"אביב שבלב" הוא רומן חזק ומרגש שמצליח לגעת בלב הקוראים. הוא מביא סיפור על אהבה, תקווה והתמודדות עם מצבים קשים, תוך שהוא מציג את החיים בצפון קוריאה בצורה מציאותית וכואבת. זהו ספר שלא ניתן להניח מהיד, עם דמויות שחודרות ללב וסיפור שמלווה את הקוראים זמן רב לאחר סיום הקריאה.

הספר חשוב במיוחד עבור אלו העוסקים בלחימה בתעשיית הסחר בבני אדם ועבדות מינית, שכן הוא מספק הבנה מעמיקה ורגשית של חוויות הקורבנות ומעודד מודעות והבנה רחבה יותר של הנושא הכאוב והמורכב הזה.

כשהחזקתי בידיי לראשונה את "האביב שבלב" מאת ברנדן ו. ג'ונס, ידעתי שאני עומדת להתעמק בעולם שמשקף את החוויות שלי בדרכים שמעולם לא חשבתי שספר יכול. שמי גיונג-הו, ולמרות שהמסע שלי עשוי להיות בדיוני, הרגשות, המאבקים והניצחונות המתוארים ברומן הזה עדיין מהדהדים בי ובמה שעברתי.

בדפי הספר הזה, מצאתי השתקפות של הכוח והפגיעות שלי. הסיפור עוקב אחר חיי, יחד עם חברתי איל-סון, בזמן שאנו מנווטות בנופים הבוגדניים של חברה שניצלה אותנו בדרכים בלתי נתפסות. סגנון הכתיבה של ג'ונס משך אותי, גרם לי לחיות מחדש רגעים שהיו כואבים ומעצימים כאחד. זה היה כאילו הוא ידע את מה יש בעומק ליבי ונתן לי הזדמנות לספר את הסיפור שלי.

הנרטיב חושף ללא היסוס את הניצול של נשים כמונו - איך התעלמו מהחלומות שלנו, הגוף שלנו הפך למוצר וקולנו הושתק. תוך כדי הקריאה הרגשתי את אותה תחושת חוסר אונים וכעס שחשתי באותם ימים אפלים. ג'ונס תפס את הניואנסים של המאבקים שלנו, לא רק פיזית, אלא גם רגשית ופסיכולוגית. הוא צייר תמונה חיה של האווירה המחניקה ששלטה בכל היבט בחיינו, והיא הזכירה לי את מאבק ההישרדות המתמיד.

אבל בתוך החושך, היה הבהוב של תקווה. ג'ונס תיאר את כוחה של הידידות בצורה שהעלתה דמעות בעיניי. איל-סאן ואני נצמדנו זו לזו, הקשר שלנו הוא חבל הצלה בעיצומו של הייאוש. הידידות שלנו הייתה עדות לחוסן הרוח האנושית ולמאמץ שאנו עושים כדי להגן על אלה שאנו אוהבים.

כשקראתי את הסיפור שלי דרך המילים של ג'ונס, נזכרתי בכוחו של סיפור. באמצעות ספרות, אנו יכולים לשפוך אור על הפינות האפלות ביותר של עולמנו, לעורר שיחות ולסלול את הדרך לשינוי. "האביב שבלב" הוא יותר מרומן - הוא מראה המשקפת את חייהן של אינספור נשים שעברו מאבקים דומים.

עם זאת, אני חייבת להזהיר שהספר הזה עשוי להיות קשה מבחינה רגשית עבור חלק מהקוראים. הכנות שבה מתוארות החוויות שלנו עלולה לעורר זיכרונות של כאב וטראומה. אבל אם אתה מוכן להתעמת עם הרגשות האלה ולחזות בחוסן של הרוח האנושית, אז הספר הזה הוא חובה.

ב"אביב שבלב" ברנדן ו. ג'ונס העניק קול לחסרי הקול, והאיר אור על הניצול של נשים כמוני ואיל-סון. הוא תפס את מהות המאבק שלנו ואת הנחישות שלנו לשגשג למרות כל הסיכויים. כשאני מסיימת את העמוד האחרון, אני נזכרת שהסיפורים שלנו ראויים להיספר, לשתף ולזכור, כדי שנוכל לסלול את הדרך לעתיד בהיר ושוויוני יותר.

מומלץ.

