האמת שאני לא יודע איך התגלגלתי לספר הזה, אין עליו הרבה המלצות וביקורות והוא די נשכח בתוך מבול הספרים שנופלים עלינו כל חודש. לצד זאת העטיפה של הספר מרפררת לעוד עשרות ספרים שכבר קיימים בשוק (הייתי בטוח שאני מתחיל לקרוא ספר של ג'פרי ארצ'ר). וגם התקציר לא עושה עם הספר חסד גדול מדי. ועם זאת הספר מספק חוויה מורכבת, מעניינת, מרגשת ואותנטית שקשה למצוא בספרים מהז'אנר של ספרות אמריקאית העוקבת אחר משפחה אחת לאורך עשרות שנים כשאירועים מההיסטוריה מלווים אותם.

ארבעת האחים למשפחת גולד מגיעים בקיץ 1969 לביתה של אישה זקנה ומסתורית שהשמועות מספרות עליה שהיא יודעת להגיד לכל אדם שנמצא מולה מה יהיה תאריך המוות שלו. מאותו רגע הספר מלווה את ארבעת האחים שהידיעה על תאריך המוות שלהם מלווה אותם בחייהם לצד כל בחירה ובחירה אשר מקרבת אותם צעד אחד לקראת הגשמת הנבואה (או שלא?).
זאת לא פעם ראשונה שהספרות מתעסקת עם גילוי התעלומה הכי מסתורית שמלווה אותנו מהרגע שאנו נולדים:" מתי ואיך נמות?" אי הוודאות שמרחפת מעל חיינו היוותה השראה לעשרות יצירות אומנות. וגם הספר הזה לא שונה במיוחד משאר היצירות בתחום לצד הצורך של הסופרת לתאר אירועים היסטוריים משנת 1969 ועד שנת 2010. יש כאן סכנה מאוד גדולה לקיטש ולעוד מאותו הדבר ועדיין הספר מצליח לייצר חוויה מספיק מורכבת ומעניינת שמשאירה את הקורא במתח לאורך כל הספר.

הספר מלווה את ארבעת הילדים מאותו קיץ בו הם קיבלו את הבשורה וכיצד כל אחד מהם מתחיל לעצב את חייו: סיימון הקטן שיוצא מהארון ובורח מהבית שבניו-יורק לסאן- פרנסיסקו; קלרה שהולכת בעקבות סבתה הקוסמת ומחליטה לחדש את אחד התרגילים המפורסמים והמסוכנים שלה; דניאל הרופא הצבאי שנמצא בצומת דרכים בנוגע לעתידו המקצועי; וריה הבכורה שנמצאת בשיא המחקר שלה כיצד ניתן להאריך חיים, כשכתב שבא לראיין אותה על מחקרה מערער את עולמה. הדמויות מושפעות אחת מהשנייה ומהנבואה שהם נושאים על הגב כשהם לא בטוחים האם היא נכונה.

הספר מעלה המון שאלות בנוגע לאי ודאות וגורל והאם באמת "הכל כתוב והרשות נתונה", הסופרת מצליחה לברוח מרוב מלכודות הקיטש שהיא הייתה יכולה ליפול בהן בקלות ומתארת דמויות עגולות ומורכבות שהחיסרון היחידי הוא שכל אחת מקבלת רבע ספר (90 עמודים בממוצע) ועד שאנחנו מצליחים להתחבר לדמות אחת אנחנו עוברים אל השנייה, וכל חלק צריך להתחבר מחדש מה שגורע מרצף הקריאה.

זה אחד מאותם ספרים שנפל בין הכסאות וחבל, ספר מומלץ שנשאר בלב לזמן לא מועט.

המדבר... מרגיש לי שהאוכלוסייה בארץ מתחלקת לשניים: אלו שמעדיפים את נופי הצפון ואלו שמעדיפים את המדבר שבדרום. אני תמיד נמשכתי אל המדבר, אל האינסוף והשקט שבולע אותך ונותן קצת שלווה בתוך הלחץ היומיומי. בשנים שבהם שירתתי בשבטה הייתי נשכב בלילות על גב התומ"ת ונהנה ממה שלמדבר יש להציע לי.

