מי שמע, מי ידע (פרט לעולים מברית המועצות ) על 900 הימים (כמעט 3 שנים) של המצור שעשו הגרמנים על לנינגרד (שנקראת היום בשמה המקורי סנקט פטרבורג) ?

המצור התחיל ב 8.9.1941 והסתיים 27.1.1944 ובו מתו, רק מרעב איום, בין 1-2 מיליון תושבים וחיילים. לפי השמועות, היטלר, יימח שמו וזכרו, נתן פקודה שלא לקבל כניעה של תושבי לנינגרד (כלומר – כל תושבי העיר דינם למיתה) ולכן, בתחילה, סטאלין מיעט לשלוח לעיר אוכל (שבקושי היה לו) כי חשב שחבל לבזבז אוכל על אנשים שבוודאי ימותו. לכן, בתחילת המצור תושבי העיר סבלו מחרפת רעב איומה ואנשים הגיעו למצב שנאלצו לאכול, לא עלינו, גויות אדם. אבל, הקב"ה חשב אחרת מסטלין, והעיר עמדה בגבורה כנגד הגרמנים בחודשי המצור הראשונים וההספקה לעיר חודשה בהדרגה.

את כל זה לא הייתי יודע עד היום אם לא הייתי קורא את הרומן הנפלא והארוך "פרש הברונזה" של הסופרת האמריקאית, שגרה בצעירותה בלנינגרד, פאולינה סיימונס.

הרומן מתחיל ביום הפלישה של הגרמנים לרוסיה, ביוני 1941 ומתאר את חיי הגיבורה הראשית טטיאנה מטאנובה שחיה בחדר אחד עם כל משפחתה – אחות (מבוגרת ממנה בשבע שנים וישנה איתה באותה מיטה), אח והורים בלנינגרד. הרעב, המצור, ההפגזות ותנאי החיים הקשים הורגים את כל בני המשפחה ורק היא, שבקושי חיה, ואחותה הגוססת מצליחים לצאת מהעיר בזכות קצין בצבא האדום, אלכסנדר.

קצין זה, היה חבר של האחות, ששמה היה דאשה, אבל התאהב אהבה אמיתית, במקרה, בגיבורת הסיפור. הוא היה חייב לשחק משחק כפול, כלפי חוץ, להישאר החבר של האחות, ומאידך, בסתר, להיפגש עם טטיאנה. עד שדאשה מתה בזמן שהתפנתה מהעיר ואז, אחרי מספר חודשים, הוא נפגש עם אהובתו האמיתית, רחוק מלנינגרד, למשך כחודש, והם נישאו וקיימו הרבה הרבה יחסי מין.
בהמשך, הקצין חוזר ללנינגרד למלחמה ואף אשתו חוזרת בלי ידיעתו לשם, והעניינים שם מתחילים להיות מורכבים מאד, מסוכנים ומפותלים.

לא אפרט עוד. אשאיר לכם את המתח.

אבל חייבים להזכיר מספר דברים.
גיבור הספר, אלכסנדר, הוא בן של זוג קומוניסטי אמריקאי שהיגר בשנות ה-30 לאמא רוסיה מתוך אידיאלים ומצא שם את מותו. איך בנם שרד והגיע לדרגת קצונה בצבא האדום ? תקראו בספר.
(הערה: באותם שנים היו גם קומוניסטים יהודים בישראל שהיגרו לאמא רוסיה ורובם חוסלו.)

המטרה הנסתרת והעיקרית של אלכסנדר וטטיאנה היא להגר מרוסיה לארה"ב – הארץ הטובה מאד לעומת רוסיה – הארץ הרעה מאד. טטיאנה, בסוף הספר, מצליחה להגיע לארה"ב ולהוליד שם, עם הגעתה, את ילדם המשותף. אלכסנדר נשאר ברוסיה עם סכנה של משפט על התחזות או אולי אפילו ריגול לארה"ב, שהעונש על כך הוא כמובן מוות. האם זה באמת מה שיקרה ? כנראה שלא – אבל על זה יסופר בשני ספרי ההמשך שנכתבו ל"פרש הברונזה". שטרם קראתי ואני אקרא בקרוב.

