אנחנו עשויים - כך קראתי - מ 60% מים. והשאר? השאר זה זכרונות. הזכרונות שלנו מגדירים את אישיותנו. גם אלה שאנחנו לא זוכרים. הרבה פעמים אנחנו "שוכחים" את מה שאנחנו לא רוצים לזכור. או הופכים אותו לסוג של זיכרון נסבל - כזה שלא קרה באמת. קראתי את הביקורת של האח לספר הזה (תודה מקרב לב!), חיפשתי אותו המון זמן. משום מה הוא לא הופיע בין הנמכרים (האם אורך רשימת המוכרים עומד ביחס הפוך לטיבו של ספר?) וכשהשגתי אותו השתהיתי - כמו תמיד, מפחד האכזבה. במקרה הזה לא הייתי צריכה. הספר נהדר.

קיילם קווארק הוא המספר את הסיפור הזה. והוא מספר סיפור כה אנושי, כה אמין, שלא הטלתי בו ספק. אשתו של קיילם היתה אחות במשרה חלקית בבית ספר תיכון קולומביין, שביום אחד באפריל 1999 שני תלמידים באותו בית ספר פותחים בטבח הורגים ופוצעים רבים והורסים את חייהם של רבים יותר. היא נשארת בחיים אך התמודדותה עם הטראומה תלווה אותה עד סוף חייה, ותלווה את בעלה עד סוף חייו. יש בספר תאור מדוייק ואמין ביותר של פוסט טראומה ותופעותיה, תאור שלא קראתי כמוהו לבהירות והבנה. אני מניחה שמי שלא חווה, למזלו, פוסט טראומה אצלו או אצל מי שקרוב אליו יתקשה להבין - אך למב הצליח לקרב אותה אלי מאד.

הספר מספר סיפור של חיים לכן קשה לתאר אותו. קיילם חושף את ההיסטוריה המשפחתית שלו מתקופת מלחמת האזרחים ומתוודע לסבתות קדומות יוצאות דופן שנגעו בהיסטוריה האמריקאית והקימו אותה. הוא לומד על ההיסטוריה הפרטית שלו, דברים שלא יכול היה לדעת אך במובן מסויים זכר.
הספר ארוך -659 עמודים יחד עם הקדמה, סוף דבר ותודות, שלא כדאי לדלג עליהם. הוא הצליח לגעת בי בעוצמה. חשבתי עליו המון כשקראתי אותו, ואני בטוחה שאמשיך לחשוב עליו גם בהמשך. אלה מכם שאוהבים לקרוא ספרים כנים ולא מזייפים, המתארים חיים של בני אדם על הטוב והרע שבהם, למרות שהשאלות הגדולות אינן נענות - כדאי מאד לקרוא את הספר הזה.

*

****





כל מעשה שאנחנו עושים הוא בסופו של דבר תולדה של העבר. העבר שלנו, או של סביבתנו. אי אפשר להתחמק מזה. העבר שולט על ההווה, ולא פחות מכך - על העתיד. קשה, לפעמים בלתי אפשרי, לתקן או לשנות את מה שכבר נגזר עלינו לפני כן. לפני חודש, שנה, מאה שנה. אלף. אני יושב פה וכותב בבית שלי במודיעין את הסקירה הזאת על הספר הזה, ולא הייתי עושה את זה אם הסבתא של הסבתא שלי לא היתה פוגשת את הסבא של הסבתא שלי לפני מאתיים שנה, בשידוך או שלא בשידוך, באהבה או שלא באהבה. אני חולק איתם לפחות משהו, גנטיקה, נטיות פוליטיות, ערכים. היו להם חיים שלמים ומלאים עם הורים שאני לא מכיר וילדים שאני לא מכיר, בני משפחה ובעלי חיים ומאכלים וחוויות ותאוות ותחושות והשכלה ורוח על הפנים שאני רק יכול לתאר לעצמי אבל לא אדע לעולם. אפילו את שמותיהם אני לא יודע. אולי אני יכול לברר, אבל אין לי זמן ולא רצון חזק מספיק. הם הושפעו מהעבר שלהם, והעבירו משהו לבניהם, ולבני בניהם, וכן הלאה עד אלי. והלאה.