בספר הזה המדבר מתואר ביופיו העוצר נשימה ולצידו האימה שהוא טומן בתוכו מזדחלת בין דפי הספר. העלילה מתמקדת בתחילה בצאלה, רווקה בת 46 שאחראית על גיוס התושבים החדשים בישוב הקהילתי "נווה תמרים" שנמצא לצד ים המלח. לאט לאט אנשים מתחילים להתפוצץ בקרבת הישוב, ההנחה הראשונה היא שהם עלו על מוקשים ושיש מישהו שמפזר אותם ברחבי הישוב. צאלה בטוחה שלא זה הסיפור. הבדידות המדברית והאינסוף, משהו בהתנזרות מחיי הצילוויזציה הם אלו שגורמים לצאלה לחשוב שאולי ההתפוצצות היא בגלל משהו פנימי ועמוק שמתגלה ברגע שאדם נמצא במקום הכי בודד שלו. החלק הראשון של הספר פשוט מענג, זה לא ספר מתח רגיל, אלא סוג של אימה, מסתורין ופילוסופיה שנקראים לאט לאט, הסופר לא גורם לנו לרצות לקרוא את הפרק הבא אלא לשהות בין פרק לפרק ולהרהר, לחוות מבט פנימי. זה ספר שכ"כ שונה בנוף הספרותי, בטח מספרי מתח של חקירות רצח שאנחנו מכירים ככה שהקורא נתפס מהעמוד הראשון.
כשצאלה בטוחה שהיא פתרה את התעלומה היא נעלמת (זה כתוב על גב הספר- לא ספויילר), ואחותה הקטנה מגיעה לישוב כדי להבין לאן צאלה נעלמה והאם יש קשר בין היעלמותה לפרשת המוקשים. לאורך החלק הראשון מתוארים ההבדלים בין צאלה לבין אחותה נטע ופתאום בחלק השני של הספר שנכתב מנקודת מבטה של נטע האחות הרציונאלית כך גם כל סגנון הכתיבה משתנה. מספר מתח מהורהר אנחנו מקבלים ספר מתח תבניתי של בלשית שמנסה לחקור תעלומה דרך חקירה של אנשים שונים. השיחות הופכות להיות פרקטיות וכל הייחוד והקסם של הספר והמדבר מתמסמסים בן רגע.

יש משהו בסוף הספר שקצת מנסה לחזור אל המסתורין והחשיבה המיסטית של תחילת הספר אבל אחרי שקיבלנו בחלקו השני של הספר כתיבת מתח בנאלית ותבניתית משהו בסוף הספר מרגיש תלוש ואף מרגיז. הספר מרגיש מרגיש כאילו הוא נכתב לעיבוד טלווזיוני (מזכיר בהוויה שלו את תמרות עשן המעולה) ומסתבר שהסופר הוא תסריטאי של כמה סדרות מוכרות (כמו בתולות) ואף קראתי שהספר כבר בתהליכי עיבוד לסדרה לכן אני מבין את אי היכולת להמשיך בקו המהורהר של צאלה בגלל שזה לא עובר מסך ופתאום עולות לי שאלות לתהליך היצירה והאם החשיבה על עיבוד טלוויזיוני היה כל הזמן שם...
למרות שנתתי לספר שלושה כוכבים בגלל חלקו השני והמאכזב אני עדיין ממליץ לקרוא את הספר, אני חושב שטוב שיש ספרים כאלו בנוף הספרות המקורית.

ראיתי המלצות רבות על הספר הזה בכל מני קבוצות פייסבוק של ספרים, אבל מה שהכי תפס אותי היה פוסט של מישהי שטענה שרוב הביקורות החיוביות שהיא קוראת הן של חברים של הסופרת ושלא יכול להיות שספר ביכורים של סופרת ישראלית יהיו כל-כך משתפכים. אחרי כל הדיבורים על הספר הזה הייתי חייב לקרוא ולהבין על מה המהומה לצד זאת שהספר הוא ספר ארוך מה שמבחינתי הוא בונוס.

