דיון בטוויטר על מטרות מלחמת "חרבות ברזל" החזיר אותי לספר "בומרנג" (הוצאת כתר, 2005) שכתבו רביב דרוקר ועפר שלח, על הממשלה אחרת ומלחמה אחרת, משם כבר קצרה הדרך לקריאה נוספת של הספר ולסקירה הזו.

ישראל, כתבו בהקדמה, "היא מדינה נעדרת זיכרון. זיכרון, בעיני רובנו, הוא מוצר מותרות של חברות שיש להן פנאי לחקור את עברן, כי ההווה שלהן אינו בוער והעתיד שלהן מובטח. ההיסטוריה שלנו נכתבת במוספי סוף השבוע, והולכת לישון עם הדגים ביום ראשון בבוקר. רבים מראשי הממשלה של ישראל, ואריאל שרון בתוכם, התייחסו אל קוצר הרוח והזיכרון הזה כאל נתון, וביססו עליו את הצהרותיהם ואת מדיניותם" (עמ׳ 9).

אכן. מי זוכר כבר את האנתיפאדה השנייה, על פיגועיה, מהלכיה המדיניים והצבאיים ושאר ירקות? רק את ההתנתקות זוכרים וגם זה בעיקר כי פונו מספר יישובים וישראל נסוגה מעזה.

זאת הייתה המלחמה שאליה התגייסתי בשעתו (שבוע לפני "חומת מגן") ויחד עם חברי לפלוגה בצנחנים הוטלנו אליה עד מהרה, לאחר הפיגוע בציר המתפללים בחברון. אפילו אני, שהייתי "עכבר בא"חים" בראשית שירותי, העברתי שנה בלחימה ובפעילות מבצעית בערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון. כך שהספר נוגע לי במקומות ואירועים שנשארו צרובים בי מאז (אתה לא שוכח את הראשונה שלך. ההיתקלות, ההיתקלות הראשונה) למרות שהיו מאז מלחמות אחרות והאחרונה שבהן קשה במיוחד.

רביב דרוקר, מהעיתונאים הבולטים בישראל, הוא הפרשן הפוליטי של חדשות 13 ומגיש תוכנית התחקירים "המקור". עפר שלח, מ"פ צנחנים במילואים לשעבר, היה בשעתו פרשן צבאי ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" ולימים היה לח"כ בולט. השניים השכילו לשלב את תחומי הסיקור והמומחיות שלהם לכדי סיפור שלם, מעמיק וכתוב היטב.

חודשיים בלבד לאחר ועידת השלום בקמפ דייוויד פרץ בין ישראל לפלסטינים עימות שגבה אלפי קורבנות, רובם אזרחים. רוב הציבור בישראל ומנהיגיו, ובכלל זה רה"מ אהוד ברק שטען שבוועידה התגלה יאסר ערפאת כמי שאינו פרטנר לשלום, ראה במלחמה שפרצה בספטמבר 2000 מלחמת אין ברירה. מנגד, אילו היה מתנבא מי באוזני מחליפו של ברק, רה"מ אריאל שרון, שהוביל את ישראל במרבית שנות המערכה, שבקיץ 2005 הוא יורה על נסיגה חד־צדדית מרצועת עזה וצפון השומרון ועל בניית גדר ההפרדה ש־94% משטחי הגדה המערבית נמצאים מחוץ לה – ועוד יגדיר זאת כניצחון – היה שרון ממליץ לו לחפש עזרה מקצועית.

בספרם טענו דרוקר ושלח שאת המלחמה היה אפשר למנוע, או לפחות לעצור בשלב מוקדם, ותיארו בעיקר מנקודת מבט ישראלית את ההחמצה של תהליך השלום (הפלסטינים, כמאמר אבא אבן, לא פספסו הזדמנות לפספס הזדמנות) וכיצד צה"ל, בהנהגת מופז ויעלון, הפעיל כוח רב מדי והסוסים ברחו מהאורווה.

כשקראתי את הספר בעת צאתו לאור חשבתי שיש בדברים משהו, אך במרוצת השנים הלכתי והשתכנעתי שההנהגה הפלסטינית האמינה, לאור נסיגת צה"ל מלבנון, שבמחיר מספיק קורבנות ישראל תיסוג כמעט מכל שטח, וליהטה בין הנתיב המדיני לעידוד והפעלת ארגוני הטרור השונים. נראה שערפאת הונה את ישראל ופתח במתכוון באנתיפאדה נוספת (העילה לכך נמצאה לו בעליית שרון להר הבית, אך בהיעדרה היה מוצא אחרת), במטרה לשפר עמדות במשא ומתן ומשום שלא רצה לוותר על ההתנגדות (אל־מוקאוומה), מהלך שהביא להסלמה עד כדי מלחמה.

אין זאת אומרת שממשלת ישראל פעלה לאור תכנית אסטרטגית ברורה, ותיאורה בספר כמי ששבויה בקיבעונות, פחדים ואמונה עיוורת בכוח, נראה ממרחק הזמן כמדויק. הצרה היא שמאז היו לנו מלחמות נוספות שגם בהם סבלה ההנהגה מכל אלו.

ניכר כי המחברים האמינו כי זהות האנשים שעמדו בראש המערכות והגופים קבעה הרבה יותר מכל דבר אחר. יש בדברים לא מעט צדק. ברק ירד מהבמה הפוליטית של אותה תקופה מהר מדי ולכן הוא דמות זניחה בספר. שרון לעומתו הוא דמות ראשית במחזה.

"יותר מחצי מאה, מאז היה רב סרן צעיר בראש יחידה שנודעה במספרה בלבד, אריאל שרון הוא דמות לאומית במדינת ישראל. רק שמעון פרס דומה לו באריכות ימים ובשרידות פוליטית. שרון הוא האיש שבעזרתו ניסחו דוד בן־גוריון ומשה דיין מחדש את ערכי הלחימה של צה"ל, אם כי הוא עצמו לא הגשים רבים מערכים אלה בגופו: הוא חינך לתחקיר נוקב ולדיווח אמת, אבל בן גוריון עצמו שאל פעם אם נגמל שרון מאי־אמירת אמת; הוא יצק ב־101 ובצנחנים ערכים של הסתערות, חתירה למגע וניצחון, אם כי מוטה גור ז"ל ואחרים האשימו אותו לא פעם בחוסר אומץ לב. הוא ללא ספק היה המצביא המקורי והנועז ביותר של ישראל" (עמ׳ 100), כתבו עליו.

שרון, ציינו, "ניהל את הקרב האוגדתי המרשים באום כתף, הכה בטרור בעזה בראשית שנות השבעים ופיקד על הצליחה רבת התהילה ביום הכיפורים, אם כי חלקו במלחמה ההיא שנוי במחלוקת עד היום. הוא הקים את הליכוד, היה אביר ההתנחלויות ופינה את ימית באכזריות הרסנית, הוביל את ישראל למלחמה הכושלת בלבנון, גורש מתפקידו על ידי ועדת כהאן. נדמה שהיה שנגזר עליו לראות את היעד הנכסף של ראשות הממשלה מנגד, ולא להגיע אליו לעולם" (עמ׳ 100). והנה נבחר לראש ממשלה. אבל למרות ניסיונו הפוליטי, הצבאי והמדיני הרי שחזון של ממש לא הביא עמו.

שתי דמויות בולטות אחרות היו מפקדי הצבא דאז, הרמטכ"לים שאול מופז ומשה (בוגי) יעלון. החלטות שלהם בשטח הכתיבו לא מעט מהמהלכים. "לכל אורך דרכו בצבא, שאול מופז היה איש של פרקטיקה. מעולם לא נודע כאינטלקטואל או כמחדש גדול בתורת הקרב" (עמ׳ 43). שלא כמו אהוד ברק או עוזי דיין (מטכ"ליסטים…), ציינו, "שתמיד יספרו לך על הספר האחרון שקראו, מופז לא קורא ספרים. הוא פשוט ביצע כל תפקיד היטב, מתוך תפיסה פשוטה שיש בה שחור ולבן, עשה ואל תעשה. עבודה קשה, יחסי אנוש טובים אך נעדרי רגשנות וגיבוי של פקודיו" (עמ׳ 44).

בניגוד לפטרונו, יצחק מרדכי, שמינה אותו לרמטכ"ל כדי לנקום באלו שבהם קינא, "זכה מופז לשרת בכל התפקידים הזוהרים של קצין שגדל בצנחנים: הוא היה מפקד הסיירת, סגן מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד בית הספר לקצינים ומח"ט הצנחנים" (עמ׳ 44). בכולם הצטיין. כמפקד גדוד הצנחנים 202, נזכר שלח, שהמג"ד מופז הוציא אותו לקורס קצינים ופיקד עליו בפשיטות בלבנון, "הוא נכח בכל תרגיל, הכיר כל חייל, ירד לסופו של כל פרט" (עמ׳ 45). כמ"פ סיירת צנחנים פיקד על פשיטות בסוריה ב־73׳ וכמח"ט הצנחנים פיקד על הפשיטה על בסיס החזבאללה במיידון.

הוא מונה לרמטכ"ל ביולי 1998 וסיים את כהונתו, ארבע שנים מאוחר יותר, "כשרוב הציבור משבח את תפקודו כרמטכ"ל של המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל – מלחמה ששני שליש מקורבנותיה היו אזרחים, ובעת פרישתו של מופז הייתה רחוקה מאוד מהכרעה" (עמ׳ 46).

הוא היה רמטכ"ל עסוק. "מיומו הראשון כרמטכ"ל טרח מופז להדגיש בפני פקודיו עד כמה ערך הניצחון חיוני בעיניו. אחד ממעשיו הראשונים היה נסיעה מיוחדת למוצב סוג׳וד בלבנון, כדי לתחקר שם בעצמו, דבר נדיר שהמסר שלו ברור, מקרה של חייל צנחנים שלא גילה נחישות מספקת במרדף אחרי איש חיזבאללה שחדר למוצב" (עמ׳ 48). אירוע סוג׳וד הפך להיות מטבע לשון שפירושו אירוע דגל שהרמטכ"ל יכול לנצל כדי לשדר מסר ערכי לכל צה"ל. ובתנאי שיידע לעשות כן.

"מופז הדיח את החייל והעיר לכל שרשרת הפיקוד שמעליו. "בסופו של יום, אנחנו צריכים לנצח", הייתה המנטרה ששינן כל מפקד וכל חייל בלבנון, וזו שעמדה מאחורי ההתכוננות לעימות בשטחים. בסופו של יום, כלומר בכל קרב כיחידה נפרדת. בסופו של יום, כי בכל מקום הערבים צריכים להבין שהם הולכים להפסיד" (עמ׳ 48). הצבא מצדו הפנים את המסר. אבל תרגיל המנהיגות הזה עובד רק כשמי שעושה אותו באמת מתכוון לזה. מופז התכוון.

מכהונתו של דן שומרון כרמטכ"ל, כתבו, למד מופז "שרמטכ"ל המשדר ש"אין פתרון צבאי לבעיה" סופו שיירשם כמי שהפסיד במלחמה" (עמ׳ 48). מהנסיגה מלבנון ואירועי אוקטובר 2000, נכתב בספר, למד מופז לקח אחר, מדאיג. "ישראל, חשב, איבדה את יכולתה להרתיע את הערבים בכלל ואת הפלסטינים בפרט. הוא נשבע שצה"ל יגיב ביתר עוצמה בהתלקחות הבאה. אם לא כך יהיה, אמר, הפלסטינים יאבדו את הכבוד שהם רוחשים לצה"ל" (עמ׳ 49). התפיסה הזו, שיש בה מידה לא מבוטלת של אמת, הייתה במוקד הנחות העבודה של הצבא באותם ימים.