יש שמבקרים את הסופרת על אריכות הספר, לדוגמא: תיאורים ארוכים מאד ומיותרים של סקס. אולי זה נכון. אבל, מחוץ לזה, הספר מעורר עניין רב מאד, כתוב היטב, ומשך את הקורא (אותי) לקרוא אותו עד הסוף ולהמשיך ולקרוא את ספרי ההמשך.

לפני סיום. ברור לי שברוסיה ממש לא אוהבים את הספר, שלא עושה טוב לתושבי העיר וללוחמים הרוסיים בעיר, ולכן אין עליו בויקיפדיה הרוסית ואף אין על הסופרת. אבל, למה, בויקיפדיה העברית, נפקד מקומו של הספר והסופרת עד היום ? אינני יודע.

ועוד שאלה . בויקיפדיות השונות לא כתוב כלום על דתה של הסופרת – פאולינה סיימונס. אבל כן כתוב ששם משפחתה המקורי מרוסיה היה הנדלר שהוא שם משפחה יהודי מובהק. האם מישהו יודע האם הסופרת באה ממשפחה של יהודים ?

ספר בינוני
הספר כלל וכלל לא מצדיק את השבח ואת המילים הטובות שנאמרו עליו.ֿ
והסיבה לכך, שהספר נמרח לשווא סביב שני אנשים אלכסנדר וטטיאנה שמתאהבים בצל המלחמה
והמצור על עיר לנינגרד אך אין בו עלילה שמדרבנת ומעודדת את הקורא להמשיך בקריאה.

אני חושב שהדבר שהכי משך אותי בלהתחיל לקרוא את "פרש הברונזה" היה ה עובדה שלא רק שהיה עב כרס, ראיתי אותו בכל מקום והוא עלה בהרבה המלצות. אכן הסיפור טוב, ארוך ומקיף מאד בתיאורו של מצור, המצור על לנינגרד. הספר במתחיל בהכנות למלחמת העולם השניה וכבר בפרקים הראשונים יש התייחסות לאיך המבוגרים שידעו מה צפוי להם, בשל נסיונם במלחמת העולם הראשונה בעוד הצעירים לא הבינו את גודל המצוקות והטרגדיות אותן יפגשו. אני חושב שפרש הברונזדה הוא ספר טוב, אם כי לא מסתיים בקטרזיס גדול וניכר כאילו בפרקים האחרונים הסופרת מיהרה בדרכה לסיים את הסיפור ולא הקפידה בפרטים, מצד שני, היא סופרת ואני קורא אז מי אני שאשפוט את המאמץ שהשקיעה בכתיבת ספר. קראתי ספרים טובים יותר, אבל יחד עם זאת הספר, מעבר לסיפור האהבה השזור בו, נותן לקורא הבנה, עד כמה שניתן להבין מקריאה, מה היא המשמעות של מצור

בכל פעם שאני קוראת ספר על מלחמת העולם השניה והשואה בפרט, אני לא יכולה שלא לתהות מה הייתי עושה במקום הגיבור/גיבורה, וכך גם בספר הזה. איך הופכת נערה רגילה ועליזה, חובבת קריאה, למכונה שורדת שיכולה לכל הקשיים הנקרים בדרכה, למרות ששום דבר בחייה הקודמים לא הכין אותה לכך?

הספר "פרש הברונזה" מתחיל בתיאור היום הראשון של המלחמה בברית המועצות – שידור רדיו של ה"חבר" מולוטוב, שר החוץ של סטלין, המודיע על פלישת הגרמנים לברית המועצות.
ברגע אחד מתהפכים חייה של טטיאנה, נערה בת 17, בת למשפחה בת שלושה ילדים, הוריהם וסבא וסבתא, הגרים בשני חדרים בלנינגרד הסוביטית. בתחילה טטיאנה מנסה להתעלם מן המציאות שגם כך לא מזהירה תחת שלטון הקומוניזם, אך במהרה המציאות משיגה אותה והיא נאלצת להתמודד.

