הארי על הבוקר, מוקדם, אנשים בקושי פקחו עיניים. הוא יוצא מהבית, מצית סיגריה, משקיף על המים.

חייו של הארי לא קלים, העצבים הם כמו מסטיק, המחשבות טסות בדרכו לרציף, דאגות רבות מציפות אותו; לפרנס את המשפחה, לדאוג לאשה, לשלושת הבנות, לסירת הדיג ולציוד היקר.

הארי הוא גבר, גבר שבגברים, שזוף, מחוספס עם עצמות לחיים מונגוליות רחבות, פה רחב ולסת עגולה, הוא מהדור הישן, הוא לא מדבר הרבה, מסתיר את רגשותיו, נמנע מלשתף בעיות, מחשבות, אוהב לשתות, ולמרות שעל פני השטח הכל נראה תקין, בפנים סערה מתחוללת, הוא בטוח פוחד אבל הוא יודע לשמור על קור רוח. על רקע השפל הכלכלי הגדול הפחדים רבים, חדים.

על הרציף כבר מחכה איזה אחד נפוח בחליפה שכסף לא חסר לו. הוא שכר את סירת הדייג של הארי ויחד עם הכושי, שדואג לפתיונות ואדי החבר שלא מפסיק לשתות, הם יוצאים לים לדוג דגי מרלין.

וכאלה הם ימיו, משכיר את הסירה שלו לאנשים שיש להם, יוצא לים, חוזר בערב לביתו לאשתו ולבנותיו, לפעמים עוצר לשתות אצל פרדי.

אבל השפל הכלכלי לא פסח על הארי והביא לאבטלה גם בענף השכרת הסירות לדייג ולכן עליו למצוא דרכים חדשות להרוויח כסף. הוא נאלץ להבריח סחורות, אלכוהול ולפעמים בני אדם, בין קובה לפלורידה.

הארי על הבוקר, יום חדש מתחיל, זה מה שברור בינתיים. אולי הוא צחצח את הניקוטין מהשיניים ואולי לא, אני כן. אני בתחנת האוטובוס צולל חזרה לעולמו של ארנסט, אחרי לילה של עוד התקף חרדה בעקבותיו לקחתי כדור שהרדים אותי ומנע ממני לקרוא.

הארי בדיוק יושב בבר, הוא שותה בקרדי ומחכה לסיני חלקלק שיגיע, איש עסקים, הוא מבריח סינים מקובה לארה"ב. ההפלגה עברה בהצלחה, הארי היה צריך לעשות מה שהיה צריך לעשות, אין ברירה בסיטואציות שכאלה, זו עבודה מסוכנת, לא בטוח על מי אפשר לסמוך, זה אתה או הם.

עבודה חדשה מזדמנת, עוד אחת נוספת, מסוכנת לא פחות. כמו שחקן רולטה הארי, ירוויח או יפסיד? שום דבר כבר לא בטוח. האם המזל ישחק לו גם הפעם?

המינגוויי כותב גדול ואני כל כך שמח שאני אחד מאלו שכן מצליחים לראות את הגדולה שבו, ללקט את הפנינים שבין השורות, לספוג את כל הטוב הזה, לצלול לעומקם של משפטים קצרים, שלמראית עין אולי נראים רזים ורדודים, אבל מפוצצים. הפעם מדובר בספר לא קל, כולו אגרופים בבטן. הוא מתאר מציאות קשה, על רקע השפל הכלכלי יצר ההישרדות, והמזל גם, הם שיקבעו מי אלו שינצחו, אלו שירוויחו, שיצליחו לשרוד עוד יום.

הספר מתחיל כמו סיפור הרפתקאות מן המשובחים שנכתבו, הוא אפילו מותח! מרתק. החלק השני מתרחש כולו בים, הארי נפגע אבל שרד. ואז החלק השלישי מגיע, והחלק השלישי הוא הפכפך כמו הים, כמו החיים. לפעמים יש, לפעמים אין. לאחרים יש, לאחרים אין. גם כשנדמה שיש, זה לא מבטיח שקט. יש או אין, זה לא עושה אותך יותר מאושר. ככה או ככה, כולם יאבדו, כולם יפגעו.