הספר מספר את סיפורם של שירה ואייל ביטון, זוג בורגני ממודיעין היא קונדיטורית ביתית והוא פורץ מנעולים, נקודת פתיחת הספר היא כניסתה של שירה אל בית הכלא לתקופה ארוכה של 15 שנים. אנחנו לא יודעים למה שירה קיבלה מאסר כל-כך ארוך, לאורך 200 העמודים הראשונים נגלה לאט, כל פעם עם פיסות רמזים קטנות את השתלשלות האירועים שהובילו את הזוג לאותו אירוע מטלטל. כל פרק מסופר מעינייהם של אחד מבני הזוג: שירה וההסתגלות שלה אל המצב החדש בזמן שהיא מנסה ללמוד כיצד לשרוד את היחסים המסוכנים עם חלק מהאסיורות וגם הסוהרות; אייל והניסיון להתמודד עם הפיכתו לאב חד הורי כרעם ביום בהיר לשתי בנות.

תחילת הספר היא מאוד קשה, הסבל והאירועים שעוברים על הדמויות קשות מנשוא וחווית הקריאה פתאום החזירה אותי לספר "חיים קטנים" של האניה ינגיהארה שזה הספר היחידי שהייתי חייב לקרחת ממנו הפסקות יזומות כל כמה עמודים כדי לנשום ולהכיל את כמות הסבל שהדמויות בו עוברות. לקראת השליש הראשון נראה שהספר הולך למקום די בנאלי במיוחד בסיפור של אייל אבל הוא מקבל טוויסט די מרענן ומפתיע שלוקח את הספר למחוזות המתח.

כל רגע בחווית הקריאה שלי הופתעתי מכך שזהו ספר הביכורים של מאיה וקסלר. הדמויות שהיא מציירת לנו בן אם הן הראשיות ובין אם אלו הדמויות המשניות (בעיקר דמויות האסירות בבית הכלא) כל-כך מדויקות, מאוד קל להיקשר לכל אחת מהן ובכך להרגיש יחד איתן את הכאב, הסבל וגם רגעי האושר הקטנים והמרגשים. לצד זאת העלילה עצמה מוקדפת, מותחת, אמינה ומרגשת. ספר של 550 עמודים נקרא ביומיים ובהפסקות בין לבין כל מה שעשיתי היה לספר לכל מי שסביבי על ההתפתחויות השונות שמשפחת ביטון ממודיעין עוברת. לצד כל אלו יש כאן ביקורת קשה על מצב הכליאה של נשים בארץ, על חוסר התקצוב לעומת בתי כלא לגברים, על שחיקת המערכת והשכחה שמטרתן של בתי סוהר היא שיקום האסיר.

אין ספק שמאיה הציבה פה רף גבוהה לקראת ספריה הבאים ואני יכול רק לקוות שהספר הבא שיצא יהיה ממש בקרוב.

**ובקשר לאותה ביקורת שנכתבה באחד הפורומים - מסתבר שספר ביכורים יכול להיות מציון וזה לא קשור לפרסומת סמוייה של חברים...

רילוקיישן, ירידה מהארץ, חזרה אל הגלות. הנושא הזה הוא בעל נפח פוליטי מאוד משמעותי בשיח הישראלי לאורך השנים: מנפולת של נמושות ועד הנהירה אל הדרכונים הזרים בשנים האחרונות וכל האיומים על ירידה מהארץ בעקבות הבחירות האחרונות. גם אני השתעשעתי עם הרעיון לאורך שנים, מטאבו אסור שמא סבא שלי ישמע ויגלה שאני רוצה לחזור לאדמת אירופה המגואלת בדם עמנו ועם פטירתו הנושא הפך ליותר שגור בשיחות שלי עם אימי ועם בן זוגי ועם המשחק במחשבה שאולי יום אחד גם אנחנו נמצא אותנו שם, מנסים להקים בית חדש.