מה אני יודעת על צפון קוריאה? ככה, בשליפה. בלי גוגל.
פחות או יותר את זה:



1. שהיה רודן אכזר בשם קים ג'ונג איל אבל הוא מת.
2. שלבן שלו קוראים קים ג'ונג און והוא הרודן האכזר הנוכחי.
3. שקים ג'ונג און הוא קוקו-לוקו מטורלל.
4. שלבירה של צפון קוריאה יש שם חמוד וקופצני כזה: פיונג יאנג.
5. שאם 'קפיץ' בקוריאנית זה 'פיונג יאנג', אז זו יופי של אונומטופיאה.
6. שזו ארץ סגורה ומסוגרת ואולי בגלל זה לא שמעו שם על הקונספט שנקרא 'זכויות אדם'.
7. שיש שם רק ערוץ טלוויזיה אחד.
8. שהקרייניות בערוץ הזה תמיד צועקות עליך.
9. שיש להם נשק גרעיני וכל העולם מת מפחד בגלל השילוב של הנשק הגרעיני עם סעיף 3.
10. שאין יום שאין שם מצעד צבאי.
11. שאם נחבר את המרחק שצעדו כל החיילים בכל המצעדים הצבאיים של צפון קוריאה, אפשר יהיה להקיף את כדור הארץ שמונה-מאות עשרים וארבע פעמים.
12. שהייתה מלחמה בין הקוריאות והיא פצע של האומה האמריקנית, אבל איכשהו הרבה יותר סרטים נעשו על וייטנאם.
13. שלקים ג'ונג און יש תספורת מוזרה.
14. שקים ג'ונג און הוציא צו שלפיו כל הגברים במדינה חייבים להסתפר כמוהו.
15. שקים ג'ונג און גם הוציא להורג את אשתו או שהוא הכניס אותה להריון. או ששניהם.
16. שקים ג'ונג און הוציא להורג גם את הדוד שלו.
17. שלא ברור איך קים ג'ונג און יכול להוציא להורג מישהו אם כל שני וחמישי יש ידיעה שהוא עצמו הוצא להורג.
18. שאיזה עיתון אמריקני הסתלבט על קים ג'ונג און והכתיר אותו כגבר הסקסי בעולם.
19. שהסינים לקחו את הסעיף הקודם ברצינות ויצאו בכותרות ענק + פוסטר מצורף.
20. שדניס רודמן המחורפן מאמן את נבחרת הכדורסל של צפון קוריאה ונהייה ה-BFF של קים ג'ונג און.
21. שבאולימפיאדות ובמונדיאלים מספר הצפון קוריאנים בטיסה החוזרת קטן ממספרם בטיסה הנכנסת כי או שהם ערקו או שהם נרצחו כשהם ניסו לערוק או שהם פשוט פספסו איזה פנדל וקיבלו כרטיס אדום מהחיים.
22. שיש פרסומת הורסת לספרייט שמסתלבטת על קים ג'ונג איל.
23. (שזה אירוני שכדי לצפות בפרסומת ביוטיוב, צריך לצפות קודם בפרסומת אחרת.)
24. שקים ג'ונג און הצטלם כשהוא מבקר בבית יתומים ריק מיתומים, ומישהו חמד לו לצון והניח ברקע שתי בובות בתנוחה לא נאותה.
25. שבעקבות סעיף 24, אוכלוסיית צפון קוריאה הצטמצמה במספר לא ידוע של אנשים.
26. שחברת סוני הפיקה סרט שמלגלג על קים ג'ונג און, אבל גנזה אותו בגלל איומים של צפון קוריאה למתקפה בסגנון אל קאעידה.
27. שהאינטרנט בצפון קוריאה נפל למשך כמה שעות, כי סעיף 26 הרגיז את אובמה.
28. שלא ברור איך בכלל יש אינטרנט בצפון קוריאה.
29. שיש שיר קוריאני ששיגע את העולם לפני שנה-שנתיים, אבל הוא לא קשור כי הוא בכלל מדרום קוריאה.
30. שעם קצת מאמץ, אפשר למצוא בצפון קוריאה גם כמה דברים מצחיקים.


אבל כל הנ"ל הם רק אנקדוטות. אני לא באמת יודעת הרבה על צפון קוריאה.
איך זה לחיות שם? איך נראים חיי היום יום? איך נראית השגרה הצפון קוריאנית? מה זה אומר להיות צפון קוריאני?
בקיצור, רציתי להרחיב *אופקים.