אמנם, מקובל לייחס את ראשית האירועים לעליית שרון להר הבית בספטמבר 2000, אבל מתקפת הטרור הפלסטינית לא החלה באחת כמו במתקפה המצרית והסורית ב־6 באוקטובר 1973 וגם לא כמו מתקפת הטרור הרצחנית שיזם החמאס ב־7 באוקטובר 2023. במקום זאת החלה הסלמה מתונה ביהודה ושומרון וברצועת עזה ובטפטופים החלו פיגועי התאבדות. אולם עד מהרה היא סחפה את הרחוב הפלסטיני וכל יום הביא עמו פיגוע או התקלות של כוחות צה"ל עם מחבלים וכדומה.

בספר תואר כיצד הכין מופז היטב את הצבא לעימות הצפוי, חרף העובדה שרה"מ ושר הביטחון ברק סירב להקצות לכך תקציב מיוחד. "מופז לא נרתע. הוא פינה מאות מיליוני שקלים ממקורות פנימיים, הסיט תקציבים והשקיע אותם במיגון, באימון צלפים וברכישת אמצעי לחימה" (עמ׳ 49). זה עבד. מופז סיפר באותם ימים על שיחה טלפונית שקיים עם ראש הביטחון המסכל ברצועה, מוחמד דחלאן, שזעם על כך שבקרב הפלסטינים נרשמו נפגעים כה רבים "ואצלכם כל כך מעט" (עמ׳ 53).

אף שאין בכך בכדי להפחית מאחריות הפלסטינים לגל האלימות שלימים הפך לאנתיפאדה השנייה, הרי שהנפגעים הרבים שספגו מנעו כל אפשרות לעצור את ההידרדרות. הפלסטינים, כתבו, היו כאותו "מהמר, המכפיל את סכום ההימור רק כדי שיוכל לקום בכבוד מן השולחן" (עמ׳ 54).

מנגד, קבעו המחברים, "לא נבנתה לא בצה"ל ולא בדרג שמעליו שום תפיסה של מה יהיה בסופו של כל יום, שבו ניטיב לנצח. ההכנה של צה"ל – בניגוד לכל הטענות שלפיהן קציניו הבינו את העומד להתרחש, וידעו שפני ערפאת לעימות ממושך ורווי דם – לא נגזרה מן המטרה של צמצום ימי המלחמה (ובהתאם גם צמצום מספר הנפגעים משני הצדדים). למעשה, לא הייתה לצה"ל מטרה כלל" (עמ׳ 50).

לצד מופז בלט בעימות סגנו ומחליפו בתפקיד, משה "בוגי" יעלון. "כשהשתחרר לאחר שלוש שנות שירות בנח"ל המוצנח התיישב בקיבוץ" (עמ׳ 78). לאחר מלחמת יום הכיפורים, בה לחם כצנחן במילואים, שב לשירות קבע והשלים קורס קצינים מזורז בהצטיינות. "ב־21 השנים מאז סיים קורס קצינים הספיק יעלון למלא סדרה של תפקידים בצנחנים (כולל מפקד הסיירת ומאוחר יותר מפקד החטיבה), ובסיירת מטכ"ל (כולל פיקוד על היחידה בסוף שנות השמונים). חמש שנים בלבד לאחר שהתמנה למח"ט הצנחנים כבר היה אלוף" (עמ׳ 78). המבצע שהפך אותו לשם דבר היה ההתנקשות בחיי סגנו של ערפאת, ח'ליל אל־וזיר (שכונה "אבו גִ׳האד"), שביצע כוח מסיירת מטכ"ל בפיקודו, בסיוע שייטת 13, בתוניס באפריל 1988.

את יעלון תיארו המחברים כמי שעסוק כל העת בשאלה מי צודק (הוא) הרבה יותר מאשר ברצון לצאת חכם. יעלון היה משוכנע, וכאמור כנראה צדק, שהפלסטינים מרמים את ישראל. העובדה שערפאת שיקר כדרך חיים, בעיקר בכל האמור במידת נכונותו להילחם בטרור ולרסנו, הפכה אותו בעיני יעלון לפרטנר לא לגיטימי שלא ניתן לסמוך עליו. כסגן רמטכ"ל, הסבירו המחברים, הוא היה מי שידע להסביר למה אנחנו צודקים ומה ההקשר היסטורי ואידיאולוגי שבתוכו מתנהלת המערכה.

מופז ויעלון שידרו החוצה, לממשלה ולציבור, ופנימה, לצבא, שמול הטרור צריך להפעיל כוח ועוד כוח. לא בטוח שטעו. אמנם, בפיקוד המרכז ניכר שאלוף יצחק איתן "לא שש להסלמה כמו כמה מעמיתיו. אבל האווירה הכללית בצבא הייתה חד־משמעית: מעכשיו אין מגבלות" (עמ׳ 93).

איתן, שעשה מסלול דומה ליעלון בצנחנים "היה רחוק מתדמית הלוחם־השש־אלי־הדק. כמו יעלון, הוא נולד בקרית חיים להורים עובדי צווארון כחול, והתגייס לנח"ל. יעלון, שחזר לצבא לאחר מלחמת יום הכיפורים, אף הספיק לשרת כמ"מ תחת המ"פ איתן, אף על פי שיעלון מבוגר מאיתן בשנתיים. המסלול של בוגי מאז היה מטאורי. איתן התקדם לאט, בלי אבק של כוכבים. הוא הגיע לסיירת מטכ"ל כמפקד פלגת האימונים תחת עמירם לוין" (עמ׳ 93).

כשהיה מג"ד בצנחנים, נחשב למקצוען ופקודיו, בהם מ"פים כמו יאיר גולן, העריכו אותו מאוד (לא דבר של מה בכך, בהתחשב בעובדה שהחליף בתפקיד את גיורא איילנד שהיה מג"ד נערץ). את השטחים הכיר היטב כמי שפיקד על אוגדות עזה ויהודה ושומרון בזו אחר זו.

למרות ההסלמה איתן הוסיף לפעול "מתוך הכרה שאין דרך חדה להכריע" (עמ׳ 93). בשנת 2002 יצא לאור הספר "התרסקות במוגדישו", על לחימת הכוחות המיוחדים האמריקנים במוגדישו ב־1993, שבו צוטט הגנרל האמריקני שפיקד על המבצע כמי שאמר כי "אין מקום במוגדישו שאליו לא נוכל להגיע ולנצח. יש הרבה מקומות שאליהם אפשר להגיע ולצאת טיפשים". הדברים שיקפו את תפיסתו של איתן, שכתב לספר הקדמה.

בשלהי 2001, "יותר משנה אחרי תחילת הלחימה, הגיעו לשטחים כל המפקדות של חטיבות החי"ר הסדירות – הצנחנים, גולני והנח"ל. מפקדיהן לא השתתפו בהכנות לעימות שנערכו בפיקוד המרכז, והביטויים שנוצקו בדיונים אלה – "הכלה", "רקמה סופגת" ו"השתבללות" – נשמעו להם כמו שפה זרה. את שנות העיצוב שלהם עשו משה (צ׳יקו) תמיר מגולני, אביב כוכבי (צנחנים) ויאיר גולן (נח"ל) בלבנון. עבור דור המפקדים הזה, ששירת בלבנון מאז גיוסו לצה"ל, זו הייתה התמודדות יומיומית עם אויב קשה – שאף על פי שלהבנתם חזרו וניצחו אותו פעם אחר פעם, הרי כשפתחו עיתון התברר להם שהם מפסידים" (עמ׳ 195).

זהו יתרונה הגדול של ישראל, מאז שבחרה עם הקמתה לבסס את צה"ל על גיוס מנדטורי. בסופו של דבר, ניכר שבתפקידי המפתח, ומופז, יעלון, חברי המטכ"ל, מפקדי האוגדות והחטיבות במלחמה ההיא הם דוגמה חיה לכך, הוצבו אנשים בעלי יכולות גבוהות, שלא נרתעו מהאתגר, פעלו על־פי רוב ממניעים ערכיים של אהבת העם והארץ וביקשו להגן על המדינה ותושביה מפני כל איום. זוהי חוזקה שעמדה לישראל גם במלחמה הנוכחית.

מפקד אוגדת איו"ש דאז, תא"ל יצחק (ג׳רי) גרשון, שהכיר את גולן וכוכבי מימיו בצנחנים ופיקד על תמיר בלבנון, נתן להם חופש פעולה כמעט מלא. הוא היה "קצין תוקפני, שהבין היטב מה הרמטכ"ל רוצה ממנו. ג׳רי ומפקדי השטח ביטלו בהדרגה את הגבולות הישנים של הלחימה. בתחילה נמחק הגבול של שטחי איי, אחר כך נחשבו כל הפלסטינים החמושים ליעד לגיטימי, ולבסוף התגבשה בצבא ההכרה שאפשר להתמודד גם עם מחנות הפליטים המאיימים" (עמ׳ 195).

בראשית 2002 "הגיע מופז בלוויית קצינים בכירים לביקור במפקדת גולני, שישבה ליד גן נר שבגלבוע. אם הפיגועים יוצאים ממחנה הפליטים ג׳נין, שאל מח"ט גולני צ׳יקו תמיר את מופז, איך זה שאנחנו לא שם? איך זה שאנחנו חיים עם שניים־שלושה פיגועים ביום? אני מתבייש להיות קצין בצבא כזה. מופז שתק, אבל ניכר בו שדברי מפקד החטיבה מוצאים חן בעיניו. סוף סוף הגיעו לגדה הסוסים הדוהרים, שיחליפו את אלה שאותם צריך לדחוף" (עמ׳ 196).

תמיר פנה למופז, "וביקש שיאשר לגולני לתקוף את מחנה הפליטים ג׳נין. תסתכל לי בעיניים, אמר לרמטכ"ל. אתם יכולים להגיד אלף פעם שמח"ט גולני מתלהם, ולתת אלף הסברים למה לא לעשות. אבל אני אומר לך, המג"דים שלי יכולים לעשות את זה" (עמ׳ 196). אמר וצדק.

במקביל, בינואר 2002, במבצע מורכב ומאתגר, השתלטו לוחמי הקומנדו הימי על הספינה "קארין A", כמה מאות קילומטרים מדרום לאילת. הספינה, שהפליגה מאיראן, נשאה על סיפונה כמות אדירה של חומרי חבלה, קטיושות וטילי נ"מ. ישראל מינפה את האירוע למתקפת הסברה יעילה וערפאת הפך בעיני האמריקנים לבעיה ולא לא לפתרון.

בסוף פברואר "פשטו לוחמי גולני על מחנה הפליטים ג׳נין – במקביל לפשיטת הצנחנים בבלאטה" (עמ׳ 197). שתי הפשיטות, כמו גם אלו שביצעה חטיבת הנח"ל בפיקוד גולן, היו מוצלחות ומשמעותיות במיוחד, שכן הן נטעו בפיקוד הבכיר תחושת מסוגלות ויכולת. "צה"ל חדר למחנות בסיוע טנקים, מכמה כיוונים, ובשימוש בלהיט הטקטי החדש – חדירה דרך הקירות. אמצעי פריצה "חמים" (חומרי נפץ) ו"קרים" (חיתוך או שימוש בכף של דחפור) סייעו לעבור מבית לבית, אולם גרמו להרס רב. הם גם סייעו לכוחות להגיע ממקומות לא צפויים, ולהפתיע את ההתנגדות הלא־מאורגנת בעליל שפגשו" (עמ׳ 219).