המינגוויי יודע לתאר את הים, יודע לתאר את מלאכת הדייג, את שגרת ההפלגה, את החיים של ימאי, ובתור ימאי לשעבר אני יכל לאמת את הכתוב, המינגוויי יודע על מה הוא מדבר.

בעזרתו של המינגוויי אנחנו חוזרים אחורה בזמן אל תקופה קשה, אכזרית אפילו, וצוללים לעולמם הפנימי של הדמויות; זה סיפור הישרדות, זה סיפור על אלו שהתמזל מזלם ויש להם ומנגד על אלו שהחיים הורידו לברכיים, על הבחירות שאנשים נאלצים לעשות ועל ההשלכות שלהן, זה גם סיפור על מערכת יחסים בין גבר לאשה, לפעמים משעשע, לפרקים מרגש, תמיד כואב.

"היו שקפצו את הקפיצה הגדולה מדירתם או מחלון המשרד; אחרים גמרו בשקט בתוך מוסך כפול סגור כשהמנוע פועל; אחרים נעזרו במסורת הלאומית של קולט או סמית-אנד-ווסון; אותם מכשירים בנויים היטב המחסלים נדודי שינה, מסלקים חרטות, מרפאים סרטן, מונעים פשיטות רגל ופוערים פתח ליציאה ממצבים בלתי נסבלים על ידי לחץ קל באצבע; האביזרים האמריקאיים הנפלאים האלה שכל-כך קל לשאתם, שתוצאת פעולתם מובטחת, שעיצובים כה מתאים לניפוץ החלום האמריקאי כשהוא הופך לסיוט, וחסרונם היחיד הוא הבלגן שהקרובים צריכים לנקות אחר כך."

ראו כמה רבדים יש לשם של ספר. באנגלית נקרא הספר To have and have not. כיצד מתרגמים שם זה? To have משמעו להיות בעל משהו, שיש ברשותך דבר כלשהו. אבל אם נתרגם למשל את שם הספר כך: "להיות בעל דבר מה ולהיות חסר כל" נדייק למשמעות אולי אבל נאבד את הבינריות היפה שיש באנגלית בין Have ו-Have not. והבינאריות הזו חשובה להמינגווי שכן הניגוד בין מי שיש לו ובין מי שאין לו עולה מיד עם התמונה הראשונה בספר ומלווה את שלושת הסיפורים בו לאורך כל הספר ועד סופו. לכן אכן יש משהו יפה בשם שניתן לו על ידי המתרגם יואב כ"ץ "יש ואין", גם אם בכך נאבדת אותה שייכות – להיות בעל דבר מה, שהיא חשובה לעצם העניין. אהרון אמיר תרגם בזמנו את שם הספר ל"ביש ואין", שהוא מעין פתרון ביניים שמנסה להכניס את השייכות לבינריות הזו. על כל פנים הדקלרטיביות הזו שבכותרת, שבאנגלית היא בולטת ואף צורמת, כמו אמת שאנו מעדיפים להתעלם ממנה: שני מצבי מציאות יש - או שיש לך או שאין לך, נחבטת בנו לאורך כל הסיפורים שבספר. ואני כותב נחבטת כי סיפוריו של המינגווי רווים תמיד באלימות פיזית וקונפליקטים גופניים. המציאות שהוא מתאר היא תמיד של מאבק וניגוד, של תזה ואנטיתזה. אבל לא רק כמצב קיים, לעיתים נדמה שזהו גם המצב הראוי להיות בו, המאבק. המינגווי עצמו לא רק מבטא את תפיסתו זו בסיפוריו וספריו אלא גם חי חיים כאלו – הוא בחר להשתתף מרצון בשלוש מלחמות (מלחמה"ע הראשונה והשנייה ומלחמת האזרחים בספרד) וגם בזמן שהותו בקיי ווסט והוואנה היה מעורב בסכסוכים שבין ארה"ב והשלטון הקומוניסטי שם. התמונה הארוכה בספר מתארת תגרה המונית בין חיילים בפאב בקיי ווסט במסגרתו אחד החיילים מתוודה למספר: אני אוהב שמרביצים לי, אני רווה עונג מזה.

