ספר ממש מקסים, מעניין מאד ואף מותח מאד. לכן, קשה להפסיק את הקריאה בו, עד שמגיעים לעמוד האחרון.
זהו הספר השני בטרילוגיה שנקראת "פרש הברונזה" , של הסופרת האמריקאית, המוכשרת מאד, פאולינה סיימונס. על הספר הראשון, שנקרא בשם הטרילוגיה "פרש הברונזה" כתבתי ביקורת ממש טובה לפני כחודש (כדאי לקרוא).
בניגוד לספר הראשון של הטרילוגיה, בספר זה אין רצף אירועים. פרקי הספר קופצים מאלכסנדר שחי ברוסיה לטטיאנה שמתחילה חיים חדשים בארה"ב עם הבן שנולד לה עם הגיעה לארה"ב. יותר מזה, יש קפיצה נוספת – יש פרקים שעוסקים בהגירה של משפחתו של אלכסנדר לרוסיה ובחייו שם כנער צעיר, ויש פרקים שעוסקים בחיי אלכסנדר הבוגר: הספר מתחיל מהזמן שטטיאנה הצליחה להימלט מרוסיה ואלכסנדר נכלא והיה בחקירות ובמשפט שניצל ממנו במזל גדול, וממשיך, בכל הקרבות הקשים מאד עם הגרמנים, שאלכסנדר, כמפקד גדוד של פושעים מהכלא, פיקד עליהם. הקרבות התחילו ברוסיה והסתיימו בגרמניה. הקרבות היו עקובים מדם ורק בניסים ניתן היה לשרוד ולצאת מהם בחיים.
הקפיצות מהגיבור לגיבורה ומאירועי ההגירה לאירועי המלחמה נעשות בחכמה רבה ומוסיפות למתח הרב שקיים בספר.
בספר זה יש הרבה השלמות על האירועים שסופרו בספר הראשון של הטרילוגיה. מעל לזה, התיאור של גיבורי הספר, האישיות שלהם, הנאמנות המוחלטת שלהם זה לזו וזו לזה, המחשבות שכל אחד חושב על השני למרות שאיננו יודע מה אתו ומה איתה נותנים תוספת העמקה חשובה להבנת האישיות שלהם – מה שהיה חסר בספר הראשון. התוספת החשובה ביותר, לדעתי, היא, התיאורים של הקשיים העצומים של הילד אלכסנדר, שבגיל 10, בלי לשאול לדעתו, הוריו מהגרים עמו מאיגרא רמה – ארה"ב, לבירא עמיקתא – רוסיה.
עוד משהו שחשוב לכתוב עליו, ויש לו קצת רלוונטיות למה שעבר עלינו בשנתיים האחרונות, הוא על המחשבות וייסורי הנפש של טטיאנה, שכמעט התאבדה, שמתוארות חזק בספר. כשטטיאנה ברחה מרוסיה היה לה אישור מרופא שבעלה מת. אבל, בכל חייה בארה"ב (כ- 3 שנים) היא לא האמינה למה שכתוב במסמך והייתה די בטוחה שבעלה, שלא הפסיקה לחלום עליו ולחשוב עליו יום יום, עדיין בחיים. היא, כמובן, צדקה.
מסקירה שטחית שעשיתי, לסדרה פרש ברונזה לא הייתה הצלחה גדולה בארץ. אולי בגלל שהיא נכתבה ע"י סופרת אמריקאית לקהל קוראים אמריקאי, והטעם הספרותי כאן שונה. ואכן, בארה"ב, הסדרה זכתה לפופולריות רבה. באחד האתרים קראתי שהספר הראשון בסדרה קיבל דירוג גבוה של 4.29 ע"י 95,000 קוראים, וגם ל- 132 הוצאות, והספר טטיאנה ואלכסנדר קיבל ציון זהה ע"י 48,000 קוראים וגם ל - 101 הוצאות.
הגיע הזמן לקרוא את הספר השלישי בסדרה.

מי שמע, מי ידע (פרט לעולים מברית המועצות ) על 900 הימים (כמעט 3 שנים) של המצור שעשו הגרמנים על לנינגרד (שנקראת היום בשמה המקורי סנקט פטרבורג) ?