התיאורים של המציאות בזמן המלחמה ולנינגרד הנצורה הם אמינים ומצמררים. האנשים שתחילה מסרבים לקנות קופסאות שימורים כי זה "מגעיל" ואחר כך אוכלים לחם שרובו עשוי מנסורת, קיצובי המזון ההולכים וקטנים, הרעב הגדול, המחלות, האנשים שרגישותם הולכת ומתקהה לנוכח הסבל האינסופי.
מתי מתרחש המעבר בין ההתכחשות למציאות לבין ההבנה שהנורא מכל כבר כאן?
"מלחמה חברים! ברוכים הבאים למציאות, מוגשת לכם באדיבות היטלר. תקנו את הקוויאר והחמאה שלכם ותאכלו אותם הערב. כי תרשמו זאת לפניכם, מאתיים הרובלים שלכם לא יקנו לכם כיכר לחם בינואר הבא."

אבא שלי היה ילד בברית המועצות של אותם ימים. סבא שלי ויתר מרצונו על הרכוש המשפחתי כדי להמלט מחותמת של "בולשביק" ושמח עם פלישת הגרמנים שיצילו את היהודים מהסובייטים. הוא היה מהראשונים שנרצחו. אחותו, דודתי, היתה בגילה של טטיאנה, ילדת תפנוקים יפיפיה שנאלצה להתמודד עם המציאות הדמונית שנכפתה עליה. היא לא ניצלה.

אילו היה הספר מתמקד בכל אלו הייתי נותנת לו חמישה כוכבים ללא היסוס. הייתי אפילו מוכנה לקבל את סיפור האהבה המתמשך בין טטיאנה לבין אלכסנדר, שלמרבה התסבוכת הוא החבר של אחותה הגדולה, על עליותיו ומורדותיו. כפי שכבר יצא לי לכתוב בביקורות אחרות, אני נמשכת לקדחתנות הרוסית.
אבל חוסר האמינות כאן הוא כל כך גדול, עד שכאן סיימונס איבדה אותי. תיאורי האהבה קיטשים עד כדי גועל, ונמרחים על פני מאות עמודים. גם תיאורי הסקס הלא אפשריים גרמו לי לאבד את הסבלנות. עבודת עריכה טובה יותר היתה יכולה בקלות לקצץ 200-300 עמודים (כן, כן, הספר הוא כמעט בן 700 עמודים) ולשפר את הספר לאין שיעור. במקום זה מסתבר שזו טרילוגיה, ולספר ישנם שני המשכים, שאף עולים עליו במספר העמודים.

אני לא אקרא את ההמשכים "טטיאנה ואלכסנדר" ו"גן הקיץ". ובכל זאת אני ממליצה על "פרש הברונזה", כמסמך המתאר את החלק של המלחמה הנוראה ההיא שלא קשור ליהודים.

סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של טטיאנה ואלכסנדר על רקע מלחמת העולם השניה בברית המועצות הקומוניסטית.
לא יודעת, מה אני כבר יכולה לחדש על הספר הזה? מדובר ברומן היסטורי הנחשב לקלאסיקה. מהסיפורים המיוחדים שניתן לקרוא אליהם.
ההתחלה הייתה לי הרבה יותר קלה מהסוף. תיאור הפגישה הראשונה בין הדמויות היה קסום לדעתי. ממש אהבתי את הקטע בתחנת האוטובוס עם הגלידה. סיימונס הצליחה לתאר את המשפט "love at first sight" בצורה הכי טובה שיצא לי לקרוא עד כה. תיאור המלחמה והמצור על לנינגרד נכתב בצורה מעולה. הרגשתי את הקושי דרך המילים. סיימונס תיארה את המלחמה בברית המועצות בצורה מאוד אמינה ולא שיכתבה את ההיסטוריה לפי ראות עיניה, אלא דבקה בעובדות. ממש אהבתי את החלקים של המלחמה.