בעשרים באפריל 1999 נכנסו אריק האריס בן ה-18 ודילן קליבולד בן ה-17 לתיכון "קולומביין" שבו למדו, חמושים מכף רגל ועד ראש, רצחו שנים עשר תלמידים ומורה אחד, פצעו עשרות אחרים, והתאבדו. אמריקה כולה נכנסה לסחרור של האשמות וחשבון נפש, ומציאת אשמים אמיתיים ומדומים. את כולם העסיקה השאלה, מה גורם לנערים מבתים טובים ומשפחות נורמטיביות לפתח שנאה תהומית כזו ולערוך טבח מזוויע באנשים רבים כל כך? האם מי שאשם הוא תרבות הצריכה? משחקי הוידאו האלימים? תוצאות לוואי של נוגדי דיכאון? התפרקות ערכים ותיקים של קהילה ומשפחה? תגובת נגד לחוסר התייחסות לנידוי חברתי? הקלות הפושעת של רכישת נשק בארצות הברית? ואולי האשמה נעוצה דווקא בחינוך לקוי, מתירני מדי?

כמובן שלא היו ולא יהיו תשובות חד-משמעיות. אלפי מחקרים נכתבו ועוד ייכתבו על מקורות הרוע, ותשובה חד-משמעית, חוששני שלא תהיה לעולם. לכל מסקנה תהיה גם מסקנה שכנגד, לכל תיאוריה - תיאוריה שתפריך אותה. מייקל מור בסרטו הדוקומנטרי המופתי "באולינג לקולומביין" סוקר מספר רב של גורמים אפשריים להבדלים התהומיים בין ארצות הברית למדינות כמו קנדה, גרמניה, יפן ואפילו ישראל בסטטיסטיקה של אירועי ירי אלימים. מסתבר, כצפוי, שזה לא רק משחקי וידאו אלימים (שכמותם משחקים בני נוער ומבוגרים בכל רחבי העולם ולא פוגעים באיש) ואפילו לא רק הנגישות לכלי נשק, שכמותה יש גם במקומות אחרים. אבל ללא כל ספק שהעבר המדמם של ארצות הברית, רצוף המאבקים, מלחמות האזרחים, והתרבות המקדשת פתרונות כוחניים לקונפליקטים מבית ומחוץ, חוזר לרדוף אותה בתנועת מטוטלת שאינה פוסקת אף פעם.

גם באופן אישי, ולאו דווקא בסדר גודל של אומה, יש משקל רב בדרך שבה העבר מעצב אותנו מבלי שנשים לב. ילדים מוכים גדלים והופכים פעמים רבות למבוגרים אלימים בשרשרת שקשה מאוד לנתק, ועבר רצוף טראומות יוצר במקביל פוסט-טראומה ודפוסי התנהגות שמהדהדים לעתים למשך דורות שלמים. קל ושטחי לפעמים לראות מעשה נפשע ככל שיהיה ולבודד אותו מכל מה שקרה בעבר. בצדק אף אחד לא יסלח לפושע שעבר התעללות בילדותו, אבל אין ספק שיש צורך לראות, עד כמה שניתן, את התמונה המלאה.

****

וולי למב כתב יצירה מונומנטלית בעלת רבדים רבים שעל פני השטח, הטבח בתיכון קולומביין הוא האירוע המכונן שלה. מדובר בפיצוץ שמשסע אולי את "החברה האמריקאית" אבל למעשה בתוך אותה חברה חיים המוני אנשים פרטיים, כמוני וכמוכם, שמנסים לפענח מה עובר עליהם כשמשהו רע קורה. מה הגורמים למה שקרה, והאם היו בכלל יכולים לשנות משהו ובאיזו נקודת זמן, אם בכלל. איך טראומה מתפשטת באופן כאוטי גם אל ההווה והעתיד וגם, באופן מפתיע משהו, אל העבר, ומגלה מרבצים של כאב שלא ידענו על קיומם. כמה פריכים יכולים להיות חיינו וכמה רעוע עלול להיות הבסיס שעל פיו חיינו עד כה.

