לילי בת השמונים ותשע יושבת במטבחה בעיירה בארה"ב וכותבת את סיפור חייה. סבסטיאן בארי כותב את הסיפור שלה כל כך יפה וכל כך אותנטי שהקול ששומעים הוא קולה של קשישה ממוצא אירי, ולא של גבר בגיל העמידה, הישג יפה כשלעצמו. הכתיבה יפה ועדינה, יש אמנם הרבה עצב ואבל בחייה, מאז ילדותה באירלנד ובריחתה משם ועד ההווה של הספר, אבל הספר אינו כבד ואינו מדכא.
לילי מספרת על החיים כמו שהיו, על האנשים שאבדו לאורך הדרך, על הרוע של הבריות, אבל גם על החסד שגומלים אנשים זרים זה לזה.
ספר עדין וכתוב יפה.
הכריכה הולמת את הספר היטב: אמנם נוף של בית קברות ישן, אבל נוף פסטורלי ומפויס, שיש בו יופי.

