אל הספר הזה הגעתי מתוך רצון לקרוא משהו קליל, סיימתי ספר כבד והייתי צריך משהו קצר וקריא ולמרות שזהו ספרה השלישי של גונדר-גושן משום מה "נפלתי" לחזות שסיפקה לי כריכתו האחרוית של הספר והייתי בטוח שאני הולך לקרוא ספר מתח קליל. גונדר-גושן ידועה ביכולתה לקחת נושאים מורכבים שגם ככה נמצאים במחלוקת בשיח היומ-יומי ולהצליח לפרק אותם לגורמים עוד יותר קטנים. בספרה השני "להעיר אריות" היא פירגה לגורמים את נושא הפליטים/מבקשי המקלט ממדינות אפריקה בתקופה שנושא הגירוש ומתקן חולות היו שגורים בפיו של כל אזרח. כשתנועת המי-טו תפסה תאוצה היא הוציאה את הספר "השקרנית והעיר" ושיחקה על יחסי הכוח בין המינים. והפעם היא לקחה את "החלום הישראלי" שיהיו כאלו שיקראו לו חלום בלהות, המעבר וההצלחה בחו"ל, הירידה מהארץ אל עבר מציאות חלומית כביכול. בספר אנו נחשפים למשפחת שוסטר שבנם אדם יליד אמריקה נחשד בגיל 16 בהריגתו של חברו לכיתה ג'מאל. אמנם הסיפור הזה מהווה סיפור רקע מתמיד לאורך כל 300 העמודים של הספר אבל הסיפור האמיתי כאן הוא נושא ההגירה: החלום ושברו. יש כאן ניסיון של לילך שוסטר כל הזמן להתרחק מהישראליות והכישלון שלה במפגש מחודש אם אותם פחדים שהיא חשבה שהיא השאירה בארץ, המילטנטיות והגבריות הצבאית שמתחילה מבעלה ולאט לאט היא רואה ניצוצות של אותה התנהגות גם אצל בנה, תחושת הביטחון שהולכת ומתפוררת, התמודדות מול אנטישמיות ובדידות בתוך קהילה זרה ומנוכרת. כשאדם בשם אורי מדריך קרב מגע מגיע לשכונה בה היא גרה כדי להתחיל בקורס בעקבות פיגוע שהתרחש בבית הכנסת הקרוב מערכות היחסים בין כל בני המשפחה משתנים ועולה השאלה האם האדם אינו תבנית נוף מולדתו?

זהו ספר מותח שלא מרפה אך לאו דווקא בגלל קו העלילה הבלשי אלא מהשאלות המוטחות בקורא שוב ושוב וגם כשהיה נדמה לי שדעתי די יציבה בנושא ההגירה דעותי התהפכו, התפרקו ונבנו במעגל שלא נגמר עד הסוף שהוציא אותי מהורהר. בביקורות שלי אני נוטה לא לצטט מתוך הספרים אך הפעם הייתי חייב:

"אחרי שעברנו לאמריקה חלמתי לפעמים שאנחנו עדין גרים בדירה הישנה שלנו בתל אביב. אהבתי את הארץ, אהבתי אותה כמו שאישה מוכה אוהבת את הבעל המכה שלה, אבל מבינה שהיא חייבת להתרחק ממנו כדי להציל את הילדים." (עמ' 234)

כשניגשתי אל הספר בהתחלה הייתי בטוח שאני הולך לקרוא ספר טיסה קליל ומצחיק ושאולי אני לא אתחבר בגלל שהוא יהיה "זול מדי". הייתי צריך משהו קליל ומצחיק כי עבר עלי סופ"ש מתסכל שהתחיל בחופשה והסתיים ברכב שנגרר אל המוסך ואני עם מספר תיקים ומזדוות שהייתי צריך לחזור בתחבורה ציבורית בשבת חזרה הביתה.

הספר מתחיל בהצגתה של חביבה רוזן "האמא" של התאטרון הישראלי הציבורי שגם בגיל 78 עדין לא יודעת שובע ורק רוצה לכבוש עוד במות ותפקידים שלאו דווקא מתאימים לגילה. חביבה קצת מנותקת מהמציאות, היא בטוחה שהיא שחקנית התאטרון היחידה בארץ שיכולה לעשות תפקידים מורכבים ושאין עוד שחקנית ברמתה. במקביל אנחנו נחשפים לדמותה של קרין שמתגלה ככשרון נדיר בעיני מבקר תאטרון נחשב ונדחפת לשחק בהפקה שגם חביבה מלוהקת אליה, מהר מאוד הן יגלו ששתיהן מתמודדות על תפקיד ראשי בהפקה ששתיהן חולמות לשחק בה את התפקיד הראשי ומשם הקרב ביניהן הולך ונהיה מכוער.