יש לציין כי הפשיטה שביצעו הצנחנים על מחנה הפליטים בלאטה בשכם, אחד היעדים הצפופים ביותר בעולם, נעשתה נוכח חששות גדולים של הפיקוד הבכיר ובלחץ ראש הממשלה שרון לבצע. "לבסוף אישר מופז את המבצע של הצנחנים, והורה למפקד החטיבה אביב כוכבי לכבוש את המחנה ולפגוע בכמה שיותר חמושים. בשל החשש מנפגעים הורה מופז לצנחנים גם להשאיר צד אחד של המחנה פתוח, כדי שהחמושים לא ייקלעו למצב של גב אל הקיר ויילחמו עד מוות" (עמ׳ 218).

בפשיטה, שהייתה מוצלחת, תקפו כוחות החטיבה את מחנה הפליטים מכמה כיוונים, ונעו באופן מאובטח בין מבנים באמצעות פריצת קירות ומעבר מבית לבית. במבצע נהרג לוחם אחד מסיירת צנחנים ונפגעו מחבלים רבים.

אחרי הפיגוע במלון פארק בנתניה בליל הסדר, במרץ 2002, בו נרצחו 30 ישראלים (באותו חודש, שכונה "מרץ השחור" נרצחו למעלה מ־120 אזרחים וחיילים ישראלים) אישרה הממשלה בראשות שרון לצה"ל לצאת למבצע "חומת מגן", שמטרתו השתלטות מחדש על ערי הגדה. היה זה מבצע מדורג שראשיתו ברמאללה, אף שלא הייתה יצואנית הטרור המובילה (זו הייתה שכם). רמאללה נבחרה משום שהייתה עיר הבירה של הרשות וכי שם, במתחם המוקטעה, היו ערפאת ורוב משרדי הממשל.

זו המלחמה הראשונה שניהל צה"ל, שבה המושג "הרב"ט האסטרטגי", שבמעשיו, אף שהוא בתחתית הרמה הטקטית, במחסום או בעמדה, עלול לייצר אירוע שיטריד את הדרג האסטרטגי הבכיר, היה כה משמעותי. דוגמה לכך ניתנה במעשיו של סמג"ד ביום השני למבצע "חומת מגן".

"בלילה הקודם כיתרו את מתחם המוקטעה לוחמי גולני, שאחרי כמה וכמה חדירות לעומק רמאללה הגיעו סוף סוף אל דלתו של יאסר ערפאת. המתחם הוקף מכל צדדיו, והחיילים החלו לסרוק את המבנים, ללא הוראות מיוחדות באשר לשאלה במי פוגעים ובמי לא. בעיצומו של היום השני כבר שהו לוחמי יחידת אגוז בתוך המבנה שבו שהה הראיס הפלסטיני הנצור" (עמ׳ 229).

לאחר שנפתחה אש לעבר הכוחות מגג המוקטעה הוחלט להשיב באש וסמג"ד אגוז עמד לירות טיל "לאו" לחלון חדר ספציפי במבנה. רגע לפני שהמג"ד, סא"ל תמיר ידעי, אישר לסגנו לירות אסר על כך מח"ט 500, אל"ם עוזי מוסקוביץ׳, ברשת הקשר.

"הסגן, חם על ההדק, היסס אם לעצור בו או לירות ולומר שלא שמע. ידעי היסס גם הוא. מצד אחד, הטיל כבר דרוך, ההוראה כבר ניתנה. מצד שני, כל העולם והקשר שלו יושבים על אותה רשת, וכולם שמעו את מוסקוביץ׳ חודל את האש. בתולדות צה"ל כבר היו אלפי מקרים שבהם הצליחו קצינים שלא לשמוע פקודה שכזו, אבל ידעי החליט לעצור את סגנו" (עמ׳ 229). בחדר אליו תכנן הסמג"ד לירות שהה אז יאסר ערפאת וישראל כמעט הרגה, מבלי שהחליטה על כך, את מנהיג העם הפלסטיני.

הפעולה ברמאללה הייתה מוצלחת. מה גם שכיתור המוקטעה נתן בידי צה"ל תמונת ניצחון, נוסח הנפת הדגל על הר סוריבצ׳י באיוו ג׳ימה, שלא חזרה על עצמה מאז. הדרג המדיני והצבאי הבכיר נוכח כי "ערי הגדה לא יהיו סטלינגרד, מוגדישו או כפר קנא. הפעולה התרחבה לבית לחם, קלקיליה, טול כרם, שכם ויישובים פלסטיניים נוספים. פרט למחנה הפליטים ג׳נין לא נרשמה כל התנגדות מאורגנת. בחודשים שקדמו ל"חומת מגן" הוכיחו היחידות יכולת גדלה והולכת לחדור לכל מקום שרצו, ושיככו את פחדיו של הפיקוד העליון. אבל המבצע, שצויר אחר כך כמערכה מתוכננת להכרעת הטרור הפלסטיני, לא היה יותר מהפעלת כוח מסיבית, ללא שום תכנית אב, על אויב כמעט בלתי נראה" (עמ׳ 218).

יתרה מכך, "מפקדים התקשו אחר כך להיזכר ולו במקרה אחד שבו הפגינו הפלסטינים התנגדות של יותר משניים־שלושה אנשים, שפרצו לרחוב וירו לכל עבר, בלי לדעת מה קורה ובלי שום שליטה מרכזית. התוצאה הייתה עשרות הרוגים פלסטיניים ומספר קטן מאוד של נפגעים ישראליים – למעט המארב האחד בג׳נין. זה היה קרב של שכונה, אמר אחד ממפקדי הגדודים לאחר מכן" (עמ׳ 219).

אין בדברים, הדגישו המחברים, כדי "להפחית מההערכה ליכולותיהן של החטיבות הלוחמות. פעולה בתוך שטח עירוני צפוף דורשת רמה גבוהה של פיקוד ושליטה, מפקדים ברמות הנמוכות המסוגלים לפעול לבדם ושימוש נבון ביתרונות הטכנולוגיים של צה"ל. בדרך כלל נחשב השטח הבנוי ליתרון עצום למגן. העובדה שמול צה"ל לא עמדו יותר מכנופיות לא מאורגנות אינה מורידה מהמקצוענות וקור הרוח של המפקדים ומאומץ הלב של הלוחמים" (עמ׳ 219).

האבחנה הזו חשובה במיוחד ויש בה כדי להסביר חלק מהכשלים של צה"ל ב־2006. הפלסטינים לא היוו יריב של ממש לצה"ל, בוודאי באיו"ש. מי שחשב שההתמודדות מולם היא הכנה טובה למלחמה טעה. אבל השנים עברו ומהלחימה ברצועת עזה במלחמה הנוכחית ניכר כי גם הם למדו והשתפרו.

במהלך המבצע עבר הרמטכ"ל מופז בין היחידות. "המפקדים, שחשו שהם עצמם ממציאים את שיטות הלחימה, את התכניות המבצעיות ואפילו את מטרת הלחימה, ידעו דבר אחד: הרמטכ"ל רוצה שיפעלו בכל הכוח. אני רוצה, אמר בביקור בחטיבת גולני, לקום כל בוקר ולשמוע שפעלתם והרגתם" (עמ׳ 220).

ערב הכניסה לשכם, "בעוד חטיבת הצנחנים מרוכזת בנתניה, הגיע מופז לביקור. זו הייתה החטיבה שלו, הוא שגידל את הקצינים שעמדו בראשה, והוא היה מפורש מאוד בדבריו: הגאוגרפיה לא מספיקה לי, אמר. אין שום טעם בזה שתיכנסו למרכז העיר ותגידו "כבשנו". בקלקיליה כולם ברחו, ומה יצא לנו מזה? אתם חייבים לגבות מחיר, כדי שהפלסטינים יראו מה הם משלמים על פיגועים. פרט להוראה הזאת, שהיה קל מאוד ליישם אותה – אחרי הכול, לא חסרו בשכם פלסטינים להרוג – לא הוצג למפקד החטיבה כוכבי ולקציניו כל יעד אמיתי" (עמ׳ 220).

"זו הייתה הפעם הראשונה שהצנחנים השתלטו על שכם, אבל לא האחרונה. בשנתיים שלאחר מכן הם חזרו אליה שוב ושוב, סרקו את אותם בתים, השתלטו על אותם צמתים" (עמ׳ 221). באחד מאותם מבצעים השתתפתי גם אני. ועדיין, מבצע "חומת מגן" הוא דוגמה למהלך נחוש שאפשר היפוך קערה של ממש שאפשר צה"ל החזיר לעצמו את השליטה המבצעית בשטחי יהודה ושומרון, גם אם לאחריו נדרשה לחימת בת ארבע שנים.

אבל האנתיפאדה לא התרחשה רק בשטחי יהודה ושומרון, והלחימה ברצועת עזה הייתה קשה ומורכבת. פיקוד הדרום הצטייר בספר כניצי יותר בהשקפתו ביחס לפיקוד המרכז, במיוחד לאחר דצמבר 2000, כשהוחלף אלוף הפיקוד יום טוב סמיה בדורון אלמוג.

כמו סמיה גם אלמוג "צמח בשורות חטיבת הצנחנים, ונודע כאחד ממפקדי השדה הבולטים שלה. הישגו החשוב ביותר היה במלחמת לבנון: כמפקד גדוד של יחידות חטיבתיות הוביל בהצלחה את החטיבה כולה עד לביירות. אחר כך פיקד על יחידת שלדג ועל חטיבת הצנחנים. כמפקד אוגדת עזה פינה את הרצועה עם כניסת הסכמי אוסלו לתוקפם, ואחר כך שקעה הקריירה שלו בתרדמה של שבע שנים. עתה הגיעה ההזדמנות שלו לחזור ולפקד על כוחות בקרב, והוא ידע בדיוק איך עושים זאת" (עמ׳ 33).

זה נבע, בין היתר, מהנחיה ישירה של רה"מ שרון. בביקורו הראשון של שרון בפיקוד הדרום, באמצע 2001, חשב אלמוג, שמצופה ממנו להציג תמונת מצב אסטרטגית ועשה כן בעזרת "מצגת פאואר פוינט, מהסוג שבצה"ל לא מסבירים דבר בלעדיו. הוא פירט את מצבם הסוציו־אקונומי של הפלסטינים, את "המושכים" וה"מעצבים" של תמונת המערכה" (עמ׳ 114).

שרון איבד את הסבלנות ולבסוף אמר: "אני מקשיב לך כבר חמישים דקות, אמר, ואני חייב לומר לך שבתקופתי, היו פחות דיבורים ויותר מעשים. לא ידעתי להפעיל את הקטנצ׳יק הזה (המחשב, שאלמוג הקרין ממנו את המצגת) או לדבר כמוך, אבל נלחמתי בטרור. איך אתה עוצר את ירי המרגמות?" (עמ׳ 115). המסר הובן והופנם.

פיקוד הדרום בהובלת אלמוג יזם שורה של פשיטות שביצעו בעיקר כוחות חטיבת גבעתי בפיקוד עימאד פארס, במהלכן הושמדו תשתיות טרור (מחרטות, משגרי קסאמים, מפקדות) ואמצעי לחימה ונפגעו מחבלים רבים. הלחימה שם הייתה קשה לא פחות, אם לא יותר, מזו שביהודה ושומרון ונמשכה עד להתנתקות מרצועת עזה ב־2005. אבל למרות שעזה נותרה, לכאורה, מעבר לגדר, הרי שקשה לומר שבאמת התנתקנו. זו הייתה רק אשליה. ובאוקטובר 2023 באה המציאות ונתנה לנו סטירה מצלצלת ומפכחת.