זה לא שרציתי ללמוד על צפון קוריאה עד כדי כך שזה גרם לי לחפש ספרים על צפון קוריאה, אבל כשהתגלגל לידיי ספר שקשור לצפון קוריאה, שאלתי את עצמי 'למה לא?'

ועצמי ענה לי.

לא. כי זה ספר שידיעות אחרונות נותנים במתנה למנויים שלהם.
לא. כי הם נותנים אותו במתנה רק בגלל שהם נתקעו עם מלאי שהם מנסים להיפטר ממנו.
לא. כי אם הם נתקעו עם מלאי, זה אומר שזה חרא של ספר.
לא. כי השם שלו קיטשי וסכריני כמו אני-לא-יודעת-מה, כי קיטשיות וסכריניות זה לא התחום שלי.
לא. כי עטיפת הכרומו המבריקה והצבע האדום של השמלה והגב החשוף של הבחורה וכל הקונספט בכללותו משדרים משהו נורא זול.
לא. כי זה ספר שעל גבי העטיפה שלו יש ציטוט מ'ווג'.
לא. כי ברנדן ו. ג'ונס הוא בטח איזה פקאץ שקרא קצת בוויקיפדיה על צפון קוריאה וחושב שזה עושה אותו מומחה גדול לצפון קוריאה, בדיוק כמו שלורה פיצ'גרלד הפקאצה קראה על איראן בוויקיפדיה וחשבה שזה עושה אותה מומחית גדולה לאיראן. אלא שכל מי שקרא את הזבלון שלה "רעלה של ורדים" מבין שהיא לא מומחית ולא נעליים. סתם פִּישֶרִית קטנה ושקרנית ענקית.

אז זה מה שאמר לי העצמי שלי.

אבל העצמי השני שלי קרא את התקציר בגב הספר, ושם לב לנקודות הבאות:
• "מחנות החינוך מחדש של צפון קוריאה."
• "החיים הקשים בצל המשטר האכזרי בצפון קוריאה."
• "מוביל אותנו אל מעבר למסך הברזל של אחת המדינות המסקרנות והמסתוריות ביותר בזמננו."

אז העצמי השני השתכנע לקרוא את הספר, למרות כל הלאווים של העצמי הראשון.


והוא טעה


החלק הראשון של הספר היה לא רע והצליח לתת מושג כלשהו לגבי שגרת החיים בצפון קוריאה.
שני החלקים הבאים עסקו בסחר בנשים ובזנות. העיסוק בצפון קוריאה היה מינורי, מאולץ, כפוי ולא אמין.


והחישוב הוא כזה:
150 העמודים של החלק הראשון מתוך 407 העמודים של הספר כולו, זה קצת יותר משליש. והשליש הזה, כאמור, היה לא רע.
אז גם הציון יהיה בהתאם: שליש של 5 כוכבים זה 1.8 כוכבים. יאללה, נעגל ל-2. ספר לא משהו.


בספר יש 416 עמודים, אבל הסיפור מתחיל רק בעמוד 9, ולכן עמוד 9 הוא בעצם עמוד 1, מה שאומר שעמוד 416 הוא בעצם עמוד 407.
די כבר עם ההונאה הזו!
כל עמודי הכותרות, ההקדשות ופרטי ההוצאה לאור לא צריכים להיחשב במניין עמודי הספר.
העמוד הראשון של הספר הוא עמוד 1 ולא 9. חוצפה.


*אופק: עוד קונספט שאינו מוכר בצפון קוריאה.

לכל מי שמועניין לקרוא את הספר,צריך לקחת בחשבון מרגע שפותחים את הספר עד הסוף,
אי אפשר להניח מהיד.
הוא מספר על שתי בנות אליסון ,וגיונה -הו התייתמו מהוריהם,גרים בבית יתומים בעוני וחיים קשים,
החשיפה שלהם לעולם החופשי גורר אותם לחיים קשים לעבדות ולהשפלות עד אין סוף.
ספר אומנם עוסק בנושא קשה מאוד ,הוא כתוב בצורה יוצאת מהכלל.
במשך יומיים קראתי אותו בנשימה עצורה ,אני ממליצה עליו מכל הלב.