החלק של אחרי המלחמה, כשטטיאנה ואלכסנדר סוף סוף מתאחדים, למרות כל הסיכויים, היה לי ממש קשה. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה - סבלתי מהקטעים הארוטיים. על רוב הדפים רציתי לדלג. היו הרבה קטעים בספר שנמרחו עד אין סוף, במיוחד הקטעים שבהם טטיאנה מתנהגת כמו מזוכיסטית אמיתית וסובלת ברצון רב את כאב הלב שלה ולפעמים ממש מחפשת סיבות להעצים את הכאב ולדחוף את אלכסנדר ממנה. כל הזמן דואגת לכולם מלבד לעצמה. היא הזכירה לי את הנשים החלשות שהיו מוכנות לסבול סתם רק בשביל שיראו בהן נשים צדקניות וטובות לב. זה כל כך הרגיז אותי. לפי נקודת המבט שלי, אהבתם של טטיאנה ואלכסנדר מאוד בעייתית ורעילה. אני מניחה שאם הייתי קוראת את הספר שנים לפני, אולי הייתי רואה את זה אחרת.

קשה לי להסביר את חווית הקריאה שלי. הספר בכלל לא נורא, אם כבר ההיפך. למרות הקטעים שנמרחו ולמרות שקשה לאהוב את הדמויות (חוץ מאלכסנדר - היחיד שהתחברתי אליו), הסיפור עצמו הוא סיפור מקסים ונהדר והשאיר אותי מרותקת. לא יכולתי להוריד את הידיים ממנו.
הספר נותן תחושה של טלנובלה רוסית משובחת.

היה לי קשה לדרג את הספר. הכתיבה מעולה, הסיפור עצמו מדהים! אבל הספר נמרח המון וזה גרם לי סבל והיה אפשר לקצר אותו. אז אל תהרגו אותי, אבל בשבילי זה 4.5 כוכבים.

קניתי אותו בשבוע הספר האחרון, לא הכרתי את הסופרת או שמעתי אי פעם על הספר ולכן קראתי אותו אחרון- ואני כ"כ שמחה שעשיתי את זה!!

להפתעתי הרבה, נהנתי ממנו מאוד מאוד,
הפן ההיסטורי דיבר אלי מאוד, הספר היה כתוב בצורה קלילה ונעימה לקריאה,
הדמויות בספר הן קיצוניות מאוד, תמימים וטובי לב או אנוכיים וחסרי הבנה, ולמרות זאת התאהבתי.

איפה יש גברים כמו אלכסנדר??
הסיפור המרכזי ריתק וסחף אותי למרות שאני מזמן כבר לא בת 16.

אז נכון, זהו אינו ספר מושלם, קטעי הסקס מפרכים, מאולצים ונגרמת הסמקה לאורך 50 העמודים המפורטים עד מאוד, כמוכן ישנם דברים שלא מסתדרים עם קווי העלילה ואופי הזמנים ולמרות כל זה נהנתי.
מי לא נהנה לקרוא על אהבה שכזו?על דאגה והקרבה והכל על רקע לנינגרד העולה בלהבות?

אני מודה ומתוודה, קראתי את הספר יותר מפעם אחת ולעיתים אני חוזרת שוב ושוב לאותם המונולוגים שאהבתי כ"כ, לקטעים ששימחו אותי והעלו לי דמעות בעיניים.
כשהבנתי שיש ספר נוסף, חלק ממני שמח שאני אוכל לשוב אל טטיאנה ואלכסנדר שלמדתי לאהוב, אבל היה גם חלק נוסף שממשיך לחשוב שאולי, אולי דברים טובים צריכים להסתיים.

הספר אינו רק דרמה רומנטית לבני הנעורים, זהו סיפור על מאבק, על המלחמה ממבט שלא כולם זוכים להכיר,

קטע אהוב במיוחד שזכור לי היה הקטע בו טטיאנה ואלכסנדר צופים בפינוי מוזאון ההרמיטז' המדהים ודנים בחשיבות שמירת האומנות על פני שמירת האנושות, הקטע הזה הבהיר לי יותר מכל דבר אחר את אופי החיים שלנו כבני אדם ומה אנחנו בוחרים לשמר בעת שהכל עולה בלהבות.