מתחילת הלחימה "עסקה ישראל באופן נמרץ בפרסונליזציה של העימות. לא העם הפלסטיני או אפילו הרצון הפוליטי הפלסטיני הם שניצבו נגד ישראל, אלא ערפאת. לא רק שרון אלא גם דמויות מפתח כמו עמוס גלעד, בוגי יעלון וברק עצמו תלו בו את שורש כל הרע. ערפאת תכנן הכול, ערפאת יזם, ערפאת אשם וערפאת ישלם" (עמ׳ 236). זהו באג כרוני אצלנו, ובכל פעם מוחלף הדמון התורן באחר במקום לראות, לנתח ולהתמודד עם מערכת שלמה.

המחברים אף חשפו כי בשלב מסוים נערכה סיירת מטכ"ל, עליה פיקד אז הרצי הלוי, למבצע שנועד לחטוף את ערפאת במטרה לגרשו מהשטחים. "אני לא יכול להבטיח שאיש לא ייפגע, כולל יאסר ערפאת עצמו" (עמ׳ 291), אמר הלוי בדיון אצל רה"מ שרון בספטמבר 2002 וסיכם בנחרצות, "אם יירו עלינו, נירה בחזרה" (עמ׳ 291). היעדר הוודאות שניתן להימנע מפגיעה בראיס מנע, ככל הנראה את אישור המבצע.

מנגד, המחברים ציינו כי בממשלה "הנושאים האמיתיים של ניהול המלחמה לא זכו לדיון של ממש. בשלב מסוים התעקש השר נתן שרנסקי שצריך להיות דיון במטרות המלחמה של ישראל. בהחלט, אמר שרון. יהיה דיון כזה בקרוב. השנה הייתה 2001; רק ב־2003 התפנתה הממשלה להגשמת ההבטחה" (עמ׳ 237). ויש לדברים האלו הד גם במלחמות אחרות, כולל זו הנוכחית.

אין בדברים לומר שלמהלכים הצבאיים לא הייתה השפעה. להפך. "מסוף 2003 אכן בלמו צה"ל והשב"כ את הטרור. השליטה בשטח מנעה מן הפלסטינים להתארגן מעבר לרמה המקומית, שאותה היה קל יותר לאתר ולסכל. הגדר הייתה משענת יעילה באותה אזורים שבהם הושלמה, ועל הבסיס שלה הנהיגו אלוף הפיקוד קפלינסקי ומפקד האוגדה אייזנקוט תפיסת הפעלה, שהתבססה על המודיעין המדוייק להפליא של השב"כ, על מינימום של נוכחות קבועה בשטח ופעולה רצופה של יחידות מיוחדות – מסוערבות ביום ופושטות במדי צבא בלילה" (עמ׳ 348).

תפיסה זו, שכונתה "מכסחת הדשא", המשיכה גם בימי מחליפו של גדי אייזנקוט, יאיר גולן, שפיקד על שורה ארוכה של מבצעים ופשיטות בלב הערים הפלסטיניות, והצליחה להביס את טרור המתאבדים הפלסטיני מאיו"ש ולהפחית את היקף הטרור באופן ניכר. הגדר, המכסחה וההתנתקות הביאו בפועל לדעיכת האנתיפאדה השנייה. זה לא קרה ביום אחד ואין תאריך מוסכם מתי היא נגמרה, אבל זה קרה. השאלה מתי החליטה ממשלת ישראל שאלו מטרותיה ושזוהי הדרך להשגתן, אם בכלל, היא דיון אחר.

בהקדמה כתבו המחברים שבערה בהם "התחושה שהרבה דברים שנתפסו כאמת, שהוסברו כאמת ושדוּוחו כאמת בשנים האלה, לא היו אמת כלל. בערה בנו התחושה שהרבה מאוד אנשים מתו והרבה מאוד אנשים שינו את דעתם על ההווה ועל העתיד, מהסיבות הלא־נכונות או ללא סיבה כלל. בערה בנו התחושה שלא יכול להיות שהכול יעבור ואנחנו לא נשאל מה בדיוק קרה פה" (עמ׳ 10).

הדברים נכתבים ערב יום הזיכרון 2025, וכמאמר מאיר שלו בספרו "יונה ונער" (עם עובד, 2006) "הרבה שנים עברו מאז, ובינתיים נפלו לנו עוד חללים, וכמה אפשר? גם היונות כבר לא באות" (עמ׳ 365). הליקויים, הכשלים וגם החוזקות שעליהם הצביעו עוד איתנו, גם במלחמה הנוכחית, ולא נותר לנו אלא לקרוא ולשאול את אותן שאלות ולקוות לתשובות טובות יותר.

דיון בטוויטר על מטרות מלחמת "חרבות ברזל" החזיר אותי לספר "בומרנג" (הוצאת כתר, 2005) שכתבו רביב דרוקר ועפר שלח, על הממשלה אחרת ומלחמה אחרת, משם כבר קצרה הדרך לקריאה נוספת של הספר ולסקירה הזו.

ישראל, כתבו בהקדמה, "היא מדינה נעדרת זיכרון. זיכרון, בעיני רובנו, הוא מוצר מותרות של חברות שיש להן פנאי לחקור את עברן, כי ההווה שלהן אינו בוער והעתיד שלהן מובטח. ההיסטוריה שלנו נכתבת במוספי סוף השבוע, והולכת לישון עם הדגים ביום ראשון בבוקר. רבים מראשי הממשלה של ישראל, ואריאל שרון בתוכם, התייחסו אל קוצר הרוח והזיכרון הזה כאל נתון, וביססו עליו את הצהרותיהם ואת מדיניותם" (עמ׳ 9).

אכן. מי זוכר כבר את האנתיפאדה השנייה, על פיגועיה, מהלכיה המדיניים והצבאיים ושאר ירקות? רק את ההתנתקות זוכרים וגם זה בעיקר כי פונו מספר יישובים וישראל נסוגה מעזה.

זאת הייתה המלחמה שאליה התגייסתי בשעתו (שבוע לפני "חומת מגן") ויחד עם חברי לפלוגה בצנחנים הוטלנו אליה עד מהרה, לאחר הפיגוע בציר המתפללים בחברון. אפילו אני, שהייתי "עכבר בא"חים" בראשית שירותי, העברתי שנה בלחימה ובפעילות מבצעית בערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון. כך שהספר נוגע לי במקומות ואירועים שנשארו צרובים בי מאז (אתה לא שוכח את הראשונה שלך. ההיתקלות, ההיתקלות הראשונה) למרות שהיו מאז מלחמות אחרות והאחרונה שבהן קשה במיוחד.

רביב דרוקר, מהעיתונאים הבולטים בישראל, הוא הפרשן הפוליטי של חדשות 13 ומגיש תוכנית התחקירים "המקור". עפר שלח, מ"פ צנחנים במילואים לשעבר, היה בשעתו פרשן צבאי ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" ולימים היה לח"כ בולט. השניים השכילו לשלב את תחומי הסיקור והמומחיות שלהם לכדי סיפור שלם, מעמיק וכתוב היטב.

חודשיים בלבד לאחר ועידת השלום בקמפ דייוויד פרץ בין ישראל לפלסטינים עימות שגבה אלפי קורבנות, רובם אזרחים. רוב הציבור בישראל ומנהיגיו, ובכלל זה רה"מ אהוד ברק שטען שבוועידה התגלה יאסר ערפאת כמי שאינו פרטנר לשלום, ראה במלחמה שפרצה בספטמבר 2000 מלחמת אין ברירה. מנגד, אילו היה מתנבא מי באוזני מחליפו של ברק, רה"מ אריאל שרון, שהוביל את ישראל במרבית שנות המערכה, שבקיץ 2005 הוא יורה על נסיגה חד־צדדית מרצועת עזה וצפון השומרון ועל בניית גדר ההפרדה ש־94% משטחי הגדה המערבית נמצאים מחוץ לה – ועוד יגדיר זאת כניצחון – היה שרון ממליץ לו לחפש עזרה מקצועית.

בספרם טענו דרוקר ושלח שאת המלחמה היה אפשר למנוע, או לפחות לעצור בשלב מוקדם, ותיארו בעיקר מנקודת מבט ישראלית את ההחמצה של תהליך השלום (הפלסטינים, כמאמר אבא אבן, לא פספסו הזדמנות לפספס הזדמנות) וכיצד צה"ל, בהנהגת מופז ויעלון, הפעיל כוח רב מדי והסוסים ברחו מהאורווה.

כשקראתי את הספר בעת צאתו לאור חשבתי שיש בדברים משהו, אך במרוצת השנים הלכתי והשתכנעתי שההנהגה הפלסטינית האמינה, לאור נסיגת צה"ל מלבנון, שבמחיר מספיק קורבנות ישראל תיסוג כמעט מכל שטח, וליהטה בין הנתיב המדיני לעידוד והפעלת ארגוני הטרור השונים. נראה שערפאת הונה את ישראל ופתח במתכוון באנתיפאדה נוספת (העילה לכך נמצאה לו בעליית שרון להר הבית, אך בהיעדרה היה מוצא אחרת), במטרה לשפר עמדות במשא ומתן ומשום שלא רצה לוותר על ההתנגדות (אל־מוקאוומה), מהלך שהביא להסלמה עד כדי מלחמה.

אין זאת אומרת שממשלת ישראל פעלה לאור תכנית אסטרטגית ברורה, ותיאורה בספר כמי ששבויה בקיבעונות, פחדים ואמונה עיוורת בכוח, נראה ממרחק הזמן כמדויק. הצרה היא שמאז היו לנו מלחמות נוספות שגם בהם סבלה ההנהגה מכל אלו.

ניכר כי המחברים האמינו כי זהות האנשים שעמדו בראש המערכות והגופים קבעה הרבה יותר מכל דבר אחר. יש בדברים לא מעט צדק. ברק ירד מהבמה הפוליטית של אותה תקופה מהר מדי ולכן הוא דמות זניחה בספר. שרון לעומתו הוא דמות ראשית במחזה.

"יותר מחצי מאה, מאז היה רב סרן צעיר בראש יחידה שנודעה במספרה בלבד, אריאל שרון הוא דמות לאומית במדינת ישראל. רק שמעון פרס דומה לו באריכות ימים ובשרידות פוליטית. שרון הוא האיש שבעזרתו ניסחו דוד בן־גוריון ומשה דיין מחדש את ערכי הלחימה של צה"ל, אם כי הוא עצמו לא הגשים רבים מערכים אלה בגופו: הוא חינך לתחקיר נוקב ולדיווח אמת, אבל בן גוריון עצמו שאל פעם אם נגמל שרון מאי־אמירת אמת; הוא יצק ב־101 ובצנחנים ערכים של הסתערות, חתירה למגע וניצחון, אם כי מוטה גור ז"ל ואחרים האשימו אותו לא פעם בחוסר אומץ לב. הוא ללא ספק היה המצביא המקורי והנועז ביותר של ישראל" (עמ׳ 100), כתבו עליו.

שרון, ציינו, "ניהל את הקרב האוגדתי המרשים באום כתף, הכה בטרור בעזה בראשית שנות השבעים ופיקד על הצליחה רבת התהילה ביום הכיפורים, אם כי חלקו במלחמה ההיא שנוי במחלוקת עד היום. הוא הקים את הליכוד, היה אביר ההתנחלויות ופינה את ימית באכזריות הרסנית, הוביל את ישראל למלחמה הכושלת בלבנון, גורש מתפקידו על ידי ועדת כהאן. נדמה שהיה שנגזר עליו לראות את היעד הנכסף של ראשות הממשלה מנגד, ולא להגיע אליו לעולם" (עמ׳ 100). והנה נבחר לראש ממשלה. אבל למרות ניסיונו הפוליטי, הצבאי והמדיני הרי שחזון של ממש לא הביא עמו.