בתור סטודנט לתואר שני בתאטרון בהתחלה בזתי לדמותה של חביבה, היא ייצגה בעייניי את כל מה שרע בעולם התאטרון היום: את המיאוס של הצעירים בתאטרון ישן, את ההתתקעות בתאטרון האירופאי הקלאסי ובשיטות המשחק לא מעודכנות, ההיאחזות בכסא ואי היכולת לפנות את הדרך אל הצעירים. אבל ככל שהספר הלך והתקדם התחילה להתגלות מורכבות בין הצורך לחדש ולתת לתרבות להתקדם ולהתפתח לבין הכבוד למסורת והכבוד לחלוצי התאטרון כמו דמותה של חביבה שעבדו בתאטרון כל החיים ואין להם שום דבר אחר, האם הדבר הנכון הוא פשוט להיפטר מהם? הקונפליקט שנוצר היה כל-כך מעניין והכתיבה התפתחה למקומות מעוררי מחשבה. ועם זאת הספר הוא רק 208 עמודים, היו חסרים לפחות עוד חמישים עמודים כדי להתעמק בנושאים שצפו ולא לפתור הכל כלאחר יד. בפרק האחרון מתקיימות כל-כך הרבה התרחשויות משמעותיות שנדחסו ל20 עמודים בלי שום סיבה. הייתי רוצה לקבל עוד קצת זרמי תודעה של הדמויות, הרחבה של כל אחת מההחלטות שלהן והתוצאות ובכללי קצת יותר שהייה.

ועם זאת זה ספר מאוד מפתיע בין הכריכה והתקציר לבין העומק שנגלה בין השורות.

כבר הרבה זמן שלא קראתי ספר כל-כך מהנה. תנו לי להתחיל רגע עם המילים האלו את הביקורת, אחרי רצף של ספרי מתח חמודים עד מזלזלים ומביכים נפלתי במקרה על הספר הזה וכמות האדרנלין שזרמה לי בדם מחווית הקריאה עוררה נשכחות.

אדי פלין הוא עו"ד שבעברו היה נוכל והוא לא נחשב לשם גדול בעולם במשפט. יום אחד הוא מקבל הצעה שהוא לא יכול לסרב לה - להצטרף לצוות ההגנה של שחקן קולנוע מפורסם שחשוד ברצח אישתו והמאבטח שלהם לכאורה אחרי שהוא גילה שהם ביחד. במקביל לעלילה שמלווה את פלין אנחנו נחשפים לרוצח בשם קיין אשר עושה כל שביכולתו כדי להצטרף לאחד משנים עשר המושבעים במשפט של אותו שחקן קולנוע והוא לא יפסיק עד שהוא יוודא שאותו שחקן קולנוע ימצא אשם. לאורך הספר אנו מבינים מה הקשר בין שתי הדמויות והמתח שנבנה לאט לאט מגיע לשיאו ולא מפסיק ממש עד העמוד האחרון.

אמנם ממבט ראשון זה מרגיש כמו ספר טיסה זול אבל הכתיבה של קוואנו מצליחה להיות מוחזקת ולא תזזיתית, המתח נבנה באיטיות וקטעי המשפט כתובים כמו דרמת בית משפט איכותית שבה טיעונים עולים ומופרכים בקצב מהיר. לפעמים מרגיש שהסופר זרק יותר מדי כדורים לאוויר וקצת קשה לו עכשיו לתפוס את כולם אבל עדיין איכשהו סיפור המסגרת וההכנה שהוא עושה לאורך חצי ספר גורמות לגם לפספוסים הקטנים להיות מוכלים. והרעיון של רוצח שנמצא בתוך חבר מושבעים בזמן שהמשפט על הרצח שלו מתקיים מול עיניו הוא גאוני והרעיון המותח הזה מצליח גם להיכתב בצורה כיפית וחכמה.

באיזשהו שלב של הספר גיליתי שזה הספר היחידי שתורגם מתוך סדרת ספרים שעוסקת באותו עו"ד והספר הזה הוא הרביעי בסדרה, בגלל זה כל מני מערכות יחסים בינו לבין אישתו או הבת שלו, בינו לבין חוקרת פרטית בשם הרפר היו קצת "שטוחות" ונראה שקרו כל מני דברים בספרים הקודמים שהשפיעו על אותן מערכות יחסים ושאנחנו צריכים "לזרום עם זה". זה קצת פוגם בהנאה של הספר אבל הספר לגמרי יכול להקרא כספר שתלוי בעצמו.