החיים הם מאבק אפוא אומר המינגווי ומאבק ראוי. ונשאלת השאלה: האם כיום, כמעט 70 שנה אחרי, תפיסות אלו עוד רלוונטיות? החיים הם מאבק, בזה אולי אין ספק, והעובדה שאותה דיכוטומיה בין מי שיש לו ומי שאין לו ברורה מאוד היום. אבל להצדיק ספר וסופר שנחשב מופת זה קל מדי. כשקוראים היום את המינגווי עולות תהיות על מקומו בספרות. היום עם עלייתה של האישה החדשה והחזקה יחד עם הלגיטימיות של החלש והאמביוולנטי והמורכב, יש בדמויות שיצק המינגווי משהו אנכרוניסטי. לעיתים נדמה שהדיאלוגים בין הדמויות הגבריות והנשיות נלקחו מתוך סרט אמריקאי ישן. הקליימקס נע בין סרטי מערבונים ובין מלודרמה מתקתקה יתר על המידה. הגברים מסוקסים ומרוחקים, ללא יכולת לעבד רגש, ואילו את עולמן הפנימי של הנשים מצייר המינגווי כרגשניות ונאמנות, אוהבות עד מוות ומבכות את גיבורן ואהובן. אם המינגווי היה חי היום הוא כבר היה מתאבד מזמן: נציגות הפמיניזם העכשווי היו פשוט משפדות אותו בלי מלח. אבל לא רק הן. המינגווי משתמש במילים "כושי" ו"מלוכסן", כיאה לתקופתו הלבנה. אני לא חושב שצריך לשפוט אותו על כך, המינגווי הוא בן התקופה שלו, ולמרות שלחם נגד הפשיזם במערכות רבות תפיסותיו היו גזעניות ושוביניסטיות. מבנה כתיבתו הוא אולי מה שהיווה בעבר מהפכה בכתיבת הפרוזה ומה שמבדיל אותה מספרי הבלש הפופולריים של שנות ה-50 הוא אולי הסיפור עצמו, הנושא. אצל המינגווי קיים תמיד מתח ומקצב המובילים את העלילה קדימה בעניין וסקרנות, אבל הנושא אינו פתירת פרשיית רצח או תעלומה בלשית. על המוקד עולות שאלות אנושיות מרכזיות – להיות עני מול להיות עשיר, חוסר התוחלת של הקיום האנושי, השאיפה לאהבה וחוסר היכולת לממש אותה. השילוב בין כתיבתו הדקלרטיבית והמצומצמת ובין נושאים אלו הוא זה שלדעתי הביא לגדולתו כסופר.
ובכל זאת כאמור לא הכול עובד בעיני קורא עכשווי. אהבתו של המינגווי לדם ואלימות מזכירה את הגבר הישן יותר מדי וגם נטייתו לתיאור טכני של מנגנונים ופעולות "גבריות" מרפררות לכתיבה האמריקאית הקלאסית (כמו מלוויל למשל) אבל מתיישבת גם לגמרי עם האתוס האמריקאי הקלאסי המאמין בקידמה ובטכנולוגיה כמזור לבעיות אנוש. המקומות בהן הוא לטעמי נותר מעניין הוא כאשר הוא משתמש לפתע בטכניקות של סופרים מהתקופה שלו, סופרים מודרנניסטים כמו ג'ויס ודוס פאסוס. באחד הסיפורים הוא מתאר את הרחוב בקיי ווסט כפסיפס חוויתי מלא אורות וצללים וצלילים. קטע זה הוא ייחודי ורב עוצמה וכהמינגווי מתמסר לתאור חופשי זה נדמה שגם כסופר הוא מצליח לזקק מתוך עצמו ייתר חופש אומנותי.