המצור התחיל ב 8.9.1941 והסתיים 27.1.1944 ובו מתו, רק מרעב איום, בין 1-2 מיליון תושבים וחיילים. לפי השמועות, היטלר, יימח שמו וזכרו, נתן פקודה שלא לקבל כניעה של תושבי לנינגרד (כלומר – כל תושבי העיר דינם למיתה) ולכן, בתחילה, סטאלין מיעט לשלוח לעיר אוכל (שבקושי היה לו) כי חשב שחבל לבזבז אוכל על אנשים שבוודאי ימותו. לכן, בתחילת המצור תושבי העיר סבלו מחרפת רעב איומה ואנשים הגיעו למצב שנאלצו לאכול, לא עלינו, גויות אדם. אבל, הקב"ה חשב אחרת מסטלין, והעיר עמדה בגבורה כנגד הגרמנים בחודשי המצור הראשונים וההספקה לעיר חודשה בהדרגה.

את כל זה לא הייתי יודע עד היום אם לא הייתי קורא את הרומן הנפלא והארוך "פרש הברונזה" של הסופרת האמריקאית, שגרה בצעירותה בלנינגרד, פאולינה סיימונס.

הרומן מתחיל ביום הפלישה של הגרמנים לרוסיה, ביוני 1941 ומתאר את חיי הגיבורה הראשית טטיאנה מטאנובה שחיה בחדר אחד עם כל משפחתה – אחות (מבוגרת ממנה בשבע שנים וישנה איתה באותה מיטה), אח והורים בלנינגרד. הרעב, המצור, ההפגזות ותנאי החיים הקשים הורגים את כל בני המשפחה ורק היא, שבקושי חיה, ואחותה הגוססת מצליחים לצאת מהעיר בזכות קצין בצבא האדום, אלכסנדר.

קצין זה, היה חבר של האחות, ששמה היה דאשה, אבל התאהב אהבה אמיתית, במקרה, בגיבורת הסיפור. הוא היה חייב לשחק משחק כפול, כלפי חוץ, להישאר החבר של האחות, ומאידך, בסתר, להיפגש עם טטיאנה. עד שדאשה מתה בזמן שהתפנתה מהעיר ואז, אחרי מספר חודשים, הוא נפגש עם אהובתו האמיתית, רחוק מלנינגרד, למשך כחודש, והם נישאו וקיימו הרבה הרבה יחסי מין.
בהמשך, הקצין חוזר ללנינגרד למלחמה ואף אשתו חוזרת בלי ידיעתו לשם, והעניינים שם מתחילים להיות מורכבים מאד, מסוכנים ומפותלים.

לא אפרט עוד. אשאיר לכם את המתח.

אבל חייבים להזכיר מספר דברים.
גיבור הספר, אלכסנדר, הוא בן של זוג קומוניסטי אמריקאי שהיגר בשנות ה-30 לאמא רוסיה מתוך אידיאלים ומצא שם את מותו. איך בנם שרד והגיע לדרגת קצונה בצבא האדום ? תקראו בספר.
(הערה: באותם שנים היו גם קומוניסטים יהודים בישראל שהיגרו לאמא רוסיה ורובם חוסלו.)

המטרה הנסתרת והעיקרית של אלכסנדר וטטיאנה היא להגר מרוסיה לארה"ב – הארץ הטובה מאד לעומת רוסיה – הארץ הרעה מאד. טטיאנה, בסוף הספר, מצליחה להגיע לארה"ב ולהוליד שם, עם הגעתה, את ילדם המשותף. אלכסנדר נשאר ברוסיה עם סכנה של משפט על התחזות או אולי אפילו ריגול לארה"ב, שהעונש על כך הוא כמובן מוות. האם זה באמת מה שיקרה ? כנראה שלא – אבל על זה יסופר בשני ספרי ההמשך שנכתבו ל"פרש הברונזה". שטרם קראתי ואני אקרא בקרוב.

יש שמבקרים את הסופרת על אריכות הספר, לדוגמא: תיאורים ארוכים מאד ומיותרים של סקס. אולי זה נכון. אבל, מחוץ לזה, הספר מעורר עניין רב מאד, כתוב היטב, ומשך את הקורא (אותי) לקרוא אותו עד הסוף ולהמשיך ולקרוא את ספרי ההמשך.