שתי דמויות בולטות אחרות היו מפקדי הצבא דאז, הרמטכ"לים שאול מופז ומשה (בוגי) יעלון. החלטות שלהם בשטח הכתיבו לא מעט מהמהלכים. "לכל אורך דרכו בצבא, שאול מופז היה איש של פרקטיקה. מעולם לא נודע כאינטלקטואל או כמחדש גדול בתורת הקרב" (עמ׳ 43). שלא כמו אהוד ברק או עוזי דיין (מטכ"ליסטים…), ציינו, "שתמיד יספרו לך על הספר האחרון שקראו, מופז לא קורא ספרים. הוא פשוט ביצע כל תפקיד היטב, מתוך תפיסה פשוטה שיש בה שחור ולבן, עשה ואל תעשה. עבודה קשה, יחסי אנוש טובים אך נעדרי רגשנות וגיבוי של פקודיו" (עמ׳ 44).

בניגוד לפטרונו, יצחק מרדכי, שמינה אותו לרמטכ"ל כדי לנקום באלו שבהם קינא, "זכה מופז לשרת בכל התפקידים הזוהרים של קצין שגדל בצנחנים: הוא היה מפקד הסיירת, סגן מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד בית הספר לקצינים ומח"ט הצנחנים" (עמ׳ 44). בכולם הצטיין. כמפקד גדוד הצנחנים 202, נזכר שלח, שהמג"ד מופז הוציא אותו לקורס קצינים ופיקד עליו בפשיטות בלבנון, "הוא נכח בכל תרגיל, הכיר כל חייל, ירד לסופו של כל פרט" (עמ׳ 45). כמ"פ סיירת צנחנים פיקד על פשיטות בסוריה ב־73׳ וכמח"ט הצנחנים פיקד על הפשיטה על בסיס החזבאללה במיידון.

הוא מונה לרמטכ"ל ביולי 1998 וסיים את כהונתו, ארבע שנים מאוחר יותר, "כשרוב הציבור משבח את תפקודו כרמטכ"ל של המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל – מלחמה ששני שליש מקורבנותיה היו אזרחים, ובעת פרישתו של מופז הייתה רחוקה מאוד מהכרעה" (עמ׳ 46).

הוא היה רמטכ"ל עסוק. "מיומו הראשון כרמטכ"ל טרח מופז להדגיש בפני פקודיו עד כמה ערך הניצחון חיוני בעיניו. אחד ממעשיו הראשונים היה נסיעה מיוחדת למוצב סוג׳וד בלבנון, כדי לתחקר שם בעצמו, דבר נדיר שהמסר שלו ברור, מקרה של חייל צנחנים שלא גילה נחישות מספקת במרדף אחרי איש חיזבאללה שחדר למוצב" (עמ׳ 48). אירוע סוג׳וד הפך להיות מטבע לשון שפירושו אירוע דגל שהרמטכ"ל יכול לנצל כדי לשדר מסר ערכי לכל צה"ל. ובתנאי שיידע לעשות כן.

"מופז הדיח את החייל והעיר לכל שרשרת הפיקוד שמעליו. "בסופו של יום, אנחנו צריכים לנצח", הייתה המנטרה ששינן כל מפקד וכל חייל בלבנון, וזו שעמדה מאחורי ההתכוננות לעימות בשטחים. בסופו של יום, כלומר בכל קרב כיחידה נפרדת. בסופו של יום, כי בכל מקום הערבים צריכים להבין שהם הולכים להפסיד" (עמ׳ 48). הצבא מצדו הפנים את המסר. אבל תרגיל המנהיגות הזה עובד רק כשמי שעושה אותו באמת מתכוון לזה. מופז התכוון.

מכהונתו של דן שומרון כרמטכ"ל, כתבו, למד מופז "שרמטכ"ל המשדר ש"אין פתרון צבאי לבעיה" סופו שיירשם כמי שהפסיד במלחמה" (עמ׳ 48). מהנסיגה מלבנון ואירועי אוקטובר 2000, נכתב בספר, למד מופז לקח אחר, מדאיג. "ישראל, חשב, איבדה את יכולתה להרתיע את הערבים בכלל ואת הפלסטינים בפרט. הוא נשבע שצה"ל יגיב ביתר עוצמה בהתלקחות הבאה. אם לא כך יהיה, אמר, הפלסטינים יאבדו את הכבוד שהם רוחשים לצה"ל" (עמ׳ 49). התפיסה הזו, שיש בה מידה לא מבוטלת של אמת, הייתה במוקד הנחות העבודה של הצבא באותם ימים.

אמנם, מקובל לייחס את ראשית האירועים לעליית שרון להר הבית בספטמבר 2000, אבל מתקפת הטרור הפלסטינית לא החלה באחת כמו במתקפה המצרית והסורית ב־6 באוקטובר 1973 וגם לא כמו מתקפת הטרור הרצחנית שיזם החמאס ב־7 באוקטובר 2023. במקום זאת החלה הסלמה מתונה ביהודה ושומרון וברצועת עזה ובטפטופים החלו פיגועי התאבדות. אולם עד מהרה היא סחפה את הרחוב הפלסטיני וכל יום הביא עמו פיגוע או התקלות של כוחות צה"ל עם מחבלים וכדומה.

בספר תואר כיצד הכין מופז היטב את הצבא לעימות הצפוי, חרף העובדה שרה"מ ושר הביטחון ברק סירב להקצות לכך תקציב מיוחד. "מופז לא נרתע. הוא פינה מאות מיליוני שקלים ממקורות פנימיים, הסיט תקציבים והשקיע אותם במיגון, באימון צלפים וברכישת אמצעי לחימה" (עמ׳ 49). זה עבד. מופז סיפר באותם ימים על שיחה טלפונית שקיים עם ראש הביטחון המסכל ברצועה, מוחמד דחלאן, שזעם על כך שבקרב הפלסטינים נרשמו נפגעים כה רבים "ואצלכם כל כך מעט" (עמ׳ 53).

אף שאין בכך בכדי להפחית מאחריות הפלסטינים לגל האלימות שלימים הפך לאנתיפאדה השנייה, הרי שהנפגעים הרבים שספגו מנעו כל אפשרות לעצור את ההידרדרות. הפלסטינים, כתבו, היו כאותו "מהמר, המכפיל את סכום ההימור רק כדי שיוכל לקום בכבוד מן השולחן" (עמ׳ 54).

מנגד, קבעו המחברים, "לא נבנתה לא בצה"ל ולא בדרג שמעליו שום תפיסה של מה יהיה בסופו של כל יום, שבו ניטיב לנצח. ההכנה של צה"ל – בניגוד לכל הטענות שלפיהן קציניו הבינו את העומד להתרחש, וידעו שפני ערפאת לעימות ממושך ורווי דם – לא נגזרה מן המטרה של צמצום ימי המלחמה (ובהתאם גם צמצום מספר הנפגעים משני הצדדים). למעשה, לא הייתה לצה"ל מטרה כלל" (עמ׳ 50).

לצד מופז בלט בעימות סגנו ומחליפו בתפקיד, משה "בוגי" יעלון. "כשהשתחרר לאחר שלוש שנות שירות בנח"ל המוצנח התיישב בקיבוץ" (עמ׳ 78). לאחר מלחמת יום הכיפורים, בה לחם כצנחן במילואים, שב לשירות קבע והשלים קורס קצינים מזורז בהצטיינות. "ב־21 השנים מאז סיים קורס קצינים הספיק יעלון למלא סדרה של תפקידים בצנחנים (כולל מפקד הסיירת ומאוחר יותר מפקד החטיבה), ובסיירת מטכ"ל (כולל פיקוד על היחידה בסוף שנות השמונים). חמש שנים בלבד לאחר שהתמנה למח"ט הצנחנים כבר היה אלוף" (עמ׳ 78). המבצע שהפך אותו לשם דבר היה ההתנקשות בחיי סגנו של ערפאת, ח'ליל אל־וזיר (שכונה "אבו גִ׳האד"), שביצע כוח מסיירת מטכ"ל בפיקודו, בסיוע שייטת 13, בתוניס באפריל 1988.

את יעלון תיארו המחברים כמי שעסוק כל העת בשאלה מי צודק (הוא) הרבה יותר מאשר ברצון לצאת חכם. יעלון היה משוכנע, וכאמור כנראה צדק, שהפלסטינים מרמים את ישראל. העובדה שערפאת שיקר כדרך חיים, בעיקר בכל האמור במידת נכונותו להילחם בטרור ולרסנו, הפכה אותו בעיני יעלון לפרטנר לא לגיטימי שלא ניתן לסמוך עליו. כסגן רמטכ"ל, הסבירו המחברים, הוא היה מי שידע להסביר למה אנחנו צודקים ומה ההקשר היסטורי ואידיאולוגי שבתוכו מתנהלת המערכה.

מופז ויעלון שידרו החוצה, לממשלה ולציבור, ופנימה, לצבא, שמול הטרור צריך להפעיל כוח ועוד כוח. לא בטוח שטעו. אמנם, בפיקוד המרכז ניכר שאלוף יצחק איתן "לא שש להסלמה כמו כמה מעמיתיו. אבל האווירה הכללית בצבא הייתה חד־משמעית: מעכשיו אין מגבלות" (עמ׳ 93).

איתן, שעשה מסלול דומה ליעלון בצנחנים "היה רחוק מתדמית הלוחם־השש־אלי־הדק. כמו יעלון, הוא נולד בקרית חיים להורים עובדי צווארון כחול, והתגייס לנח"ל. יעלון, שחזר לצבא לאחר מלחמת יום הכיפורים, אף הספיק לשרת כמ"מ תחת המ"פ איתן, אף על פי שיעלון מבוגר מאיתן בשנתיים. המסלול של בוגי מאז היה מטאורי. איתן התקדם לאט, בלי אבק של כוכבים. הוא הגיע לסיירת מטכ"ל כמפקד פלגת האימונים תחת עמירם לוין" (עמ׳ 93).

כשהיה מג"ד בצנחנים, נחשב למקצוען ופקודיו, בהם מ"פים כמו יאיר גולן, העריכו אותו מאוד (לא דבר של מה בכך, בהתחשב בעובדה שהחליף בתפקיד את גיורא איילנד שהיה מג"ד נערץ). את השטחים הכיר היטב כמי שפיקד על אוגדות עזה ויהודה ושומרון בזו אחר זו.

למרות ההסלמה איתן הוסיף לפעול "מתוך הכרה שאין דרך חדה להכריע" (עמ׳ 93). בשנת 2002 יצא לאור הספר "התרסקות במוגדישו", על לחימת הכוחות המיוחדים האמריקנים במוגדישו ב־1993, שבו צוטט הגנרל האמריקני שפיקד על המבצע כמי שאמר כי "אין מקום במוגדישו שאליו לא נוכל להגיע ולנצח. יש הרבה מקומות שאליהם אפשר להגיע ולצאת טיפשים". הדברים שיקפו את תפיסתו של איתן, שכתב לספר הקדמה.