ספר זה, גם אם אינו הטוב שבספריו, עורר בי מחשבה על כתיבתו של המינגווי ועל כתיבה בכלל, וגם העלה בי את העניין לחזור ולהתעמת עם יצירות אחרות שלו. אז אולי דווקא לאור העובדה שהזמנים השתנו כדאי לחזור ולקרוא בספריו המסוקסים שלעיתים עולה מהם התעלות יצירתית הצולחת את עשרות השנים והתפיסות שהשתנו מאז. לאור הנטייה לטהרנות אולי כדאי לחזור ולקרוא ספרות שהשתמשה בדימויים ודמויות שהיום נחשבות לא לגיטימיות, כי במציאות יש עוד הרבה אנשים שחושבים כך. ולכן גם אם איננו רוצים ומסכימים עם זה, המינגווי ואחרים מזכירים לנו שהמציאות עליה הוא כתב, במקרו ובמיקרו, עוד רלוונטיים.

זהו ספר מרגש ומזעזע . בעיני הוא ענק, אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלו. כל כך נגע לליבי.

בספר זה הוא הצליח לבלבל אותי, היות כשסיימתי לקרוא אותו הרגשתי כאילו נתפרו כאן מספר סיפורים קצרים כשהמכנה המשותף שלהם הינו התקופה, הזמן והמקום. השפל הכלכלי בארה"ב.

בקריאתו בין השורות ניתן להבחין במסר החברתי החזק, בתקופת השפל הכלכלי כנגד יועצי המניות, בעלי ההון. מלבד המסר החברתי הסופר מתאר לנו את הזוגיות , ומערכת היחסים המיוחדת בין הגיבור הראשי לאשתו. ומהצד משקף את מרקם היחסים בין הבנות להורים.

הסיפור נפתח כספר הרפתקאות משובח ומותח, הארי מורגן הוא "גבר שבגברים", בעל סירת דייג המתפרנס למחייתו משייט דיג תיירותי לבעלי ממון. ניסיתי לעבד ולחשוב למה הסופר התכוון במינוח "גבר שבגברים", ומצאתי את התשובה בחלקה לקראת סוף הספר. לטעמי זהו חלק מהקסם של המינגווי, לעורר את הקורא בדמיונו כדי שיוכל להיכנס בקלות לעלילה.
השפל הכלכלי נותן אותותיו בארה"ב ומשליך על שכנותיה, קובה. הוא גורם לאבטלה , לרעב ולעוד רעות חולות אחרות. אנשי עסקים מפוקפקים מקובה מציעים להארי להבריח על הספינה, מהגרים מקובה. הארי מסרב , ואינו מוכן להסתכן. בהומור המינגווי מתאר את תשובותיו של הארי לאנשי העסקים המפוקפקים [תענוג]. אולם מזלו הטוב של הארי מתעתע בו, והוא נאלץ לפנות לעסקים אחרים כדי להתקיים ולא לסבול מרעב. היופי בעלילה, אין תיאור חיצוני של הגיבור הראשי ואשתו.
היחסים ותכונות האופי באות לידי ביטוי ביתר בשאת לעלילה. מתוודעים לחיצוניות של הגיבור הראשי, באמצעות הדמויות המרתקות הנוספות לעלילה בהמשך.

בעלילה הזו, הקיבה התהפכה לי ולא פעם אחת, בזכותו של הסופר. מתוודעים אל מציאות אכזרית ביותר, אשר בה יצר ההישרדות עולה על כל דמיון. מאידך קיימת אהבה , וכבוד בין הגיבור ואשתו מחממים את הלב.

כמובן שהמינגווי אינו יכול לוותר על המשקה, חלק מגיבוריו שתיינים. בחלקם, זהו חומר התדלוק להתגברות על הפחד והסכנה. לאחרים זהו המפתח לערנות. התיאורים נעשים בטעם טוב ובהומור.

ברבע האחרון של הספר, הרגשתי כי הרגשות והפסיכולוגיה אשר מאחוריהן בין הדמויות המרתקות הנוספות הינן העיקר. כשברקע קיים מסר חברתי חריף ביותר על השפעותיו בחברה של השפל הכלכלי, המסר היה כזה חריף וכל כך נגע בי, כך שגרם לי "לשכוח" את שלושת רבעי סיפור ההרפתקאות שקדם לו.