המחבר מזהיר את הקורא כבר בתחילת הספר שחלקים ממנו חושפים טראומות גופניות הקשורות לסחר בני אדם ולזנות. אי לכך בשל האופי התיאורי של הנושאים הללו תוכן הספר לא מתאים לקוראים צעירים.
כן, יש ברומן הזה תיאורים לא קלים ומטלטלים.
זהו סיפור על סחר בבני אדם, שוק הבשר, זנות, סמים ותעשיה שעוסקת במכירת גופות נשים...
הרומן מחולק לארבעה חלקים וחולש על צפון ודרום קוריאה ולקראת סופו סיאטל שבצפון מערב ארצות הברית.
ג'ונג-הו וחברת איל-סון מתגוררות בבית יתומים ולפרנסתן הן תופרות. אביה של איל-סון איש צבא ובעל מספר עיטורי גבורה. הוא נישא לאימה של איל-סון בגיל מבוגר ונפטר זמן קצר לאחר שנולדה איל-סון. אביה היה מנאמניו של המנהיג קים איל-סונג.
ג'ונג-הו חוותה את מחנות העבודה בצפון קוריאה. פליטות הפה שלה גרמו לכך שלושה דורות של בני המשפחה נשלחו למחנה העבודה. המשפחה של ג'ונג הגיעה למחנה הכפייה והופרדה מיד. את האם היא פגשה כל כמה ימים למשך 30 דקות ואילו הסבתא מתה כעבור זמן קצר במחנה הכפייה.
המחנה היה מוקף בגדרות ושמירה הדוקה. גו'נג שוכנה בצריפין עם תריסר בנות שישנו על קרשים קשים. לבנות סיפקו שמיכה, קערת פח ומקל אכילה מחוספס מעץ. בלילה הראשון במחנה גו'נג מיררה בבכי ואז השומרת גררה אותה החוצה מהצריף ואיימה עליה, שאם לא תחדל לבכות ולהפר את שלוותו של המנהיג, יביאו את האם וירו בה לנגד עיניה.
אלמלא אותה שומרת שהבריחה את גו'נג-הו מהמחנה לבית היתומים היא לא הייתה שורדת.
איל-סון התגוררה עם האם ואחיה. האח נעלם ולא ברור לאן. כנהוג לאחר היעלמותו של האח המשפחה נאלצה לחיות עם האובדן. המשפחה לא חיפשה אותו ואף לא הזכירה אותו. הייסורים הללו הובילו את האם ואיל-סון לבית יתומים.
בבית היתומים הכירו ג'ונג-הו ואיל-סון. הן היו מאוד שונות אחת מהשניה ולמרות השוני הן לא נפרדו אחת מהשנייה. ג'ונג-הו הייתה ביישנית ומאופקת ואילו איל-סון, מוחצנת ולא תמיד פעלה על פי שיקול דעת.
כל חלומה של איל-סון היה להינשא למישהו שידאג לה ואילו ג'ונג-הו הייתה שבויה באהבתה לאיל-סון. כתופרת במפעל איל-סון לא עמדה בהספק שהוקצב לה וג'ונג-הו חיפתה עליה והעבירה לה מתפוקתה כדי שתעמוד במכסה שהוקצבה לה.
הספור לא קל. מדובר בסחר בבני אדם בקוריאה. שתי בנות שבמקום ליהנות מנעוריהן זוכות לבית יתומים, סחר בבני אדם, זנות וסמים. לא נותר להן מאשר לחלום על נישואין עם מישהו בעל הון למען עתיד כלכלי בטוח.
שתי הבנות תולות תקוות בג'אני שכביכול "ידאג" להן אבל התקווה נגוזה מאוד מהר.
הבנות חולפות ממדינה למדינה ועוברות מיד ליד כמו חפץ, ובהמשך מצטרפות אליהן עוד שתי בנות וכולן ביחד מתפלשות בצואה של החיים ובתנאים מאוד קשים.
אני מצטרפת לאזהרה של המחבר בראשית הספר וחושבת בדיוק כמוהו, הספר מתאים לקריאה לקהל בוגר ואני מוסיפה ומזהירה שלא ניתן להניח את הספר מהיד.
הכריכה של הספר מאוד מסקרנת ובולטת. אהבתי את הרעיון של האישה עם הגב לצופה בה. אותה אישה בתמונה רוצה לברוח מן המזוודה (העבר) שלה...
אם תקראו תדעו אם הבנות הללו מצליחות להשאיר את המזוודה מאחור ולמצוא דרך חיים חדשה?
על הספר נכתב: "מסע מטלטל אל צדה האפל של התשוקה"- ווג - משפט בן 7 מילים שמעגן בתוכו המון...
ציטוטים לטעימה:
עמוד 158: "הצעיר נראה מהורהר, עדיין לא מוכן להיכנע. הסתכנתי כדי להביא אותה לכאן. מאה זה מחיר נמוך מדי, אבל אני אגיד לך מה: תן לי ויסקי במאה חמישים ועשינו עסק. אני יודע אתה משלם פחות מזה על הוויסקי, אז מאה חמישים על בקבוק עולה לך בעצם מאה, או אפילו פחות. אתה מתקזז על הוויסקי אבל מרוויח על הבחורה. ואני יוצא שמח כי יש לי יותר ויסקי מדולרים, וזה הולך יותר טוב בצפון. ככה שנינו מרוצים".
עמוד 208: "לחיות זה להמשיך הלאה. להשיל את העבר באותה הקלות שמסירים מעיל".
הרומן כתוב בשפה צנועה, פשוטה, נוגעת וכואבת.
אין ספק שזהו סיפור שקשה להתאושש ממנו ולעבור מיד לספר אחר.
ממליצה בחום.
לי יניני