בשלהי 2001, "יותר משנה אחרי תחילת הלחימה, הגיעו לשטחים כל המפקדות של חטיבות החי"ר הסדירות – הצנחנים, גולני והנח"ל. מפקדיהן לא השתתפו בהכנות לעימות שנערכו בפיקוד המרכז, והביטויים שנוצקו בדיונים אלה – "הכלה", "רקמה סופגת" ו"השתבללות" – נשמעו להם כמו שפה זרה. את שנות העיצוב שלהם עשו משה (צ׳יקו) תמיר מגולני, אביב כוכבי (צנחנים) ויאיר גולן (נח"ל) בלבנון. עבור דור המפקדים הזה, ששירת בלבנון מאז גיוסו לצה"ל, זו הייתה התמודדות יומיומית עם אויב קשה – שאף על פי שלהבנתם חזרו וניצחו אותו פעם אחר פעם, הרי כשפתחו עיתון התברר להם שהם מפסידים" (עמ׳ 195).

זהו יתרונה הגדול של ישראל, מאז שבחרה עם הקמתה לבסס את צה"ל על גיוס מנדטורי. בסופו של דבר, ניכר שבתפקידי המפתח, ומופז, יעלון, חברי המטכ"ל, מפקדי האוגדות והחטיבות במלחמה ההיא הם דוגמה חיה לכך, הוצבו אנשים בעלי יכולות גבוהות, שלא נרתעו מהאתגר, פעלו על־פי רוב ממניעים ערכיים של אהבת העם והארץ וביקשו להגן על המדינה ותושביה מפני כל איום. זוהי חוזקה שעמדה לישראל גם במלחמה הנוכחית.

מפקד אוגדת איו"ש דאז, תא"ל יצחק (ג׳רי) גרשון, שהכיר את גולן וכוכבי מימיו בצנחנים ופיקד על תמיר בלבנון, נתן להם חופש פעולה כמעט מלא. הוא היה "קצין תוקפני, שהבין היטב מה הרמטכ"ל רוצה ממנו. ג׳רי ומפקדי השטח ביטלו בהדרגה את הגבולות הישנים של הלחימה. בתחילה נמחק הגבול של שטחי איי, אחר כך נחשבו כל הפלסטינים החמושים ליעד לגיטימי, ולבסוף התגבשה בצבא ההכרה שאפשר להתמודד גם עם מחנות הפליטים המאיימים" (עמ׳ 195).

בראשית 2002 "הגיע מופז בלוויית קצינים בכירים לביקור במפקדת גולני, שישבה ליד גן נר שבגלבוע. אם הפיגועים יוצאים ממחנה הפליטים ג׳נין, שאל מח"ט גולני צ׳יקו תמיר את מופז, איך זה שאנחנו לא שם? איך זה שאנחנו חיים עם שניים־שלושה פיגועים ביום? אני מתבייש להיות קצין בצבא כזה. מופז שתק, אבל ניכר בו שדברי מפקד החטיבה מוצאים חן בעיניו. סוף סוף הגיעו לגדה הסוסים הדוהרים, שיחליפו את אלה שאותם צריך לדחוף" (עמ׳ 196).

תמיר פנה למופז, "וביקש שיאשר לגולני לתקוף את מחנה הפליטים ג׳נין. תסתכל לי בעיניים, אמר לרמטכ"ל. אתם יכולים להגיד אלף פעם שמח"ט גולני מתלהם, ולתת אלף הסברים למה לא לעשות. אבל אני אומר לך, המג"דים שלי יכולים לעשות את זה" (עמ׳ 196). אמר וצדק.

במקביל, בינואר 2002, במבצע מורכב ומאתגר, השתלטו לוחמי הקומנדו הימי על הספינה "קארין A", כמה מאות קילומטרים מדרום לאילת. הספינה, שהפליגה מאיראן, נשאה על סיפונה כמות אדירה של חומרי חבלה, קטיושות וטילי נ"מ. ישראל מינפה את האירוע למתקפת הסברה יעילה וערפאת הפך בעיני האמריקנים לבעיה ולא לא לפתרון.

בסוף פברואר "פשטו לוחמי גולני על מחנה הפליטים ג׳נין – במקביל לפשיטת הצנחנים בבלאטה" (עמ׳ 197). שתי הפשיטות, כמו גם אלו שביצעה חטיבת הנח"ל בפיקוד גולן, היו מוצלחות ומשמעותיות במיוחד, שכן הן נטעו בפיקוד הבכיר תחושת מסוגלות ויכולת. "צה"ל חדר למחנות בסיוע טנקים, מכמה כיוונים, ובשימוש בלהיט הטקטי החדש – חדירה דרך הקירות. אמצעי פריצה "חמים" (חומרי נפץ) ו"קרים" (חיתוך או שימוש בכף של דחפור) סייעו לעבור מבית לבית, אולם גרמו להרס רב. הם גם סייעו לכוחות להגיע ממקומות לא צפויים, ולהפתיע את ההתנגדות הלא־מאורגנת בעליל שפגשו" (עמ׳ 219).

יש לציין כי הפשיטה שביצעו הצנחנים על מחנה הפליטים בלאטה בשכם, אחד היעדים הצפופים ביותר בעולם, נעשתה נוכח חששות גדולים של הפיקוד הבכיר ובלחץ ראש הממשלה שרון לבצע. "לבסוף אישר מופז את המבצע של הצנחנים, והורה למפקד החטיבה אביב כוכבי לכבוש את המחנה ולפגוע בכמה שיותר חמושים. בשל החשש מנפגעים הורה מופז לצנחנים גם להשאיר צד אחד של המחנה פתוח, כדי שהחמושים לא ייקלעו למצב של גב אל הקיר ויילחמו עד מוות" (עמ׳ 218).

בפשיטה, שהייתה מוצלחת, תקפו כוחות החטיבה את מחנה הפליטים מכמה כיוונים, ונעו באופן מאובטח בין מבנים באמצעות פריצת קירות ומעבר מבית לבית. במבצע נהרג לוחם אחד מסיירת צנחנים ונפגעו מחבלים רבים.

אחרי הפיגוע במלון פארק בנתניה בליל הסדר, במרץ 2002, בו נרצחו 30 ישראלים (באותו חודש, שכונה "מרץ השחור" נרצחו למעלה מ־120 אזרחים וחיילים ישראלים) אישרה הממשלה בראשות שרון לצה"ל לצאת למבצע "חומת מגן", שמטרתו השתלטות מחדש על ערי הגדה. היה זה מבצע מדורג שראשיתו ברמאללה, אף שלא הייתה יצואנית הטרור המובילה (זו הייתה שכם). רמאללה נבחרה משום שהייתה עיר הבירה של הרשות וכי שם, במתחם המוקטעה, היו ערפאת ורוב משרדי הממשל.

זו המלחמה הראשונה שניהל צה"ל, שבה המושג "הרב"ט האסטרטגי", שבמעשיו, אף שהוא בתחתית הרמה הטקטית, במחסום או בעמדה, עלול לייצר אירוע שיטריד את הדרג האסטרטגי הבכיר, היה כה משמעותי. דוגמה לכך ניתנה במעשיו של סמג"ד ביום השני למבצע "חומת מגן".

"בלילה הקודם כיתרו את מתחם המוקטעה לוחמי גולני, שאחרי כמה וכמה חדירות לעומק רמאללה הגיעו סוף סוף אל דלתו של יאסר ערפאת. המתחם הוקף מכל צדדיו, והחיילים החלו לסרוק את המבנים, ללא הוראות מיוחדות באשר לשאלה במי פוגעים ובמי לא. בעיצומו של היום השני כבר שהו לוחמי יחידת אגוז בתוך המבנה שבו שהה הראיס הפלסטיני הנצור" (עמ׳ 229).

לאחר שנפתחה אש לעבר הכוחות מגג המוקטעה הוחלט להשיב באש וסמג"ד אגוז עמד לירות טיל "לאו" לחלון חדר ספציפי במבנה. רגע לפני שהמג"ד, סא"ל תמיר ידעי, אישר לסגנו לירות אסר על כך מח"ט 500, אל"ם עוזי מוסקוביץ׳, ברשת הקשר.

"הסגן, חם על ההדק, היסס אם לעצור בו או לירות ולומר שלא שמע. ידעי היסס גם הוא. מצד אחד, הטיל כבר דרוך, ההוראה כבר ניתנה. מצד שני, כל העולם והקשר שלו יושבים על אותה רשת, וכולם שמעו את מוסקוביץ׳ חודל את האש. בתולדות צה"ל כבר היו אלפי מקרים שבהם הצליחו קצינים שלא לשמוע פקודה שכזו, אבל ידעי החליט לעצור את סגנו" (עמ׳ 229). בחדר אליו תכנן הסמג"ד לירות שהה אז יאסר ערפאת וישראל כמעט הרגה, מבלי שהחליטה על כך, את מנהיג העם הפלסטיני.

הפעולה ברמאללה הייתה מוצלחת. מה גם שכיתור המוקטעה נתן בידי צה"ל תמונת ניצחון, נוסח הנפת הדגל על הר סוריבצ׳י באיוו ג׳ימה, שלא חזרה על עצמה מאז. הדרג המדיני והצבאי הבכיר נוכח כי "ערי הגדה לא יהיו סטלינגרד, מוגדישו או כפר קנא. הפעולה התרחבה לבית לחם, קלקיליה, טול כרם, שכם ויישובים פלסטיניים נוספים. פרט למחנה הפליטים ג׳נין לא נרשמה כל התנגדות מאורגנת. בחודשים שקדמו ל"חומת מגן" הוכיחו היחידות יכולת גדלה והולכת לחדור לכל מקום שרצו, ושיככו את פחדיו של הפיקוד העליון. אבל המבצע, שצויר אחר כך כמערכה מתוכננת להכרעת הטרור הפלסטיני, לא היה יותר מהפעלת כוח מסיבית, ללא שום תכנית אב, על אויב כמעט בלתי נראה" (עמ׳ 218).

יתרה מכך, "מפקדים התקשו אחר כך להיזכר ולו במקרה אחד שבו הפגינו הפלסטינים התנגדות של יותר משניים־שלושה אנשים, שפרצו לרחוב וירו לכל עבר, בלי לדעת מה קורה ובלי שום שליטה מרכזית. התוצאה הייתה עשרות הרוגים פלסטיניים ומספר קטן מאוד של נפגעים ישראליים – למעט המארב האחד בג׳נין. זה היה קרב של שכונה, אמר אחד ממפקדי הגדודים לאחר מכן" (עמ׳ 219).

אין בדברים, הדגישו המחברים, כדי "להפחית מההערכה ליכולותיהן של החטיבות הלוחמות. פעולה בתוך שטח עירוני צפוף דורשת רמה גבוהה של פיקוד ושליטה, מפקדים ברמות הנמוכות המסוגלים לפעול לבדם ושימוש נבון ביתרונות הטכנולוגיים של צה"ל. בדרך כלל נחשב השטח הבנוי ליתרון עצום למגן. העובדה שמול צה"ל לא עמדו יותר מכנופיות לא מאורגנות אינה מורידה מהמקצוענות וקור הרוח של המפקדים ומאומץ הלב של הלוחמים" (עמ׳ 219).

האבחנה הזו חשובה במיוחד ויש בה כדי להסביר חלק מהכשלים של צה"ל ב־2006. הפלסטינים לא היוו יריב של ממש לצה"ל, בוודאי באיו"ש. מי שחשב שההתמודדות מולם היא הכנה טובה למלחמה טעה. אבל השנים עברו ומהלחימה ברצועת עזה במלחמה הנוכחית ניכר כי גם הם למדו והשתפרו.