לפני סיום. ברור לי שברוסיה ממש לא אוהבים את הספר, שלא עושה טוב לתושבי העיר וללוחמים הרוסיים בעיר, ולכן אין עליו בויקיפדיה הרוסית ואף אין על הסופרת. אבל, למה, בויקיפדיה העברית, נפקד מקומו של הספר והסופרת עד היום ? אינני יודע.

ועוד שאלה . בויקיפדיות השונות לא כתוב כלום על דתה של הסופרת – פאולינה סיימונס. אבל כן כתוב ששם משפחתה המקורי מרוסיה היה הנדלר שהוא שם משפחה יהודי מובהק. האם מישהו יודע האם הסופרת באה ממשפחה של יהודים ?

ספר בינוני
הספר כלל וכלל לא מצדיק את השבח ואת המילים הטובות שנאמרו עליו.ֿ
והסיבה לכך, שהספר נמרח לשווא סביב שני אנשים אלכסנדר וטטיאנה שמתאהבים בצל המלחמה
והמצור על עיר לנינגרד אך אין בו עלילה שמדרבנת ומעודדת את הקורא להמשיך בקריאה.

אני חושב שהדבר שהכי משך אותי בלהתחיל לקרוא את "פרש הברונזה" היה ה עובדה שלא רק שהיה עב כרס, ראיתי אותו בכל מקום והוא עלה בהרבה המלצות. אכן הסיפור טוב, ארוך ומקיף מאד בתיאורו של מצור, המצור על לנינגרד. הספר במתחיל בהכנות למלחמת העולם השניה וכבר בפרקים הראשונים יש התייחסות לאיך המבוגרים שידעו מה צפוי להם, בשל נסיונם במלחמת העולם הראשונה בעוד הצעירים לא הבינו את גודל המצוקות והטרגדיות אותן יפגשו. אני חושב שפרש הברונזדה הוא ספר טוב, אם כי לא מסתיים בקטרזיס גדול וניכר כאילו בפרקים האחרונים הסופרת מיהרה בדרכה לסיים את הסיפור ולא הקפידה בפרטים, מצד שני, היא סופרת ואני קורא אז מי אני שאשפוט את המאמץ שהשקיעה בכתיבת ספר. קראתי ספרים טובים יותר, אבל יחד עם זאת הספר, מעבר לסיפור האהבה השזור בו, נותן לקורא הבנה, עד כמה שניתן להבין מקריאה, מה היא המשמעות של מצור

הרבה זמן נמנעתי מלקרוא את הספר. אבל בהמלצה חוזרת ונשנית של חברה , החלטתי הכל זאת לבדוק על מה המהומה ...
אובכן, רוב מהומה על לא מאומה

ראשית, כיוצאת ברית המועצות, קשה לי לקרוא על רוסיה הסובייטית בשפה זרה.
אבל השערורייה בספר הוא כבר מהתחלה: אמריקאי אמיתי במדי החייל הסובייטי באמצע לנינגרד. הגיבור הראשי של הרומן הוא אמריקאי אנטוני אלכסנדר ברינגטון. כמה נורא!
איך אפשר ליצור כזה סלט בתוך לנינגרד הסובייטית ביום הראשון של מלחמת העולם השניה? המטרה של הסופרת היא ליצור השוואה בין החיים החופשיים של הפרט בעולם המערבי מול החיים הנוראים של האזרח בברית המועצות. התיוג של האזרחים כולם כסוכנים צבועיים של הNKVD ושל החייל הרוסי דמיטרי כפחדן חסר עקרונות. היה אפשר להביע את המחאה שלה כנגד השלטון הסובייטי הקומיניסטי בצורה יותר עמוקה וערכית. הדימוי של החייל הרוסי שנלחם בחייל הנאצי הוא בעצם אמריקאי!
סבי היה חייל רוסי אמיתי שלחם בנאצים והדף אותם מאדמת רוסיה ושחרר את בודפשט ווינה מהשלטון הנאצי! סבי לא היה אמריקאי :)

