"זה מתחיל במשרדה של "חברת הבקר הט קריק" לא רחוק מהריו גרנדה, ונגמר כמסע אל לבו של כל הרפתקן שחי אי־פעם..." (מתוך גב הספר).
כשקראתי לראשונה את הספר "יונה בודדה" (הוצאת מודן, 1999) מאת לארי מקמרטרי הייתי בתיכון. חטפתי התקף קצרת קשה ושכבתי בבית מתחת לשמיכה. בין שיעול לשיעול קראתי את האפוס האדיר הזה על מסע העברת עדר בקר מטקסס למונטנה. צריך לומר כבר מהתחלה – תמיד אהבתי מערבונים. כבר כילד סרטים דוגמת "בצהרי היום" בכיכובו של גרי קופר, "ריו בראבו" ו־"המחפשים" בהם כיכב ג'ון ויין, וכמובן "הטוב הרע והמכוער" ו־"הבלתי נסלח" בכיכובו של קלינט איסטווד, היו בעיני מופתיים. כילד רציתי להיות כמו קופר, ויין ואיסטווד. גבוה, נחוש, נטול פחד נוכח אתגרים וסכנה, ישר והגון. הם היו הגיבורים שלי. אבל הייתי נמוך, שמנמן וסבלתי מקצרת הנשימה (לא מן הנמנע שספרים אודות אקדוחנים קשוחים ומהירי שליפה במערב, מוסקטרים אמיצים בצרפת וחיילים נועזים מאחורי קווי האויב, הם שהביאו אותי לצנחנים ולאחר מכן למקומות אחרים).
גיבורי הספר הם סרן אוגסטוס "גאס" מקריי וסרן וודרו קול, שני חוואים טקסנים, סיירים ומפקדי פלוגות לשעבר ב"טקסס ריינג'רס", גברים קשוחים ואוהבי אתגרים שיעשו הכול כדי להעביר את הבקר שלהם למונטנה – משימה כמעט בלתי אפשרית – בכדי להקים חברת בקר על רקע המרחבים הפתוחים של המערב הפרוע וליישבו. "גאס" מקריי, גבר קשוח וציני, אך גם רומנטי ונדיב, תאב שיח ווכחן בלתי נלאה: "כשהיו ממש בעניינים, ובעיות כבדות משקל עמדו לפניהם, כמו אינדיאנים ואנשים קשוחים אחרים, אוגסטוס היה קופץ על כל הזדמנות של חילוקי דעות. ההתנגשות הגדולה שלהם היתה, כששניהם ועוד שישה סיירים אחרים הופתעו על ידי הקומנצ'ים בפררי דוג פורק של הנהר רד, וכולם חפרו בורות על גדת הנהר שיכלו להפוך לקבריהם אילו לא שיחק להם המזל ולא היו מצליחים לברוח בחסות הלילה המעונן, ואוגסטוס ניהל ויכוח עם אחד הסיירים המכונה בפיהם "בובי המכוער". הוויכוח נסב על דביבונים, ואוגסטוס המשיך אותו כל הלילה, אם כי רוב הסיירים היו כל כך מבוהלים שלא הצליחו אפילו להשתין" (עמוד 23). במקום אחר מתאר מקמרטרי את גיבורו כמי חש צורך בשיחה עד כדי כך ש"היה כמעט מוכן להתחיל לדבר עם החזירה והחזרזיר כשראה פתאום את קול ואת פי איי מתקרבים מן השדה" (עמוד 15).
הגיבור השני של הרומן הוא סרן וודרו קול השתקן, חברו של גאס ושותפו להרפתקאות. "כסרן סיירים היה עליו להחליט החלטות – החלטות שפירושן חיים או מוות לפקודיו. זה היה לחץ טבעי – מן הסוג הצמוד תמיד לתפקיד, אנשים חיכו למוצא פיו, והמשיכו לחכות, מכיוון שרצו לדעת שהוא עדיין שם, מוכן ומזומן לחלץ אותם (עמוד 26), מכל צרה שאלה ייקלעו. אמנם, ציין המחבר, "אוגסטוס היה מיומן לא פחות, והיה מחלץ אותם מאותן צרות בדיוק במקרה הצורך, אבל אוגסטוס לא היה טורח להזיז את עצמו, אלא אם כן הדבר היה חיוני באמת. הוא השאיר את הדאגות לקול – ולכן חיכו האנשים להוראותיו של קול, ושתו לשוכרה עם אוגסטוס" (עמוד 27).