במהלך המבצע עבר הרמטכ"ל מופז בין היחידות. "המפקדים, שחשו שהם עצמם ממציאים את שיטות הלחימה, את התכניות המבצעיות ואפילו את מטרת הלחימה, ידעו דבר אחד: הרמטכ"ל רוצה שיפעלו בכל הכוח. אני רוצה, אמר בביקור בחטיבת גולני, לקום כל בוקר ולשמוע שפעלתם והרגתם" (עמ׳ 220).

ערב הכניסה לשכם, "בעוד חטיבת הצנחנים מרוכזת בנתניה, הגיע מופז לביקור. זו הייתה החטיבה שלו, הוא שגידל את הקצינים שעמדו בראשה, והוא היה מפורש מאוד בדבריו: הגאוגרפיה לא מספיקה לי, אמר. אין שום טעם בזה שתיכנסו למרכז העיר ותגידו "כבשנו". בקלקיליה כולם ברחו, ומה יצא לנו מזה? אתם חייבים לגבות מחיר, כדי שהפלסטינים יראו מה הם משלמים על פיגועים. פרט להוראה הזאת, שהיה קל מאוד ליישם אותה – אחרי הכול, לא חסרו בשכם פלסטינים להרוג – לא הוצג למפקד החטיבה כוכבי ולקציניו כל יעד אמיתי" (עמ׳ 220).

"זו הייתה הפעם הראשונה שהצנחנים השתלטו על שכם, אבל לא האחרונה. בשנתיים שלאחר מכן הם חזרו אליה שוב ושוב, סרקו את אותם בתים, השתלטו על אותם צמתים" (עמ׳ 221). באחד מאותם מבצעים השתתפתי גם אני. ועדיין, מבצע "חומת מגן" הוא דוגמה למהלך נחוש שאפשר היפוך קערה של ממש שאפשר צה"ל החזיר לעצמו את השליטה המבצעית בשטחי יהודה ושומרון, גם אם לאחריו נדרשה לחימת בת ארבע שנים.

אבל האנתיפאדה לא התרחשה רק בשטחי יהודה ושומרון, והלחימה ברצועת עזה הייתה קשה ומורכבת. פיקוד הדרום הצטייר בספר כניצי יותר בהשקפתו ביחס לפיקוד המרכז, במיוחד לאחר דצמבר 2000, כשהוחלף אלוף הפיקוד יום טוב סמיה בדורון אלמוג.

כמו סמיה גם אלמוג "צמח בשורות חטיבת הצנחנים, ונודע כאחד ממפקדי השדה הבולטים שלה. הישגו החשוב ביותר היה במלחמת לבנון: כמפקד גדוד של יחידות חטיבתיות הוביל בהצלחה את החטיבה כולה עד לביירות. אחר כך פיקד על יחידת שלדג ועל חטיבת הצנחנים. כמפקד אוגדת עזה פינה את הרצועה עם כניסת הסכמי אוסלו לתוקפם, ואחר כך שקעה הקריירה שלו בתרדמה של שבע שנים. עתה הגיעה ההזדמנות שלו לחזור ולפקד על כוחות בקרב, והוא ידע בדיוק איך עושים זאת" (עמ׳ 33).

זה נבע, בין היתר, מהנחיה ישירה של רה"מ שרון. בביקורו הראשון של שרון בפיקוד הדרום, באמצע 2001, חשב אלמוג, שמצופה ממנו להציג תמונת מצב אסטרטגית ועשה כן בעזרת "מצגת פאואר פוינט, מהסוג שבצה"ל לא מסבירים דבר בלעדיו. הוא פירט את מצבם הסוציו־אקונומי של הפלסטינים, את "המושכים" וה"מעצבים" של תמונת המערכה" (עמ׳ 114).

שרון איבד את הסבלנות ולבסוף אמר: "אני מקשיב לך כבר חמישים דקות, אמר, ואני חייב לומר לך שבתקופתי, היו פחות דיבורים ויותר מעשים. לא ידעתי להפעיל את הקטנצ׳יק הזה (המחשב, שאלמוג הקרין ממנו את המצגת) או לדבר כמוך, אבל נלחמתי בטרור. איך אתה עוצר את ירי המרגמות?" (עמ׳ 115). המסר הובן והופנם.

פיקוד הדרום בהובלת אלמוג יזם שורה של פשיטות שביצעו בעיקר כוחות חטיבת גבעתי בפיקוד עימאד פארס, במהלכן הושמדו תשתיות טרור (מחרטות, משגרי קסאמים, מפקדות) ואמצעי לחימה ונפגעו מחבלים רבים. הלחימה שם הייתה קשה לא פחות, אם לא יותר, מזו שביהודה ושומרון ונמשכה עד להתנתקות מרצועת עזה ב־2005. אבל למרות שעזה נותרה, לכאורה, מעבר לגדר, הרי שקשה לומר שבאמת התנתקנו. זו הייתה רק אשליה. ובאוקטובר 2023 באה המציאות ונתנה לנו סטירה מצלצלת ומפכחת.

מתחילת הלחימה "עסקה ישראל באופן נמרץ בפרסונליזציה של העימות. לא העם הפלסטיני או אפילו הרצון הפוליטי הפלסטיני הם שניצבו נגד ישראל, אלא ערפאת. לא רק שרון אלא גם דמויות מפתח כמו עמוס גלעד, בוגי יעלון וברק עצמו תלו בו את שורש כל הרע. ערפאת תכנן הכול, ערפאת יזם, ערפאת אשם וערפאת ישלם" (עמ׳ 236). זהו באג כרוני אצלנו, ובכל פעם מוחלף הדמון התורן באחר במקום לראות, לנתח ולהתמודד עם מערכת שלמה.

המחברים אף חשפו כי בשלב מסוים נערכה סיירת מטכ"ל, עליה פיקד אז הרצי הלוי, למבצע שנועד לחטוף את ערפאת במטרה לגרשו מהשטחים. "אני לא יכול להבטיח שאיש לא ייפגע, כולל יאסר ערפאת עצמו" (עמ׳ 291), אמר הלוי בדיון אצל רה"מ שרון בספטמבר 2002 וסיכם בנחרצות, "אם יירו עלינו, נירה בחזרה" (עמ׳ 291). היעדר הוודאות שניתן להימנע מפגיעה בראיס מנע, ככל הנראה את אישור המבצע.

מנגד, המחברים ציינו כי בממשלה "הנושאים האמיתיים של ניהול המלחמה לא זכו לדיון של ממש. בשלב מסוים התעקש השר נתן שרנסקי שצריך להיות דיון במטרות המלחמה של ישראל. בהחלט, אמר שרון. יהיה דיון כזה בקרוב. השנה הייתה 2001; רק ב־2003 התפנתה הממשלה להגשמת ההבטחה" (עמ׳ 237). ויש לדברים האלו הד גם במלחמות אחרות, כולל זו הנוכחית.

אין בדברים לומר שלמהלכים הצבאיים לא הייתה השפעה. להפך. "מסוף 2003 אכן בלמו צה"ל והשב"כ את הטרור. השליטה בשטח מנעה מן הפלסטינים להתארגן מעבר לרמה המקומית, שאותה היה קל יותר לאתר ולסכל. הגדר הייתה משענת יעילה באותה אזורים שבהם הושלמה, ועל הבסיס שלה הנהיגו אלוף הפיקוד קפלינסקי ומפקד האוגדה אייזנקוט תפיסת הפעלה, שהתבססה על המודיעין המדוייק להפליא של השב"כ, על מינימום של נוכחות קבועה בשטח ופעולה רצופה של יחידות מיוחדות – מסוערבות ביום ופושטות במדי צבא בלילה" (עמ׳ 348).

תפיסה זו, שכונתה "מכסחת הדשא", המשיכה גם בימי מחליפו של גדי אייזנקוט, יאיר גולן, שפיקד על שורה ארוכה של מבצעים ופשיטות בלב הערים הפלסטיניות, והצליחה להביס את טרור המתאבדים הפלסטיני מאיו"ש ולהפחית את היקף הטרור באופן ניכר. הגדר, המכסחה וההתנתקות הביאו בפועל לדעיכת האנתיפאדה השנייה. זה לא קרה ביום אחד ואין תאריך מוסכם מתי היא נגמרה, אבל זה קרה. השאלה מתי החליטה ממשלת ישראל שאלו מטרותיה ושזוהי הדרך להשגתן, אם בכלל, היא דיון אחר.

בהקדמה כתבו המחברים שבערה בהם "התחושה שהרבה דברים שנתפסו כאמת, שהוסברו כאמת ושדוּוחו כאמת בשנים האלה, לא היו אמת כלל. בערה בנו התחושה שהרבה מאוד אנשים מתו והרבה מאוד אנשים שינו את דעתם על ההווה ועל העתיד, מהסיבות הלא־נכונות או ללא סיבה כלל. בערה בנו התחושה שלא יכול להיות שהכול יעבור ואנחנו לא נשאל מה בדיוק קרה פה" (עמ׳ 10).

הדברים נכתבים ערב יום הזיכרון 2025, וכמאמר מאיר שלו בספרו "יונה ונער" (עם עובד, 2006) "הרבה שנים עברו מאז, ובינתיים נפלו לנו עוד חללים, וכמה אפשר? גם היונות כבר לא באות" (עמ׳ 365). הליקויים, הכשלים וגם החוזקות שעליהם הצביעו עוד איתנו, גם במלחמה הנוכחית, ולא נותר לנו אלא לקרוא ולשאול את אותן שאלות ולקוות לתשובות טובות יותר.

דיון בטוויטר על מטרות מלחמת "חרבות ברזל" החזיר אותי לספר "בומרנג" (הוצאת כתר, 2005) שכתבו רביב דרוקר ועפר שלח, על הממשלה אחרת ומלחמה אחרת, משם כבר קצרה הדרך לקריאה נוספת של הספר ולסקירה הזו.

ישראל, כתבו בהקדמה, "היא מדינה נעדרת זיכרון. זיכרון, בעיני רובנו, הוא מוצר מותרות של חברות שיש להן פנאי לחקור את עברן, כי ההווה שלהן אינו בוער והעתיד שלהן מובטח. ההיסטוריה שלנו נכתבת במוספי סוף השבוע, והולכת לישון עם הדגים ביום ראשון בבוקר. רבים מראשי הממשלה של ישראל, ואריאל שרון בתוכם, התייחסו אל קוצר הרוח והזיכרון הזה כאל נתון, וביססו עליו את הצהרותיהם ואת מדיניותם" (עמ׳ 9).

אכן. מי זוכר כבר את האנתיפאדה השנייה, על פיגועיה, מהלכיה המדיניים והצבאיים ושאר ירקות? רק את ההתנתקות זוכרים וגם זה בעיקר כי פונו מספר יישובים וישראל נסוגה מעזה.

זאת הייתה המלחמה שאליה התגייסתי בשעתו (שבוע לפני "חומת מגן") ויחד עם חברי לפלוגה בצנחנים הוטלנו אליה עד מהרה, לאחר הפיגוע בציר המתפללים בחברון. אפילו אני, שהייתי "עכבר בא"חים" בראשית שירותי, העברתי שנה בלחימה ובפעילות מבצעית בערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון. כך שהספר נוגע לי במקומות ואירועים שנשארו צרובים בי מאז (אתה לא שוכח את הראשונה שלך. ההיתקלות, ההיתקלות הראשונה) למרות שהיו מאז מלחמות אחרות והאחרונה שבהן קשה במיוחד.

רביב דרוקר, מהעיתונאים הבולטים בישראל, הוא הפרשן הפוליטי של חדשות 13 ומגיש תוכנית התחקירים "המקור". עפר שלח, מ"פ צנחנים במילואים לשעבר, היה בשעתו פרשן צבאי ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" ולימים היה לח"כ בולט. השניים השכילו לשלב את תחומי הסיקור והמומחיות שלהם לכדי סיפור שלם, מעמיק וכתוב היטב.

