר איכותי ויוצא דופן לסופר הרבה הרבה פחות איכותי וכלל לא יוצא דופן.