אהבתי איך שסיימונס שוזרת לאורך הספר את אהבתה הרבה לספרות הרוסית, את הציטוטים מפושקין (שגרמו לי לקרוא שוב את "יבגני אונייגין" שהזנחתי מאז ימי התיכון) ואת תיאור נופי לנינגרד המדהימה.

הרבה מעבר לסתם סיפור אהבה, הסאב טקסט מבחינתי אמר הרבה יותר.
ממליצה!!

הרבה זמן נמנעתי מלקרוא את הספר. אבל בהמלצה חוזרת ונשנית של חברה , החלטתי הכל זאת לבדוק על מה המהומה ...
אובכן, רוב מהומה על לא מאומה

ראשית, כיוצאת ברית המועצות, קשה לי לקרוא על רוסיה הסובייטית בשפה זרה.
אבל השערורייה בספר הוא כבר מהתחלה: אמריקאי אמיתי במדי החייל הסובייטי באמצע לנינגרד. הגיבור הראשי של הרומן הוא אמריקאי אנטוני אלכסנדר ברינגטון. כמה נורא!
איך אפשר ליצור כזה סלט בתוך לנינגרד הסובייטית ביום הראשון של מלחמת העולם השניה? המטרה של הסופרת היא ליצור השוואה בין החיים החופשיים של הפרט בעולם המערבי מול החיים הנוראים של האזרח בברית המועצות. התיוג של האזרחים כולם כסוכנים צבועיים של הNKVD ושל החייל הרוסי דמיטרי כפחדן חסר עקרונות. היה אפשר להביע את המחאה שלה כנגד השלטון הסובייטי הקומיניסטי בצורה יותר עמוקה וערכית. הדימוי של החייל הרוסי שנלחם בחייל הנאצי הוא בעצם אמריקאי!
סבי היה חייל רוסי אמיתי שלחם בנאצים והדף אותם מאדמת רוסיה ושחרר את בודפשט ווינה מהשלטון הנאצי! סבי לא היה אמריקאי :)

שנית, התיאורים של היחסים של הגיבור הראשי עם טטיאנה אהובתו מעט פדופילים לטעמי. המבט הגברי שלו בה ,התיאורים שלו אודותיה.
היחסים בין בני הזוג בהיותם בלזרבו מתוארים בפרטי פרטים פורנוגרפיים על פני מאה עמודים. האלימות שמתפרצת ממנו כלפיה בשיבתה ללנינגרד, מחליאה!
אני לא מצליחה להיזדהות עם דמותו בשום אופן (וזה לא בגלל שהוא אמריקאי) לא מתיישב לי גבר ערכי ומצפוני יפה תואר ששורד ונלחם ומצליח לגבור על מכשולים, אלים כל כך כלפי אהובתו. כל אותם תיאורים בהם הוא אלים כלפיה והיא לוחשת מולו די די.... ואחר כך עוד מתנה איתו אהבים.

שלישית, זהירות ! ספויילר בדרך ...
הספר ארוך ומלא חזרות! ניתן לקצר אותו בקלות בחצי. אבל מה קרה בפרק האחרון? הסופרת קיבלה התראה לסיים מיד? לאורך 600 עמודים אנחנו מקבלים פירוט מלא של יומיום בחיי הזוג. אך בפרק האחרון פתאום קפיצה של חודשים במאורעות. טטיאנה אחות בבית חולים , באה למשמרת בבוקר ומגלה כי אלכסנדר הפצוע אינו במיטתו.
היא יוצאת למסע של חייה לחצות את הגבול ללא אלכנסדר. מה קרה לו ? כיצד נפצע? כיצד הגיעו לבית החולים ולהכרות עם רופא פינלנדי?
פתאום יש חור במידע, הסופרת מנסה ליצור כאן מסתורין לקראת ספר הבא ?