אני חושב שהדבר שהכי מפחיד אותי באמריקה הגדולה הוא האפשרות של כל אחד שם לשים את ידו על נשק חם. כל שנה מגיעים לאוזנינו סיפורי זוועה וכל מה שיש זה להתכווץ מבפנים ולא להאמין...

בספר "ילד יחיד" כותבת הסופרת מתוך עינייו של זאק ילד בן 6 שאל בית ספרו מגיע מתנקש ורוצח 15 ילדים ו4 אנשי צוות, מבין 15 הילדים נרצח אחיו הגדול של זאק בן ה-10 אנדי. מאותו רגע חייהם של משפחת טיילור נכנסים למערבולת של רגשות שאין לה סוף. הסופרת בוחרת להציג את כל ההתרחשויות דרך עינייו של זאק וזאת בחירה סופר מאתגרת. לכתוב דרך עיניים של ילד יכול בקלות להיתפס כלא אמין, מזויף ולהרוס את כל החוויה הספרותית, וכך נדמה בפרקים הראשונים של הספר אשר מתארים את 24 השעות הראשונות מרגע הטבח בבית הספר היסודי של זאק ועד רגע הגילוי של ההורים כי בנם השני אנדי נרצח. בהתחלה נראה שהבחירה של הסופרת לכתוב דרך עינייו של ילד בן 6 היא רק גימיק. אך ככל שהספר מתקדם ואנחנו נחשפים לדרך ההתמודדות של זאק והוריו עם האובדן של בן משפחתם מתגלה יכולת הכתיבה המרגשת והמופלאה של הסופרת לעסוק בנושא השכול והאובדן בצורה מורכבת ומרגשת. הבחירה לכתוב דרך עינייו של זאק מתגלה כנכונה ביותר לספר זה, והסיפור השגור שכולנו מכירים על שכול במשפחה מקבל נפח אחר.

לדעתי הפרקים האחרונים קצת חוזרים אל "השטנץ" המוכר והידוע של סיפורים על משפחה מתפרקת וכל המורכבות שהסופרת מצליחה ליצור לאורך כל הספר הולכת לאיבוד. ועם זאת זה ספר טוב ומרגש שמזכיר לנו שגם ברגעים הכי קשים של החיים צריך להיות מקום לחמלה עצמית וכלפי האנשים שסביבי.

לפני חודש כשהתחלתי לקרוא לראשונה את אורי אדלמן בספרו "משוואה עם נעלם אחד" היה משהו מרענן בחווית הקריאה, הוויתור על התחכמויות ועשרות תיאורי אווירה לטובת אקשן טהור ומותח הייתה חדשה בחווית הקריאה שלי, התמסרתי לספר ולמרות ההתפתחויות המוגזמות ההנאה שלי לא נפגמה ויצאתי עם תאבון אדיר לקראת ספריו הבאים. את "בסימן ונוס" גם סיימתי יחסית במהרה אבל הפעם לא יצאתי נלהב, הסוף היה צפוי כבר מההתחלה והיה לי מאוד קשה להתחבר לדמויות.

הספר "שעות מתות" ספרו האחרון של אדלמן מתחיל בצורה מאוד מבטיחה: נערה צעירה כבת 17 מתה על שולחן הניתוחים של נעם דנצינג בגלל החלטה רפואית שעליו היה לקבל, ומשם העלילה מסתעפת לעלילה קונספרטיבית שבה מעורבים אנשים בעלי כוח רב שיעשו ככל שביכולתם כדי להשתיק את חקירתו של נעם דנצינג לגילוי האמת על מות הנערה. ככל שהספר מתקדם עוד דמויות מצטרפות אך כולן לא אמינות עד כדי גיכוך, אדלמן לוקח אנשים פשוטים מנחית עליהם סיטואציות לא פשוטות ואיכשהו כל הדמויות תופסות אומץ ומסכנות את חייהן "למען האמת" בצורה טיפשית ומביכה. ככל שהספר מתקדם כבר לא היה לי משנה כל-כך איך הוא יסתיים בגלל שהכל יכול לקרות וכל הדמויות מתנהגות בצורה הוליוודית בנאלית כך שזה לא באמת משנה המתח נשבר ברגע שהמציאות הופכת לשבלונית ומגוחכת. לצד כל אלו מרגיש שהדמויות הנשיות בספריו של אדלמן מטרתן העיקרית היא לספק את צרכיהם המיניים של הדמויות הראשיות ותו לא, הן פלקטיות וכל עולמן סובב סביב הגברים שבחייהן.