שנית, התיאורים של היחסים של הגיבור הראשי עם טטיאנה אהובתו מעט פדופילים לטעמי. המבט הגברי שלו בה ,התיאורים שלו אודותיה.
היחסים בין בני הזוג בהיותם בלזרבו מתוארים בפרטי פרטים פורנוגרפיים על פני מאה עמודים. האלימות שמתפרצת ממנו כלפיה בשיבתה ללנינגרד, מחליאה!
אני לא מצליחה להיזדהות עם דמותו בשום אופן (וזה לא בגלל שהוא אמריקאי) לא מתיישב לי גבר ערכי ומצפוני יפה תואר ששורד ונלחם ומצליח לגבור על מכשולים, אלים כל כך כלפי אהובתו. כל אותם תיאורים בהם הוא אלים כלפיה והיא לוחשת מולו די די.... ואחר כך עוד מתנה איתו אהבים.

שלישית, זהירות ! ספויילר בדרך ...
הספר ארוך ומלא חזרות! ניתן לקצר אותו בקלות בחצי. אבל מה קרה בפרק האחרון? הסופרת קיבלה התראה לסיים מיד? לאורך 600 עמודים אנחנו מקבלים פירוט מלא של יומיום בחיי הזוג. אך בפרק האחרון פתאום קפיצה של חודשים במאורעות. טטיאנה אחות בבית חולים , באה למשמרת בבוקר ומגלה כי אלכסנדר הפצוע אינו במיטתו.
היא יוצאת למסע של חייה לחצות את הגבול ללא אלכנסדר. מה קרה לו ? כיצד נפצע? כיצד הגיעו לבית החולים ולהכרות עם רופא פינלנדי?
פתאום יש חור במידע, הסופרת מנסה ליצור כאן מסתורין לקראת ספר הבא ?

אני בטוח לא אשאר לגלות מה קרה

הספר נקרא בחלקים מסוימים בדבקות כדי להבין מה קורה הלאה, העלילה סוחפת. הסופרת הצליחה ליצור מתח בחלקים מסוימים.
לסיכום, בזבוז זמן מוחלט

סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של טטיאנה ואלכסנדר על רקע מלחמת העולם השניה בברית המועצות הקומוניסטית.
לא יודעת, מה אני כבר יכולה לחדש על הספר הזה? מדובר ברומן היסטורי הנחשב לקלאסיקה. מהסיפורים המיוחדים שניתן לקרוא אליהם.
ההתחלה הייתה לי הרבה יותר קלה מהסוף. תיאור הפגישה הראשונה בין הדמויות היה קסום לדעתי. ממש אהבתי את הקטע בתחנת האוטובוס עם הגלידה. סיימונס הצליחה לתאר את המשפט "love at first sight" בצורה הכי טובה שיצא לי לקרוא עד כה. תיאור המלחמה והמצור על לנינגרד נכתב בצורה מעולה. הרגשתי את הקושי דרך המילים. סיימונס תיארה את המלחמה בברית המועצות בצורה מאוד אמינה ולא שיכתבה את ההיסטוריה לפי ראות עיניה, אלא דבקה בעובדות. ממש אהבתי את החלקים של המלחמה.

החלק של אחרי המלחמה, כשטטיאנה ואלכסנדר סוף סוף מתאחדים, למרות כל הסיכויים, היה לי ממש קשה. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה - סבלתי מהקטעים הארוטיים. על רוב הדפים רציתי לדלג. היו הרבה קטעים בספר שנמרחו עד אין סוף, במיוחד הקטעים שבהם טטיאנה מתנהגת כמו מזוכיסטית אמיתית וסובלת ברצון רב את כאב הלב שלה ולפעמים ממש מחפשת סיבות להעצים את הכאב ולדחוף את אלכסנדר ממנה. כל הזמן דואגת לכולם מלבד לעצמה. היא הזכירה לי את הנשים החלשות שהיו מוכנות לסבול סתם רק בשביל שיראו בהן נשים צדקניות וטובות לב. זה כל כך הרגיז אותי. לפי נקודת המבט שלי, אהבתם של טטיאנה ואלכסנדר מאוד בעייתית ורעילה. אני מניחה שאם הייתי קוראת את הספר שנים לפני, אולי הייתי רואה את זה אחרת.