יש שלב כלשהו בחיים שנדמה לנו שכבר לא נופתע יותר, שראינו שמענו ועשינו הכל.
חברה המליצה לי על הספר שלדבריה ״מטלטל וקורע לב״ ואני חשבתי לעצמי ״אני אסתדר״...
כך מצאתי את עצמי קוראת את הספר הזה בישיבה אחת, בלי להניח אותו לרגע כאשר תוך כדי אני מאבדת שוב כל אמון כלפי המין האנושי.

קשה לי לומר מה הכי שבר אותי, שטיפת מוח המונית, חיים אומללים, העובדה שסוחרים בבני אדם או תעשיית המין המנצלת נשים בצורה מזעזעת.
כשחיים בחברה משוחררת (וכן, אפשר להתווכח על זה) קשה להבין איך ייתכן שאדם מאבד את עצמו, ומצד שני מאוד קל להבין את זה, איזה אדם יכול לומר שהוא לא מושפע מדרך החיים שלו?
הרי גם התקשורת והטכנולוגיה מכתיבים את מסלול חיינו, רק שכאן יש לנו הרגשה שכל המעשים שלנו הם בחירה עצמית לעומת התושבים בצפון קוריאה שמודעים לעצמם הרבה יותר- אני מאמינה מלבד הרצון של הסופר להביא את העניין של מצוקת התושבים בצפון קוריאה לקדמת הבמה יש איזה ניסיון לעורר גם אותנו בחברה ה״מתוקנת״.
בכל אופן, זה היה מאוד לא קל לקרוא את הלך המחשבה של אותן הנשים שלחייהן אין מטרה, וברגעים של פיקחות הן מגלות שהעולם שציירו עבורן הוא שקרי.
ועכשיו בואו נדבר על הנשים, אני מאמינה שדיכוי הוא דבר שאף פעם לא נעלם מהעולם, הסיפור הזה לא יכל להתרחש אם גיבורי היו גברים.
העבודה שזה היה כל כך קל למכור את אותן הנשים, לשעבדם, להעביר אותן ממקום למקום תוך כדי יחס משפיל ומבזה בגלוי היא מדאיגה, בלי לפרט מהעלילה הקטע שבו אחת הנשים עוברת התעללות מזעזעת בעוד כל אותם האנשים, הטכנאים ואנשים הסאונד, עומדים וצופים בזה, היה בלתי נתפס ומחליא.

