הארי על הבוקר, מוקדם, אנשים בקושי פקחו עיניים. הוא יוצא מהבית, מצית סיגריה, משקיף על המים.
חייו של הארי לא קלים, העצבים הם כמו מסטיק, המחשבות טסות בדרכו לרציף, דאגות רבות מציפות אותו; לפרנס את המשפחה, לדאוג לאשה, לשלושת הבנות, לסירת הדיג ולציוד היקר.
הארי הוא גבר, גבר שבגברים, שזוף, מחוספס עם עצמות לחיים מונגוליות רחבות, פה רחב ולסת עגולה, הוא מהדור הישן, הוא לא מדבר הרבה, מסתיר את רגשותיו, נמנע מלשתף בעיות, מחשבות, אוהב לשתות, ולמרות שעל פני השטח הכל נראה תקין, בפנים סערה מתחוללת, הוא בטוח פוחד אבל הוא יודע לשמור על קור רוח. על רקע השפל הכלכלי הגדול הפחדים רבים, חדים.
על הרציף כבר מחכה איזה אחד נפוח בחליפה שכסף לא חסר לו. הוא שכר את סירת הדייג של הארי ויחד עם הכושי, שדואג לפתיונות ואדי החבר שלא מפסיק לשתות, הם יוצאים לים לדוג דגי מרלין.
וכאלה הם ימיו, משכיר את הסירה שלו לאנשים שיש להם, יוצא לים, חוזר בערב לביתו לאשתו ולבנותיו, לפעמים עוצר לשתות אצל פרדי.
אבל השפל הכלכלי לא פסח על הארי והביא לאבטלה גם בענף השכרת הסירות לדייג ולכן עליו למצוא דרכים חדשות להרוויח כסף. הוא נאלץ להבריח סחורות, אלכוהול ולפעמים בני אדם, בין קובה לפלורידה.
הארי על הבוקר, יום חדש מתחיל, זה מה שברור בינתיים. אולי הוא צחצח את הניקוטין מהשיניים ואולי לא, אני כן. אני בתחנת האוטובוס צולל חזרה לעולמו של ארנסט, אחרי לילה של עוד התקף חרדה בעקבותיו לקחתי כדור שהרדים אותי ומנע ממני לקרוא.
הארי בדיוק יושב בבר, הוא שותה בקרדי ומחכה לסיני חלקלק שיגיע, איש עסקים, הוא מבריח סינים מקובה לארה"ב. ההפלגה עברה בהצלחה, הארי היה צריך לעשות מה שהיה צריך לעשות, אין ברירה בסיטואציות שכאלה, זו עבודה מסוכנת, לא בטוח על מי אפשר לסמוך, זה אתה או הם.
עבודה חדשה מזדמנת, עוד אחת נוספת, מסוכנת לא פחות. כמו שחקן רולטה הארי, ירוויח או יפסיד? שום דבר כבר לא בטוח. האם המזל ישחק לו גם הפעם?
המינגוויי כותב גדול ואני כל כך שמח שאני אחד מאלו שכן מצליחים לראות את הגדולה שבו, ללקט את הפנינים שבין השורות, לספוג את כל הטוב הזה, לצלול לעומקם של משפטים קצרים, שלמראית עין אולי נראים רזים ורדודים, אבל מפוצצים. הפעם מדובר בספר לא קל, כולו אגרופים בבטן. הוא מתאר מציאות קשה, על רקע השפל הכלכלי יצר ההישרדות, והמזל גם, הם שיקבעו מי אלו שינצחו, אלו שירוויחו, שיצליחו לשרוד עוד יום.
הספר מתחיל כמו סיפור הרפתקאות מן המשובחים שנכתבו, הוא אפילו מותח! מרתק. החלק השני מתרחש כולו בים, הארי נפגע אבל שרד. ואז החלק השלישי מגיע, והחלק השלישי הוא הפכפך כמו הים, כמו החיים. לפעמים יש, לפעמים אין. לאחרים יש, לאחרים אין. גם כשנדמה שיש, זה לא מבטיח שקט. יש או אין, זה לא עושה אותך יותר מאושר. ככה או ככה, כולם יאבדו, כולם יפגעו.
המינגוויי יודע לתאר את הים, יודע לתאר את מלאכת הדייג, את שגרת ההפלגה, את החיים של ימאי, ובתור ימאי לשעבר אני יכל לאמת את הכתוב, המינגוויי יודע על מה הוא מדבר.
בעזרתו של המינגוויי אנחנו חוזרים אחורה בזמן אל תקופה קשה, אכזרית אפילו, וצוללים לעולמם הפנימי של הדמויות; זה סיפור הישרדות, זה סיפור על אלו שהתמזל מזלם ויש להם ומנגד על אלו שהחיים הורידו לברכיים, על הבחירות שאנשים נאלצים לעשות ועל ההשלכות שלהן, זה גם סיפור על מערכת יחסים בין גבר לאשה, לפעמים משעשע, לפרקים מרגש, תמיד כואב.
"היו שקפצו את הקפיצה הגדולה מדירתם או מחלון המשרד; אחרים גמרו בשקט בתוך מוסך כפול סגור כשהמנוע פועל; אחרים נעזרו במסורת הלאומית של קולט או סמית-אנד-ווסון; אותם מכשירים בנויים היטב המחסלים נדודי שינה, מסלקים חרטות, מרפאים סרטן, מונעים פשיטות רגל ופוערים פתח ליציאה ממצבים בלתי נסבלים על ידי לחץ קל באצבע; האביזרים האמריקאיים הנפלאים האלה שכל-כך קל לשאתם, שתוצאת פעולתם מובטחת, שעיצובים כה מתאים לניפוץ החלום האמריקאי כשהוא הופך לסיוט, וחסרונם היחיד הוא הבלגן שהקרובים צריכים לנקות אחר כך."