הספר בן כמעט 700 עמודים, ולמרות הנטייה שלו להיכנס לארכנות יתר בתיאורים, מכתבים היסטוריים ואירועים שהקשר שלהם לזרם העלילה המרכזי קלוש למדי, הוא page turner מובהק. קראתי אותו בעניין רב ולמרות שלפעמים אין כמעט עניין נראה לעין, הוא מרתק לכל אורכו, ומגוון בהחלט בצורת הכתיבה ובקונפליקטים שהוא מעלה. גיבור הספר אנושי מאוד ואמין מאוד, ומצאתי את עצמי כמה פעמים מנסה לגגל את שמות הגיבורים האחרים, כשנטיתי להאמין שמדובר באנשים שאכן היו קיימים במציאות. למרות שבתחילה החיבור לטבח בקולומביין נראה לי מאולץ, חלק מהז'אנר שתופס טרמפ על אירועים אמיתיים מתוך חוסר יכולת להשתמש בדמיון ולכתוב משהו בעל ערך, המשך הקריאה דווקא פרש בפניי עוד אינספור ניואנסים על פוסט טראומה או התמודדות עם קשיים לא פופולריים, מה שלעתים מתקרא בלשון שטוחה "החיים עצמם". הקשר בין אירועים מתקופת מלחמת האזרחים, ואפילו מהמיתולוגיה היוונית, למה שקורה בסוף המאה העשרים ואף מאוחר יותר מתואר באופן אינטיליגנטי ומעניין, לא צפוי ומאתגר.

מומלץ מאוד.

****

"מה שמלהיב אותי באמת זה ספר שכשאתה גומר לקרוא אותו, היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת לו צלצול בכל פעם שמתחשק לך." (ג'. ד. סלינג'ר) הספר הזה הוא נורא חושפני, למרות שהוא לא אוטוביוגרפי. אבל עדין אני מרגיש שעכשיו אני יכול לצלצל לוולי למב, ותהיה לנו שיחה מרתקת!

הספר הזה נפל בין הכיסאות - אנשים לא מכירים אותו, וגם כאן באתר מספר הקוראים שלו לא רב. וזה חבל, כי הספר מומלץ בחום!

קראתי על הספר לפני כמה חודשים כאן באתר ומה שמשך אותי הוא סיפור המסגרת, טבח בבית ספר מביא להתחלתה של עלילה שמשלבת בתוכה היסטוריה, מה רע? אני בכללי מתעניין בכל הנושא של יצר הרע, ומה מוביל אנשים למעשים מזעזעים, וציפיתי שבזה הספר יעסוק ויתן תשובות לכל מני שאלות שאני חוקר.

אך הפלא ופלא קיבלתי ספר אחר לחלוטין - ספר שמתעסק באדם.
הסופר לקח כיוון מיוחד - להתמקד בדמות שבעלילה. נראה טרוויאלי, לא? הרי בכל ספר מתעסקים לרוב בדמות.
אבל כאן, העלילה והמקרים הרבים שקורים לדמויות הן פשוט עוד דרך להסתכל פנימה לנפשו של האדם, על מחשבותיו, דרכי התמודדותו, יצריו וכל הדברים שבד"כ חוסכים מאיתנו בספרים אחרים.
למשל, 150 העמודים הראשונים הם סוג של אקספוזיציה (מרתקת) על הדמויות שאנחנו הולכים ללוות במהלך הספר. לא יצא לי לקרוא ספר שמציב את נקודת המפנה של העלילה במקום מרוחק יחסית, ואני יכול להגיד שלספר הנ"ל זאת הייתה בחירה מרתקת, שרק העצימה את חווית הקריאה ואת החיבור לדמויות. לא סתם, עם כל אירוע שעוברות הדמויות, הקורא מתחבר, כואב, מתעצבן - כי הוא מכיר אותן, הן חלק ממנו.

העלילה מתרחשת בארה"ב שבין השנים 99-08. ובתוך התקופה הזאת זכוכית המגדלת של הסופר מתבוננת בזוג אחד שחווה ביחד עם כל האומה האמריקאית את האירועים שזיעזעו אותה. מהטבח בתיכון קולמביין, 11/9, הוריקן קטרינה, הכניסה של הצבא לעיראק, שילטון בוש שרבים התאכזבו ממנו, התפוצצות פרשת אבו גרייב ועוד הרבה. דרך שתי הדמויות (מורין וקיילם) אנחנו חווים מה שאומה שלמה הרגישה על בשרה. התערערות הביטחון, הטרור שעולה וגואה והדור הצעיר שמוסריותו הולכת ונשחקת.
אבל כדי לתת לקורא עוד מכה בבטן, כדי שבסופה של הקריאה לא נזרוק את הספר לצד ונמשיך בחיינו, אנחנו מתוודעים להיסטורית משפחתו של קיילם וחוזרים עד שנת 1860, שבה מלחמת האזרחים מוצגת לנו ממספר דמויות. ואם חשבנו שכיום המצב השתפר מאז בנושאים כגון: גזענות, ניצול, כבוד האדם. הסופר מציע לנו לחשוב שוב לפני שנוכל לחזור ולנוח על זרי הדפנה.