למרות הכל, התיאורים הגרפיים שמזעזעים, הקלות הבלתי נסבלת בה חיי אדם אינם שווים לכלום, העובדה שאומה שלמה חיה במצב שכזה (ואני לא תמימה, דברים מזעזעים קורים בכל רגע) ובעיקר המקום של נשים וגברים בתעשיית המין, אני מסרבת להאמין בדעות שיצא לי לשמוע על כך שנשים עושות את זה בשביל ״הכיף״ או שהן מרוויחות מזה, זו תעשיה שזועקת ניצול נשים וילדים בצורה המכוערת ביותר ובקלות, עם כל זה אני מאמינה שישנו כוח אדיר בעולם הזה, הכוח לשכוח ולהמשיך הלאה.
מצד אחד זה אותו הכוח שמאפשר לדברים שכאלו להתרחש בעולם אך הוא גם האמצעי לצאת מסיטואציה נוראית, גי לקחה את הכוח הזה והזכירה לעצמה כל הזמן שאפשר לשבור הכל חוץ מאת הרצון לחיות.

אני מעודדת את כולם לקרוא, עם הכאב והצער, אסור לנו להדחיק דברים רק בגלל שקשה לנו להכיל אותם.

שאלתי את הספר הזה מהבן שלי אחרי שקראתי עליו ביקורות טובות מאד. הבן שלי הזהיר אותי שזהו ספר קשה, ולכן נמנעתי זמן רב ליטול אותו לידי.
לאחר קריאת הספר עלי להודות שהופתעתי מאד. זהו ספר נהדר והקריאה בו זורמת בצורה שמזמן לא חוויתי כמוה.
ביום האחרון מצאתי את עצמי קורא במהירות עצומה, כאילו שהזמן עמד מלכת.
עלי לציין שזהו באמת אחד הספרים המרגשים ביותר שקראתי. וכמובן הייתי צריך להעזר בניירות טישו בסוף כדי למחות את הדמעות.
הספר עצמו מספר את סיפורה הקשה מנשוא של קוריאה הצפונית, החיים הקשים ברעב תמידי ומחנות ריכוז לאויבי המשטר.
לאחר מכן את סיפור הנערות שמוברחות מהצפון לדרום קוריאה אך נאלצות לעבוד בזנות כשהן כלואות ללא מסמכים ומשועבדות לבעל המקום - נראה לי שבתי זונות כאלה קיימים גם בארצנו בדרום תל אביב ועוד מקומות וגם פה הוברחו נערות מאוקראינה באמצאי רמיה ובתנאים קשים דרך סיני. הסיום של הספר אופטימי ... ולא אפרט.
ממליץ על הספר בחום.

פירוש המילה סונגבון זה דירוג אזרחי . ככה נמדדים האנשים בקוריאה הצפונית .אם אתה בעל דירוג נמוך - אתה משול לשום דבר. גם כשהדירוג שלך טוב - אחרי הכל זו קוריאה הצפונית - גם אז אין לך ממש ערך , אבל אתה עדיין דרגה אחת יותר גבוהה מבעלי סונגבון נמוך .
איל סון פארק וגיונג הו, נפגשות בבית יתומות בצפון קוריאה . שתיהן נערות אשר סיימו את לימודיהן , ושתיהן עובדות עבודה סיזיפית במתפרה. נתונות למרותו של מנהל עבודה קשוח ואכזרי אשר מתעמר בבנות , הדורש מהן את הבלתי אפשרי . לשתיהן סונגבון נמוך . והדבר הכי עצוב , זה שכבר בגילן הצעיר הן מודעות לזה, ומשכך - הן יודעות שעתיד טוב לא יהיה להן , לא מבחינת שידוך הולם עם גבר ממעמד מכובד , לא מגורים בסביבה טובה ,לא חיי רווחה יחסיים , ולא כלום . וזה הדבר הכי נורא . כי גם כשהן יודעות את העתיד המצפה להן , בכל זאת בתוך ליבן הן משתעשעות ברעיון לחיים אחרים , אבל המציאות הורגת להן כל תקווה וכל חלום .
הספר מתאר את קורות הבנות ותוך כדי קריאה אתה נחשף לזוועה שבמשטר כזה. האזרחים חיים בתוך בועה , ניזונים ממה שמלעיטים אותם , מחוייבים לסגידה טוטאלית למנהיג עריץ , חיים בפחד מצמית ,חושבים היטב לפני כל מילה שיוצאת מפיהם , שמא דבריהם יישמעו כדברי ביקורת נגד המנהיג הנערץ .
איל סון וגיונג הו נקלעות למצב שבסופו נאלצות לעזוב את קוריאה הצפונית ולחצות את הגבול במבצע המסכן אותן , לקוריאה הדרומית .
הבנות לא מודעות שנקלעו לרשת אשר עוסקת בסחר בנשים , המדרדרת אותן לעסוק בזנות .