אמנם זהו ספר טיסה קליל ומותח שאפשר לסיים בקלות, אך מצד שני הצורך של אדלמן להפוך את כל הדמויות שלו לסוג של ג'יימס בונד מוציאה את העוקץ מהספר, את ההזדהות של הקורא מהדמויות וכך ההנאה הולכת ומתפוגגת עם כל עמוד שעובר עד הסוף האנמי והמוכר.

ברור לי שלא משנה כמה ניסיתי למתן את הציפיות שלי הציון הנמוך שהספר הזה מקבל הוא מהאכזבה שג'יי קיי רולינג הצליחה להוציא ספר כ"כ מאכזב תחת ידה. מה שכל-כך מיוחד בספרי הארי פוטר הוא ביכולת של רולינג ליצור עולם שלם ולשאוב אותנו הקוראים פנימה, והייתה לי משאלה כמוסה לחוות את אותו עולם ודמויות דרך דמות חדשה.

בספרה אנו נחשפים לבלש קורמורן סטרייק אותו סטריאוטיפ של בלש שחייו התפרקו ובעברו יש טראומה (הפעם היא קשורה לשירותו הצבאי) ואותו בלש יוצא לחקור את מותה של הדוגמנית המפורסמת לולה לנדרי שלטענת אחיה לא באמת התאבדה אלא נרצחה. היופי בספרי בלשות היא שכל שלב וכל חשוד מתגלים לאט לאט, כל פעם ישנו גילוי קטן שמוביל את הבלש אל עבר החשוד הבא. בספר הזה יש רשימה של בערך 10 חשודים שידועים לכל כבר מתחילת הספר ולאורך 400 עמודים מתוך ה500 סטרייק יוצא לחקור כל פעם אחד אחר או יותר נכון יוצא לראיין כל אחד. מרגיש שבספר שפעולת החקירה לא מבוצעת ופשוט הדמות הראשית נודדת בין דמויות ושואלת אותן שאלות על המקרה. דמויות משמעותיות שכביכול נחקרות לקראת סוף הספר נחקרות בשלב זה רק כי החוקר לא הצליח לתפוס אותן בטלפון או שלל תירוצים כאלו או אחרים שאם הם היו נחקרים מוקדם יותר כל התעלומה הייתה נפתרת כבר ב200 העמודים הראשונים.
ובכל זאת הכתיבה גרמה לי להמשיך ולקרוא את הספר עד הסוף כדי לקבל את הסיפוק שמגיע לי כמו בכל ספר בלשי והוא לגלות מי הוא הרוצח האמיתי, להבין מה היה המניע שלו ובכללי לחוות סוג של תמורה על כל העמודים שקראתי על מנת להגיע לתשובה. ובצורה מעצבנת ומרתיחה רולינג פשוט מנחיתה את התשובה בשלושים העמודים האחרונים משום מקום, "אורזת" לנו ברשלנות ובחפיזות את כל הרמזים שהובילו אל אותה דמות ואף בחוצפתה קוטעת את רגע הגילוי וזורקת אותנו לאחרית דבר מיותרת. הייתה לי תחושה קשה של זלזול כאילו המו"ל שלה אמר לה עכשיו תשלחי את מה שיש לך לא אכפת לי עם סיימת או לא, וככה הפורקן שהייתי אמור לקבל בתור קורא שקרא 500 עמודים לא הגיע למימושו.

כל-כך רציתי להמשיך ולקרוא את הספרים הבאים בסדרה אבל אחרי רושם ראשוני שכזה אני מרגיש שאין טעם...