האדם נראה כל-כך קטן מול העולם הגדול - מול הטרור שאי אפשר לעצור, האלימות שמעבר לכל פינה, הממשל שלא אכפת לו מהאנשים הקטנים, וגם האנשים שלא אכפת להם אחד מהשני. אבל איכשהו בסוף הספר אפשר להגיע לסוג של קטרזיס וביחד עם הדמויות להגיע לשעה שבה גם אנחנו נתחיל להאמין.

את הספר הזה קראתי לפני כמעט שנה ולא כתבתי עליו ביקורת. סיכמתי לי אותו במשפט אחד כהאי לישנא:
"תולדות ארצות הברית ממלחמת האזרחים (חלף עם הרוח) ועד הפוסט טראומה (קולומביין). אבחנות מצוינות על חיים עם פוסט טראומתית ועל מבוכי החיים באופן כללי."

היו בו קטעים שהפריעו לי והיו בו קטעים שמאוד הכאיבו לי והיו קטעים שחסרו לי ומן הסתם גם קטעים שהתייתרו לי בכל השש מאות שישים עמודים האלה.
בעצם לא. לא היו בו קטעים שהתייתרו לי. לעיתים הרבה מילים הן סתם הרבה מילים אבל כאן נבנו מן המילים הפשוטות (והכתיבה אכן מאוד פשוטה) אנשים אמתיים לגמרי, כאלה שלפעמים קשה לחבב ולפעמים אי אפשר שלא.
זה כל כך אותנטי שזה נשמע כמו וידוי אמיתי (וזה אכן תיעודי בכל מה שקשור לקולומביין אבל כל השאר לא) וקצת התבלבלו לי המספר והסופר, שהוא בחור טוב שמעביר סדנאות כתיבה לאסירות, אבל את הרוב הוא בדה מליבו.

"תודה לתלמידות שלי ולידידותי בכלא יורק; כל אחת מהסופרות-האסירות שעבדתי איתן הוסיפה להבנתי לגבי שיטת הענישה באמריקה ולימדה אותי את החשיבות הטמונה בעזרה שניתנה להן במציאת קולותיהן המושתקים"
כתב הסופר וולי למב באחד משלושת עמודי התודות שאני תמיד טורחת לקרוא והצליח לתאר את מנוע הכתיבה שלי ולגעת בלבי.

ועדיין לא הרגשתי צורך לכתוב על הספר או אולי לא רצון או יכולת להתייחס אליו באופן לגמרי אישי ועדיין אין לי רצון או יכולת להתייחס אליו באופן לגמרי אישי.

העניין הוא שאני נזכרת בספר הזה לעיתים קרובות - שלשום, למשל, כשהייתה כאן אזעקה והבת שלי שהייתה לגמרי צוק איתן עד לא מזמן, בכתה בהיסטריה. ואנחנו עוד מהמפונקים, אלה שיש להם אזעקה אחת ביום וממ"ד בדירה.
כשנזכרים במשהו לעיתים קרובות זה סימן שהוא רוצה יחס.

אז פתאום חשבתי על המינוח "לזרוע מוות" – למה לזרוע? לזרוע זו ההתחלה והמוות הוא הסוף.
"הזורע רוח יקצור סופה" ומה יקצור מי שזורע מוות?
יש אנשים שרגע המוות הוא בשבילם הסוף ויש אנשים שבשבילם הוא רק ההתחלה, זרע של חיים מסוג אחר -
אלה שראו את המוות, אלה שהקשיבו בעל כורחם לרעשים שהוא עושה, אלה שקפאו או הסתתרו ולא יכלו או לא הספיקו למנוע, אלה שגם בעתיד ישמעו צופר אופניים או זיקוקים ויתקפלו כמו עוברים מייבבים.

הספר הזה הוא לא על מי שהלך ולא ישוב עוד לעולם, אלא על מי שמתעורר בצעקה כשההרים עוד בוערים באש זריחות וצריך להמשיך הלאה ובעיקר על מי שחולק את חייו עם ה"ניצוֹל" וצריך להתמודד באופן יומיומי עם ההרים הבוערים של מישהו אחר, הרים שהוא עצמו לא יכול לראות (ויש לו גם הרים משל עצמו).
אני משתמשת במרכאות כפולות, למרות רתיעתי מסימן הפיסוק הזה, כי ה"ניצולים" לא ניצלו, לא ממש. הם כלואים בתוך רגע המוות ולעיתים הופכים לשליחיו, כמו מי שנגוע במחלה ונושא בגופו את זרע הפורענות, ניצב במרוץ השליחים של האלימות.

