כיצד יכול אדם לישרוד את הרעב?
לאחר מלחמת העולם השניה, כשהניסיון האנושי ״ התעשר״ בניסויים חברתיים על רקע שונה עם גורם אחד משותף- הרעב, החלו מדענים מכל תחומי המדעים לחקור את התופעה של הרעב הקיבוצי- זאת אומרת , תופעה שחברת אדם נמצאת במצבי קץ התנאים שניכפו עליה.
לנו היהודים, היה די והותר דוגמאות לחברה יהודית במצבי קץ- כאשר הרעב נכפה עליה, תוך שהוא משרת כלי שמטרתו להשמיד את החלשים ואלה שלא יכולים לעבוד.
ניתקלנו בזה, בגיטו ווארשה, במחנות הריכוז, כשהדוגמה הקיצונית היא אושוויץ.
ואכן הרבה תיאורים מהספר הזה מזכירים לי את התאורים של ניצולי המחנות על תקופת כליאתם והרדיפות שהם עברו.
תיאור אחד משותף לכולם, וזאת אומרת, ליוצאי המחנות, הגיטאות, השבויים הסובייטים בחנות השבויים, כמו גם השבויים של בעלות הברית במחנות היפניים, והוא, תאור הרעב, ותוצאותיו.
כולם מתארים את אותו תהליך, שאפבו האדם מתכווץ, ולאחר מכן מתנפח.
כאשר אברים בגופו מאבדים את שכבת השומן, ואברים אחרים מתנפחים מנוזלים שהגוף אוגר.
לכך צריך להוסיף את התופעות החברתיים שמתפתחות בחברה במצור.
כאשר כל המסגרות החברתיות, חוקתיות, יחסים בין אדם לבני משפחתו ובין בני אדם לחבריו.
במצבי קץ, כל אדם המבקש לישרוד, מוצא איזה שהיא אסטרטגיה שעל פיה הוא פועל.
מי שנושר בצד, שהם לרוב החלשים בחברה, ילדים קטנים, תינוקות, זקנים וכו׳
מי שחזק, מנסה לשרוד בכל דרך אפשרית, ואפילו תוך הקרבת בני ביתו.
מקום נכבד בספר תופסים העדים ששרדו את המצור, או אלה שהשאירו עדות כתובה לאחר מותם.
יש לציין את מספרם הגדול של היהודים שחיו בעיר, ושהשאירו עדות לחויית המצור.
הלנינגרד חיו מעל ל שלוש וחצי מיליון תושבים ( כולל החיילים וכולל היישובים מסביב לעיר), מתוכם כמעט מיליון לא שרדו את המצור הארוך ביותר שהוטל על עיר במלחמה העולמית השניה, והוא היה השני באורכו רק למצור שהטילו הסרבים על סרייאבו במלחמת האזרחים בין סרביה לבוסניה- הרצגווינה.
המטרה הגרמנית על פי פקודתו של היטלר היתה להחריב את הערים מוסקבה ולנינגרד, עד עפר, ולחסל את האוכלוסיה האזרחית שבהן. למזלם הצליחו הכוחות של הצבא האדום לעצור את הגרמנים כמאה ק״מ ממוסקבה ( מפקד הצבא הסובייטי שארגן את בלימת הגרמנים היה לא אחר מז׳וקוב))
וגם בלנינגרד היה זה ז׳וקוב שנשלח לעשות סדר ולבלום את התקדמות הגרמנים.
ההוראה שנתן לו סטלין היתה להציל את הצבא שהגן על לנינגרד ולא להציל את העיר, וזאת מהסיבה
הפשוטה, שסטלין נזקק לארמיות שהגנו על העיר , כדי להציל את מוסקבה שנתפסה כחשובה יותר.
כמעט 900 ימים צר הצבא הגרמני על העיר ולא יכול לה.
התיאורים בספר מצמררים. עבודת המחקר של המחברת ראויה לכל המחמאות שלהם היא זוכה.
והייתי מוסיף ציון לשבח על הטיפול הזהיר שהיא עושה בראיונות האישיים ובשימוש ביומנים של הניצולים והקורבנות.
מאוד אהבתי את הספר, ממליץ עליו בחום.
טוביה

