מומלץ מאוד. חזק.

אמנם לא תרגם את זה יפה אהרון אמיר, אבל תרגם את זה בכלל לא רע יואב כ"ץ. אני מניח שכשאתה קורא את המינוויי יש לך ציפיות, ואז אתה עלול לפול למלכודת ה"כגודל ה...". אז בואו ברשותכם לשם התרגיל המחשבתי נניח את המיגוויי בצד. יש פה ספר על גבר גבר, גבר שבגברים, הארי מורגן (אם הוא לא היה דייג ונניח היה שוטר צבאי, הערבות של ארה"ב היו הגבול). הנסיבות, נו הנסיבות, יש כאלה שיש להם וכאלה שאין להם... להארי מורגן אין, וכל מיני החלטות "עיסקיות" לא משהו דוחפות אותו לעסוק בהברחות למינהן. אז אמנם זה המינגווי והוא יודע גם לזכות בפרסי פוליצר ונובל כשהוא ממש רוצה אבל מדובר בספר קטן וטוב לדעתי אמנם לא חף מחולשות, ממש כמו גיבור הסיפר. אני בטוח שיש שיקפצו ויגידו אבל יחסית להמינגווי.... אז אני קורא את הספר, ואמור יחסית לספר הקודם שקראתי ויחסית לספר הבא שאקרא.... זה אחלה ספר, וכשאני בא לכתוב ביקורת בסימניה אני קולט שהתחלתי לקרוא אותו רק לפני יומיים וחצי... אז במבחן המרתק הוא בהחלט עומד. המשפטים קצרים כמו האגרופים האלה שאתה מקבל לבטן, שמגיעים בלי תנופה ופוזה אבל בכל זאת מוציאים לך את כל האוויר מהריאות, גם כי לא ידעת שזה יגיע, וגם כי גם בלי הפוזה יש בהם עצמה. כמו האגרופים כך המשפטים הקצרים של המינגווי. גם כשידעת בדיוק לאן זה הולך, עדין העלילה מוטחת בפני הקורא. הקורא ציפה למה שהוא קיבל ובכל זאת יש רעד קל בדף. יש בספר תיאורים משכנעים, טכנים וטובים שבהחלט מוסיפים לאמינות הסיפור. הספר עוסק בסוגיות מעניינות ללא יומרות ובלי לזייף רבדים. בסופו של יום אמר את זה המשורר לאונרד כהן יפה ואמרו רבים, והיום הדברים נכונים יותר מבזמן שהמינגווי כתבת אותם היום, 300 האנשים העשירים בעולם, מחזיקים ביחד הון שמשתווה ל 3000,000,000 העניים ביותר. The poor stay poor, the rich get rich
That's how it goes
Everybody knows

הדרך לגיהנום, או לחידלון (גם אם כלל לא התכוונת להיות שם) רצופת כוונות טובות, או שבכלל "נדחפת" לשם.
גם בדרך לגיהנום, מוצאים אנשים טובים, כאלו עם מצפון ועקרונות שיש להשיא על כפיים, אך נתיב זרם נתיבי החיים בהם אנו בוחרים או לשם נכלאים, חזק מכל צדק קוסמי-יהיה אשר יהיה.

המיגוואי "קלאסי" מומלץ למבינים בלבד.

זהו אינו הספר המוצלח ביותר של המינגווי.
ההתחלה מבטיחה מאד, הזכירה לי קצת את ההתחלה של "איים בזרם" משום מה. אולי בגלל החזרה של המינגווי, כמו ברבים מספריו, אל הים, אל הדברים המוכרים לו והיכולת המצוינת שלו ליצור אוירה אמינה שתתאר את המקום והתקופה. יש הרבה פוטנציאל אך משהו קצת מפוספס בהמשך.

הספר אינו רע אך הוא גם לא מהמדהימים שקראתי. סביר ביותר אך לא הרבה יותר מכך.
בקיצור, בעיקר לאוהבי המינגווי.

- לא התלהבתי (שלמה ג.)