"מורין ניצלה מהוצאה להורג כשפתחה את דלת הארון ונכנסה למבוך – בית כלא מרובה מסדרונות שארבעת הקירות החיצוניים שלו היו פחד, כעס, אשמה וצער"
מספיק לקרוא את המשפט הזה כדי לדעת שוולי למב יודע על מה הוא מדבר.

הספר הזה ידבר למי שהחיים שלו היו אי פעם ממש מסובכים בלי קצה חוט וגם למי שחי אתו. זה כולל כמעט את כולנו, אני חושבת, כי אין ספק שאזורים כמו שלנו מעלים משמעותית את אחוזי הסובלים מהפרעות דחק פוסט טראומתיות בסטטיסטיקה העולמית. יש בסיפור יסודות חזקים של כפרת עוונות נוצרית-אמריקאית ובכלל, במובן מסוים, אחת הגיבורות הראשיות שלו היא ארצות הברית, אבל בסופו של דבר הוא, כשמו, ספר של תיקון. ככזה הוא אוניברסלי.

""...ועכשיו נשמע מה יש לאוגוסטינוס הקדוש לומר?"
משכתי בכתפי. "למה לא?" אמרתי.
ד"ר פ' קראה מתוך ספר אדום כדם בכריכת עור:

"נשמתי היתה משא כבד, פגועה ומדממת, היא עייפה מהאיש שנשא אותה, אך לא מצאתי לה מקום שבו תוכל לנוח. לא קסם הטבע ולא ניחוחו המתוק של הגן הצליחו לשכך את כאבה. היא לא מצאה שלווה בשיר או בצחוק, וגם לא בחברת ידידים סביב השולחן או בתענוגות האהבה, ואף לא בספרים או בשירה... היכן ימצא ליבי מפלט מעצמו? לאן אוכל ללכת ולהשאיר את עצמי מאחור?"

"הקטע הזה מדבר אליך?" היא שאלה."

כן, הוא מדבר אלי. מספיק לקרוא את הקטע הזה כדי לדעת שגם אוגוסטינוס הקדוש יודע על מה הוא מדבר.

נסי לדמיין שאת נמצאת בערפל גמור, חסר מוצא, בוצי וטובעני, ומישהו בא ואומר לך שאת במבוך.
אני מסכימה שמבוך הוא לא המקום האידיאלי להימצא בו, במיוחד כשמסתובב בו מינוטאורוס, אבל אפשר לצאת ממנו. צריך פשוט להעז לפנות בפניה הנכונה או אולי למצוא את מי שמביט במבוך מלמעלה ויודע את הדרך החוצה.

על זה מדבר הספר הזה.

וואו- זה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי, ולא בגלל העלילה שהיא מסובכת ולא בגלל האירועים- רצח בבית ספר, נפילת מגדלי התאומים, המלחמה בעירק וגם מלחמת האזרחים האמריקאית. אלא רק בגלל הדמויות. הסופר הצליח ליצור דמויות שאי אפשר להפסיק לחשוב עליהן, שמתמודדות עם החיים המסובכים והמורכבים להפליא באמצעות מעשים ורגשות ומביאים ליצירה שאי אפשר להניח מהיד, למרות הגודל הארוך והכריכה שאפשר בקלות לקרוא לה הכריכה המכוערת ביקום. החיים מורכבים מאינספור רגעים - חלקם שמחים, חלקם עצובים ובחלקם אנו עסוקים בהישרדות. שרדתי את הספר הזה ולא רציתי להיפרד ממנו. מומלץ בחום.

ב-3 לאפריל השנה, סטודנט (צ'ו סונג-הוי שמו) יצא למסע ההרג "כי לעגו לאנגלית שלו" . לא יכולתי לבקש רקע יותר דרמתי לספר הזה. מסתבר שמוות מהסוג האלים קורה הרבה, ולרב הוא חולף על פני בלי לשים לב.

הסופר חוקר את תפקיד המוות האלים ואת מקומו ביצירת נקודות מפנה חדות בהשתלשלות ההיסטוריה. המחקר משמש לו אמצעי לנסות להתחמק מהפן הרגשי של האובדן שהוא חווה. נסיון שלא מצליח, והמתפתח למסע גילוי עצמי הרבה יותר מטלטל ומזעזע ממה שהוא יכול היה לדמיין.