החברות בין קול ומקריי רעות של גברים מן הסוג הנפוץ במקומותינו, אשר חושלה בשירות משותף בפלמ"ח, בסיירת, בצנחנים או בכל יחידה קרבית נבחרת אחרת, כפי שתיארה בשעתו האלוף אורי שגיא: "אני מודע היטב לכך שכאשר אין מדברים ואין משתפים, מתגברת עוד יותר תחושת ה'לבד', אבל פיתחתי קוד תקשורת מיוחד עם אלה שעברו חוויות דומות לשלי. כשאני פוגש, ולו לאחר שנים של ניתוק, חבר שהיה אתי בגולני, אנחנו לא זקוקים למילים. די בכך שנביט זה לזה בעיניים, וכל פער השנים נמחק. עם האנשים מגולני, שעברו עימי את מה שאני עברתי, אני מרגיש הכי בטוח, הכי חזק. שם מקבלים אותי נטו, כי אלה החברים שלי מהסיירת, שיודעים, מבינים ומרגישים על מה בדיוק אני מדבר ולמה בדיוק אני מתכוון, גם כשאני שותק ולא משתף בכל פרטי הפרטים. בחברתם, המלה בדידות נמחקת מן המילון הפרטי שלי" (מתוך הספר "אורות בערפל" מאת האלוף במיל' אורי שגיא, הוצאת "ידיעות ספרים", 1998, עמוד 23).
מקמרטרי סיפר את סיפורו היטב, החל בתיאורו את אזור הספר. בלתי מיושב, לא מבוית, פראי ומתפרץ, המהווה אתגר לכל אדם. הדמויות הנפלאות שיצר והדיאלוגים השנונים ששם בפיהם: "זה אומר שאנחנו באמת צריכים לעבור למונטנה," אמר. "החגיגה כאן נגמרה."
אוגסטוס השמיע נחרת בוז, משועשע מן האופן שבו פעל מוחו של ידידו.
"קול, כאן אף פעם לא היתה חגיגה," אמר. "וחוץ מזה, אתה אף פעם לא נהנית מהחיים. אתה לא נוצרת להנאות. זאת המחלקה שלי."
"השתמשתי כנראה במילה הלא נכונה," אמר קול" (עמוד 181).
וכן באגדו בספר את כלל המוטיבים של המערבון: אקדחי הקולט, הוויסקי והשתיינים, העימותים בין האינדיאנים למתיישבים הלבנים, אקדוחנים מהירי שליפה (שהרי אין זה חשוב כמה מהר אתה שולף אלא כמה מהר אתה פוגע במטרה), אנשי חוק ונבלים, האישה העצמאית בלב השממה, מסעות הובלת הבקר, כיבוש השממה המאבק בשלג ובסערות – כל אלו, שהיו למעשה מה שהפך את אזור הספר שבמערב לפרוע. כך למשל בתיאור הבא:
"הקייאווה, ששרו ושתו, שניים מהם אוחזים עדיין בסכינים טבולות בדם, לא שמעו את הריצה, אבל מאנקי ג'ון שמע אותה פתאום. הוא קפץ על רגליו והרים את רובהו, אבל קודם שהצליח לירות שמעה לורנה קול ירייה בחשכה, ומאנקי ג'ון הפיל את הרובה ונפל לתנוחת ישיבה, פיו פתוח כאילו עמד לומר משהו. לורנה ראתה זאת, ובו ברגע הגיעו שני הסוסים ישר אל מאנקי ג'ון מבלי לגעת בו ונכנסו לתוך הקייאווה. אחד מהם צעק בקול שנשמע חסר אונים ומבוהל אפילו מצעקתו של דוג פייס. לפני שהסיקה לעלות בדעתה שגאס הגיע, ראתה אותו על סוסו ממש במרכז מעגל הקייאווה. הוא ירה בזה שצעק, ואחר כך בשניים שהחזיקו את הסכינים, מגב סוסו ישר לחזותיהם. קייאווה אחר תפס בכידון שקרקפתו של דוג פייס נקשרה אליו, אבל גאס ירה בו לפני שהצליח להרימו. הוא ירה בעוד בדיוק כשהאיש אחז ברובהו. הקייאווה האחרון ברח לתוך החשכה וגאס הפנה את סוסו לרדוף אחריו. "תחסל כל מי שלא חוסל," אמר לגבר האחר, אבל האיש בקושי ירד מעל סוסו לפני שנשמעה ירייה בחשכה. הוא עמד על יד סוסו והקשיב. נשמעה עוד ירייה, ואחריה כל דהירה של סוס בדרכו חזרה. לורנה חשבה שהכול נגמר, אבל מאנקי ג'ון ירה באקדחו אל האיש שעמד ליד האש. הוא החטיא לגמרי, והאיש הרים אליו לאט את אקדחו, אבל לפני שהספיק לירות חזר גאס אל המדורה, ירה ברובהו והפיל את מאנקי ג'ון חזרה ארצה. אחר כך הפך אותה גאס והחזיק אותה בזרועותיו, כשרובהו עדיין ביד אחת" (עמוד 483).
מקמרטרי כתב רומן מופלא, שהיה עבורי חווית קריאה נהדרת, סיפורו של המערב הפרוע האמריקני כפי שהיה באמת. לא ניתן שלא להתאהב בגיבוריו "גאס" מקריי וקול, לשמוח בהצלחתם ולחשוש לשלומם נוכח קשיי המסע. למרות שהוא לכאורה מנפץ את המיתוס מה שנשאר טוב אפילו יותר. נראה לי שהגיעה העת לקרוא בו פעם נוספת. מומלץ בחום רב!!!