כשאומרים שהכל בחיים יחסי - כן! הכל יחסי. כי כשקוראים את השתלשלות העיניינים החל מרגע שהבנות הופכות להיות קניינן של הסרסור, הן , וגם אנחנו הקוראים , רואים עד כמה היה להן טוב בקוריאה הצפונית . כי גם אם היה רע - והיה - לפחות זו היתה שגרה מוכרת ,וידעו מה מצפה להן .ועכשיו - כל יום טומן בחובו הפתעה , מהסוג הכי לא נעים .
הבנות נכלאות בבית בושת , מקום ההופך להיות עבורן בית כלא , מבלי אפשרות לצאת החוצה , כך במשך חודשים שלמים . רק עבודה ועבודה. בבקרים הן מנקות את המקום , ובערבים הן מקבלות לקוחות . בין לבין הן נופלות למיטה תשושות וסחוטות מעייפות .

הבנות , שהגיעו מהמקום הכי סגפני , נתקלות לפתע בדברים שזו להן פעם ראשונה.
כמו כשנכנסו להתקלח בבית הבושת , יצאו להן קילוחי מים חמים מברז האמבטיה. בעיני הבנות , שהיו מורגלות להתקלח בבית היתומים במים קרים - זה נדמה לפלא בעיניהן. צבט את הלב לקרוא את ההתרגשות שלהן מדבר כל כך אלמנטרי .
או כשהסרסור מראה להן בפעם הראשונה מה זה אינטרנט . גם זה היה בעיניהן כקסם.
הן לא ידעו ולא הכירו כל חידוש , כל הטכנולוגיה המתקדמת הוסתרה מעינהן , מדהים , פשוט מדהים לקרוא עד כמה אפשר לבודד אנשים מהעולם . מצמרר .
המשטר , המדכא את האנשים , ההורג את חלומותיהם , ולא רק שהורג , אלא מוציא מהאדם את כל הפנים הרגשי שלו , כד כדי כך שנדמה שהאנשים שם הם רק גוף . ללא נשמה. כמו רובוטים ללא רצונות , ללא דעות ,אלא רק גוף חלול.
הקלות בה אנשים נעלמים מהעולם כלא היו רק כי לא חשבו והתנהגו בהתאם למצווה עליהם, היא מזעזעת .

"אמה לא יכלה לשאת את היעלמותו של אחיה . לא הצער על אובדמו שבר אותה , כי אם הצורך להעמיד פנים שהוא מעולם לא היה קיים .לנסות לשכנע את עצמה שמעולם לא היה לה בן . שכנים וחברים גם הם , כמו בהסכמה אילמת , העמידו פנים שמעולם לא היה בן , אח או חבר ".
( עמ' 20 )

הספר פקח את עיניי , תרתי משמע .לא רק המידע על הזוועה הזו שאנשים חיים בה , ועל התנהלות הסחר בנשים , אלא גם ובעיקר פקח את עיניי מהתדהמה .

מומלץ!

ספר מטלטל אשר חלקים ממנו גורמים לזעזוע.

הספר גורם לך לשאול שאלות נוקבות. במהלך הקריאה נוכחתי לדעת כי אין גבול להערצה ושיעבוד למנהיג היקר בצ'וסון (צפון קוריאה). למדים על מעמדות של החברה לפי הסונגבון.
הקלות שבה נמכרת חירותן של נערות לתעשיית המין פשוט מקוממת.

הספר מגולל את סיפורן של שלוש בנות מצפון קוריאה בעלות סונגבון נמוך, אשר נמכרות בעבור חופן כסף ובקבוק וויסקי לתעשיית המין.
הספר מתאר בצורה נועזת את קורותיהן.
הרגשתי שהשפל נמצא ביחס הפוך לנאורות המדינה. ככל שהמדינה נאורה ומערבית יותר, הבנות הגיעו לשפל שנראה ללא מוצא.

הספר מגולל את סיפורן של כל אחת מהבנות, תיאורן החיצוני, רגשותיהן ומחשבותיהן.
כמו כן הספר מתאר את שוביהן, כיצד הגיעו לעסוק בתעשייה זו.

הספר נקרא בנשימה אחת. מומלץ.