קשה לי להסביר את חווית הקריאה שלי. הספר בכלל לא נורא, אם כבר ההיפך. למרות הקטעים שנמרחו ולמרות שקשה לאהוב את הדמויות (חוץ מאלכסנדר - היחיד שהתחברתי אליו), הסיפור עצמו הוא סיפור מקסים ונהדר והשאיר אותי מרותקת. לא יכולתי להוריד את הידיים ממנו.
הספר נותן תחושה של טלנובלה רוסית משובחת.

היה לי קשה לדרג את הספר. הכתיבה מעולה, הסיפור עצמו מדהים! אבל הספר נמרח המון וזה גרם לי סבל והיה אפשר לקצר אותו. אז אל תהרגו אותי, אבל בשבילי זה 4.5 כוכבים.

מייגע בנאלי ולא מעניין, 200 עמודים הספיקו לי.

מתחילה עם דעתי הכנה והסופית על הספר - התחלתי לקרוא את הספר השלישי בטרילוגיה המהוללת "פרש הברונזה" מתוך סקרנות לדעת את המשך סיפור אהבתם הסוחף והמורכב של טטיאנה ואלכסנדר
אבל, בשלב מסויים הרגשתי שהספר נמשך ונמשך והרצון לקרוא בו נובע מהצורך לסיים אותו בלבד. להגיע לסופו. הוא נמתח ללא צורך ונמשך בצורה שגרמה לי לסלוד ממנו (לצערי).

בנוסף - חייבת להביא גם צדדים חיוביים לספר (אותם ליקטתי במהלך הקריאה בו) :
לא הכל דבש. לא הכל שושנים.
הספרים האלה מצאו חן בעיניי דווקא בגלל האמת שבהם. המציאות שבאה לידי ביטוי גם כ-מעולה וגם כ-פחות ובשני המצבים הסופרת מעדכנת את הקורא.
בספר הזה מובא מעין טיפול פסיכולוגי זוגי והמשך התמודדויות של מערכות יחסים מבחינה חברתית - מזכיר אינטראקציות קצת בעייתיות שקורות לזוג מול זוגות אחרים בחברה. מצאתי את עצמי קוראת ולומדת (בבחינת 'יש עוד מקרים כמו שלי/שלנו...') החשיפה היא שיצרה אמפטיה והזדהות.
בנוסף, הקורא נוכח למבטים המשמעותיים בגלל ההיכרות המוקדמת של הגיבורים. כך לקורא יש זווית מסויימת וקשר מיוחד והוא מבין את התפתחות הנפשות בסיפור והיחסים ביניהם (לא פעם מציינת הסופרת את מבטיה של טטיאנה. המבט שלה חודר ופולשני כלפי האחר והיא מודעת לזה. כך גם הקורא).

בכל מקרה, עדיין הכתיבה טובה וניתן ללמוד הסטוריה ועל רוח התקופה כערך מוסף לקורא, במיוחד כשכבר הקורא בסוד העניינים ויכול להכיל את הנקרא.

בסיכומו של עניין זו טרילוגיה שכדאי לקרוא.

*ציטוטים שמוסיפה* "...הייתה לי שיחה לא נעימה ולא רצויה עם נכה יהודי מהולנד, שטעה וחשב שאני כמוהו, עד שנודע לו שנלחמתי למען מדינה שהסגירה את מחצית יהודי פולין ואת כל יהודי אוקראינה לידי היטלר" עמ' 111

" 'שום דבר לא ישנה את מה שאי אפשר לשנות' היא (טטיאנה) השיבה...'אנחנו יכולים לשנות רק מה שאפשר' " עמ' 112

ספר נהדר, המשכו של הספר פרש הברונזה ועלילותיהם של טטיאנה ואלכסנדר, זוג אוהב, עוצמתי שחווה עליות ומורדות בחייו הצעירים. הספר מכיל תיאורים קשים של חיי החיילים בצבא הרוסי בימי סטלין, האזרחים תחת הכיבוש הנאצי, הרעב, הקור, הענישה הקשה של כל מי שנחשד באי ציות למשטר, התמותה והסבל.
ספר מופת, אם כי לטעמי ארוך מידי ולעיתים מתיש בכניסה לפרטי פרטים ולתיאורים ארוכים ומתישים.