אני בטוח לא אשאר לגלות מה קרה

הספר נקרא בחלקים מסוימים בדבקות כדי להבין מה קורה הלאה, העלילה סוחפת. הסופרת הצליחה ליצור מתח בחלקים מסוימים.
לסיכום, בזבוז זמן מוחלט

כשרק נכנסתי לסימניה, לפני חודשיים פחות או יותר, בכל רשימות הקריאה שנברתי בהן הספר הזה הופיע, ובציון גבוה.
(גם עכשיו - הדירוג של הספר הזה בממוצע של מעל 400 קוראים - 4.611, גבוה משל מלכוד 22 אפילו)

כשהגעתי לספריה לפני חודש בערך, אחרי שאמא שלי ביקשה - 'תביאי לי ספר ארוך ומעניין לקרוא בחופש' - כל הספרניות כולל כמה משאילות התעלפו כמעט על הדלפק- 'ספר אדיר, מרגש, אמא שלך כ"כ תהנה'.

אחותי התחילה לקרוא אותו - וכשפלטה בטעות שהיא קוראת את הספר הזה, כל מי שהיתה בסביבה המליצה על הספר הזה עד אין קץ.

החברה הספרנית (מידענית, מידענית, בסדר..) שלי- גם לה היו רק מילים טובות עליו (אם כי לדעתה מספיק לקרוא רק את פרש הברונזה, השאר די זהה)

וכבר קראתי ספר של פאולינה סיימונס - 'הנערה מכיכר טיימס' ואפילו חיבבתי אותו פלוס פלוס.

אז כשנפגשנו בבית של חברה, והספר הזה היה שם וקיבל כזו המלצה חמה מאותה חברה- נכנעתי, והשאלתי אותו ממנה.

העלילה בקצרה? דאשה וטטיאנה הן אחיות ברוסיה שנלחמת בנאצים. דאשה חוזרת ערב אחד מאוהבת אחרי 'דייט' עם אלכסנדר הקצין בצבא האדום, ובאותו יום ממש מתאהבת גם טטיאנה בקצין- אותו אלכסנדר ממש.

לסכם 600+ עמודים במשפט?
רומן רומנטי ארוך במיוחד.

וזה לא שיש לי משהו נגד רומנים רומנטיים (כל עוד הם כתובים היטב) והסופרת כבר הוכיחה את עצמה בעבר כאחת שיודעת לכתוב ואני אוהבת סיפורים רוסיים בכל תקופה שהיא . אבל זה פשוט לא זה - אם אני הצלחתי לנחש מההתחלה מה יקרה בסוף - זו בהחלט לא עלילה מורכבת.

ומשהו על התרגום- זה ספר שמספר על רוסיה של שנות ה40. יכול להיות שזו רק אני- אבל משפט כמו - 'בחוץ התקפל אלכסנדר מצחוק' אפילו לספר שכתוב בעברית בת זמננו הייתי מתלבטת אם להכניס..
ולמה כל הויכוחים מתנהלים כל הזמן ב'צרחות'?מה רע בצעקות הישן והחביב?

סוג של הכלאה לא מוצלחת בין רומן רומנטי לרומן היסטורי.

לפי נתוני האתר, נכון לכתיבת חוות דעת זו, 17350 התעניינו בספר,
38 בנים 271 בנות דירגו את הספר,
ממוצע של 4.6 מתוך 5,
ו.. 124 ביקורות,(לא כולל זו...)
מהנתונים אפשר להבין שהספר בלשון העם "פ-צ-צ-ה"...
גם אני מצטרף לרוב הקוראים שהיללו את הספר ונשאבו לתוכו וממליץ למי שלא קרא עדיין "לרוץ לחנות הקרובה ולרכוש את הספר,להתקשר לעבודה ולדווח על מחלת השיכחה,
לשכוח מהבעל/חבר/משפחה/סביבה/"טורקיה.."ומה לא..האמת הספר נקרא בשקיקה וזה עניין של יומיים שלושה עד שחוזרים לשיגרה.
אין לי מה לחדש בביקורת כי הקודמים לפניי כתבו הכל בצורה הטובה ביותר,(ולא מתאים לי להיות יצירתי)
אבל אני רוצה להמשיך ולהעלות את המודעות של הספר...כי זה ספר מעולה ,ואחד הדברים החזקים ששאבתי מתוכנו זה:
"כמה כח יש לאהבה"
תמיד הינהנתי ששמעתי את המשפט הזה
אבל שהסופרת ממחישה בצורה הטובה ביותר לא נותר לי אלה להפנים.