זה לא ספר קל לקריאה, לפחות עד שמתחילים להתרגל למקצב ולסגנון. על אף האורך והקושי המסוים שמעקב אחרי העלילה, הסופר גרם לי להזדהות עם החוויה הנוראית שהוא עובר, וליצור סיפור מאוד מתוחכם ורב פנים. שווה להשקיע - כי במבט לאחור זהו ספר ממש טוב.

נהניתי מאד מהספר, למרות שלעיתים קצת קשה לעקוב אחר העלילה הפתלתלה ורבת הפניות. בספר יש בעצם שני סיפורים. זה של ההווה המדבר על חייו של קיילם, וזה של העבר בו מסופרת ההיסטוריה המשפחתית של הגיבור.
אין ספק שהספר ממחיש עד כמה החיים הם צירוף של נסיבות ולנו נותר רק לנסות ולהתמודד עם מה שהם מזמנים לנו בדרך הטובה ביותר שנוכל.
מומלץ בחום!

לא קל לי לסכם את הקריאה של הספר הזה, הוא הכיל בתוכו כל כך הרבה אירועים (היסטוריים ובדיוניים), תקופות, ומעל לכל המון רגשות. בתחילת הקריאה מעט חששתי משום שהספר באורך של 650 עמודים בערך, וכשהוא נגמר הרגשתי קצת עצובה. עצובה על הניתוק מקיילם ומורין, מליזי ולידיה, מדודה לולי, מאלפונס (החתיך הסיציליאני) ועוד דמויות רבות עמוקות,מקסימות ונוגעות ללב. מדהים בעיני בכמה נושאים הצליח הסופר לגעת, על קצה המזלג: קולומביין, המלחמה בעירק, מלחמת האזרחים, כליאת נשים, התמכרויות וטראומות. אהבתי את אי הניסיון לתת תשובות ופתרונות קסם לאירועים טרגיים ותופעות חברתיות מצערות שפקדו את העולם בשנים האחרונות (קולומביין,אסון התאומים, קטרינה).
לסיכום, ממליצה לא להרתע מהאורך ולהשאב לחוויה מטלטלת ומרגשת שמעלה הרבה שאלות ומחשבה.

אם אתה מאמין שיכולים לתקן תאמין שיכולים לקלקל (משפט שחבר שלי נוהג לומר ,על משקל האמרה המפורסמת של רבי נחמן מברסלב "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן".)

הספר נפתח בזוג שמתמודד עם בעיות בחיי הנישואים האשה הינה אחות בבית ספר והבעל מרצה לספרות.ואז האשה נקלעת לבית הספר ביום ששניים מהלמידים מחליטים לצאת במסע רציחות.הטראומה שהיא חווה מלווה את הקורא בחלקו הראשון של הספר (איזור עמוד 300).לטעמי ,מעל ומעבר,היא משגעת את בעלה ,והסופר נובר בכך יותר מדי.ואז כשכבר נשבר לי לקרוא,הסופר עובר בחדות לבעיות משפחתיות שצצות בעברו של הבעל.
זה יותר מעניין בעיקר מפני שהמספר בספר הוא הבעל ואז הקשיים שהוא מתאר בגוף ראשון נשמעים אמינים ,יותר מאיך שהוא מתאר את הקשים של אשתו.
מתברר שהמשפחה שלו היתה מאוד מיוחדת לצד סבתה רבא שהכירה את מרק טווין (הקטעים על מרק טווין היו מאלפים ,ולאחר שסיימתי לקרוא את הספר בדקתי באנציקלופדיה עליו והכול אמת - הבן אדם לא ליקק דבש בחייו.)
היו לו הורים נוכחים נפקדים - עד לחלקו האחרון של הספר.
וסבתא שהיתה אחראית בבית הכלא הקרוב וגידלה אותו.
על ההורים שלו ניתן לומר "אם אתה מאמין שיכולים לתקן ..." ,פשוט מצליחים לבחור בדרך הגרועה ביותר האפשרית בכל צומת בחייהם.

לסיכום אם צולחים את חלקו הראשון של הספר המשכו מבטיח ומקיים סיפור אנושי רב הפתעות וכל פעם שחשבתי מה כבר הוא יוכל להפתיע, הסופר מצליח להמם את הקורא (אותי בכל אופן) מחדש.