חודשיים בלבד לאחר ועידת השלום בקמפ דייוויד פרץ בין ישראל לפלסטינים עימות שגבה אלפי קורבנות, רובם אזרחים. רוב הציבור בישראל ומנהיגיו, ובכלל זה רה"מ אהוד ברק שטען שבוועידה התגלה יאסר ערפאת כמי שאינו פרטנר לשלום, ראה במלחמה שפרצה בספטמבר 2000 מלחמת אין ברירה. מנגד, אילו היה מתנבא מי באוזני מחליפו של ברק, רה"מ אריאל שרון, שהוביל את ישראל במרבית שנות המערכה, שבקיץ 2005 הוא יורה על נסיגה חד־צדדית מרצועת עזה וצפון השומרון ועל בניית גדר ההפרדה ש־94% משטחי הגדה המערבית נמצאים מחוץ לה – ועוד יגדיר זאת כניצחון – היה שרון ממליץ לו לחפש עזרה מקצועית.

בספרם טענו דרוקר ושלח שאת המלחמה היה אפשר למנוע, או לפחות לעצור בשלב מוקדם, ותיארו בעיקר מנקודת מבט ישראלית את ההחמצה של תהליך השלום (הפלסטינים, כמאמר אבא אבן, לא פספסו הזדמנות לפספס הזדמנות) וכיצד צה"ל, בהנהגת מופז ויעלון, הפעיל כוח רב מדי והסוסים ברחו מהאורווה.

כשקראתי את הספר בעת צאתו לאור חשבתי שיש בדברים משהו, אך במרוצת השנים הלכתי והשתכנעתי שההנהגה הפלסטינית האמינה, לאור נסיגת צה"ל מלבנון, שבמחיר מספיק קורבנות ישראל תיסוג כמעט מכל שטח, וליהטה בין הנתיב המדיני לעידוד והפעלת ארגוני הטרור השונים. נראה שערפאת הונה את ישראל ופתח במתכוון באנתיפאדה נוספת (העילה לכך נמצאה לו בעליית שרון להר הבית, אך בהיעדרה היה מוצא אחרת), במטרה לשפר עמדות במשא ומתן ומשום שלא רצה לוותר על ההתנגדות (אל־מוקאוומה), מהלך שהביא להסלמה עד כדי מלחמה.

אין זאת אומרת שממשלת ישראל פעלה לאור תכנית אסטרטגית ברורה, ותיאורה בספר כמי ששבויה בקיבעונות, פחדים ואמונה עיוורת בכוח, נראה ממרחק הזמן כמדויק. הצרה היא שמאז היו לנו מלחמות נוספות שגם בהם סבלה ההנהגה מכל אלו.

ניכר כי המחברים האמינו כי זהות האנשים שעמדו בראש המערכות והגופים קבעה הרבה יותר מכל דבר אחר. יש בדברים לא מעט צדק. ברק ירד מהבמה הפוליטית של אותה תקופה מהר מדי ולכן הוא דמות זניחה בספר. שרון לעומתו הוא דמות ראשית במחזה.

"יותר מחצי מאה, מאז היה רב סרן צעיר בראש יחידה שנודעה במספרה בלבד, אריאל שרון הוא דמות לאומית במדינת ישראל. רק שמעון פרס דומה לו באריכות ימים ובשרידות פוליטית. שרון הוא האיש שבעזרתו ניסחו דוד בן־גוריון ומשה דיין מחדש את ערכי הלחימה של צה"ל, אם כי הוא עצמו לא הגשים רבים מערכים אלה בגופו: הוא חינך לתחקיר נוקב ולדיווח אמת, אבל בן גוריון עצמו שאל פעם אם נגמל שרון מאי־אמירת אמת; הוא יצק ב־101 ובצנחנים ערכים של הסתערות, חתירה למגע וניצחון, אם כי מוטה גור ז"ל ואחרים האשימו אותו לא פעם בחוסר אומץ לב. הוא ללא ספק היה המצביא המקורי והנועז ביותר של ישראל" (עמ׳ 100), כתבו עליו.

שרון, ציינו, "ניהל את הקרב האוגדתי המרשים באום כתף, הכה בטרור בעזה בראשית שנות השבעים ופיקד על הצליחה רבת התהילה ביום הכיפורים, אם כי חלקו במלחמה ההיא שנוי במחלוקת עד היום. הוא הקים את הליכוד, היה אביר ההתנחלויות ופינה את ימית באכזריות הרסנית, הוביל את ישראל למלחמה הכושלת בלבנון, גורש מתפקידו על ידי ועדת כהאן. נדמה שהיה שנגזר עליו לראות את היעד הנכסף של ראשות הממשלה מנגד, ולא להגיע אליו לעולם" (עמ׳ 100). והנה נבחר לראש ממשלה. אבל למרות ניסיונו הפוליטי, הצבאי והמדיני הרי שחזון של ממש לא הביא עמו.

שתי דמויות בולטות אחרות היו מפקדי הצבא דאז, הרמטכ"לים שאול מופז ומשה (בוגי) יעלון. החלטות שלהם בשטח הכתיבו לא מעט מהמהלכים. "לכל אורך דרכו בצבא, שאול מופז היה איש של פרקטיקה. מעולם לא נודע כאינטלקטואל או כמחדש גדול בתורת הקרב" (עמ׳ 43). שלא כמו אהוד ברק או עוזי דיין (מטכ"ליסטים…), ציינו, "שתמיד יספרו לך על הספר האחרון שקראו, מופז לא קורא ספרים. הוא פשוט ביצע כל תפקיד היטב, מתוך תפיסה פשוטה שיש בה שחור ולבן, עשה ואל תעשה. עבודה קשה, יחסי אנוש טובים אך נעדרי רגשנות וגיבוי של פקודיו" (עמ׳ 44).

בניגוד לפטרונו, יצחק מרדכי, שמינה אותו לרמטכ"ל כדי לנקום באלו שבהם קינא, "זכה מופז לשרת בכל התפקידים הזוהרים של קצין שגדל בצנחנים: הוא היה מפקד הסיירת, סגן מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד בית הספר לקצינים ומח"ט הצנחנים" (עמ׳ 44). בכולם הצטיין. כמפקד גדוד הצנחנים 202, נזכר שלח, שהמג"ד מופז הוציא אותו לקורס קצינים ופיקד עליו בפשיטות בלבנון, "הוא נכח בכל תרגיל, הכיר כל חייל, ירד לסופו של כל פרט" (עמ׳ 45). כמ"פ סיירת צנחנים פיקד על פשיטות בסוריה ב־73׳ וכמח"ט הצנחנים פיקד על הפשיטה על בסיס החזבאללה במיידון.

הוא מונה לרמטכ"ל ביולי 1998 וסיים את כהונתו, ארבע שנים מאוחר יותר, "כשרוב הציבור משבח את תפקודו כרמטכ"ל של המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל – מלחמה ששני שליש מקורבנותיה היו אזרחים, ובעת פרישתו של מופז הייתה רחוקה מאוד מהכרעה" (עמ׳ 46).

הוא היה רמטכ"ל עסוק. "מיומו הראשון כרמטכ"ל טרח מופז להדגיש בפני פקודיו עד כמה ערך הניצחון חיוני בעיניו. אחד ממעשיו הראשונים היה נסיעה מיוחדת למוצב סוג׳וד בלבנון, כדי לתחקר שם בעצמו, דבר נדיר שהמסר שלו ברור, מקרה של חייל צנחנים שלא גילה נחישות מספקת במרדף אחרי איש חיזבאללה שחדר למוצב" (עמ׳ 48). אירוע סוג׳וד הפך להיות מטבע לשון שפירושו אירוע דגל שהרמטכ"ל יכול לנצל כדי לשדר מסר ערכי לכל צה"ל. ובתנאי שיידע לעשות כן.

"מופז הדיח את החייל והעיר לכל שרשרת הפיקוד שמעליו. "בסופו של יום, אנחנו צריכים לנצח", הייתה המנטרה ששינן כל מפקד וכל חייל בלבנון, וזו שעמדה מאחורי ההתכוננות לעימות בשטחים. בסופו של יום, כלומר בכל קרב כיחידה נפרדת. בסופו של יום, כי בכל מקום הערבים צריכים להבין שהם הולכים להפסיד" (עמ׳ 48). הצבא מצדו הפנים את המסר. אבל תרגיל המנהיגות הזה עובד רק כשמי שעושה אותו באמת מתכוון לזה. מופז התכוון.

מכהונתו של דן שומרון כרמטכ"ל, כתבו, למד מופז "שרמטכ"ל המשדר ש"אין פתרון צבאי לבעיה" סופו שיירשם כמי שהפסיד במלחמה" (עמ׳ 48). מהנסיגה מלבנון ואירועי אוקטובר 2000, נכתב בספר, למד מופז לקח אחר, מדאיג. "ישראל, חשב, איבדה את יכולתה להרתיע את הערבים בכלל ואת הפלסטינים בפרט. הוא נשבע שצה"ל יגיב ביתר עוצמה בהתלקחות הבאה. אם לא כך יהיה, אמר, הפלסטינים יאבדו את הכבוד שהם רוחשים לצה"ל" (עמ׳ 49). התפיסה הזו, שיש בה מידה לא מבוטלת של אמת, הייתה במוקד הנחות העבודה של הצבא באותם ימים.

אמנם, מקובל לייחס את ראשית האירועים לעליית שרון להר הבית בספטמבר 2000, אבל מתקפת הטרור הפלסטינית לא החלה באחת כמו במתקפה המצרית והסורית ב־6 באוקטובר 1973 וגם לא כמו מתקפת הטרור הרצחנית שיזם החמאס ב־7 באוקטובר 2023. במקום זאת החלה הסלמה מתונה ביהודה ושומרון וברצועת עזה ובטפטופים החלו פיגועי התאבדות. אולם עד מהרה היא סחפה את הרחוב הפלסטיני וכל יום הביא עמו פיגוע או התקלות של כוחות צה"ל עם מחבלים וכדומה.

בספר תואר כיצד הכין מופז היטב את הצבא לעימות הצפוי, חרף העובדה שרה"מ ושר הביטחון ברק סירב להקצות לכך תקציב מיוחד. "מופז לא נרתע. הוא פינה מאות מיליוני שקלים ממקורות פנימיים, הסיט תקציבים והשקיע אותם במיגון, באימון צלפים וברכישת אמצעי לחימה" (עמ׳ 49). זה עבד. מופז סיפר באותם ימים על שיחה טלפונית שקיים עם ראש הביטחון המסכל ברצועה, מוחמד דחלאן, שזעם על כך שבקרב הפלסטינים נרשמו נפגעים כה רבים "ואצלכם כל כך מעט" (עמ׳ 53).

אף שאין בכך בכדי להפחית מאחריות הפלסטינים לגל האלימות שלימים הפך לאנתיפאדה השנייה, הרי שהנפגעים הרבים שספגו מנעו כל אפשרות לעצור את ההידרדרות. הפלסטינים, כתבו, היו כאותו "מהמר, המכפיל את סכום ההימור רק כדי שיוכל לקום בכבוד מן השולחן" (עמ׳ 54).

מנגד, קבעו המחברים, "לא נבנתה לא בצה"ל ולא בדרג שמעליו שום תפיסה של מה יהיה בסופו של כל יום, שבו ניטיב לנצח. ההכנה של צה"ל – בניגוד לכל הטענות שלפיהן קציניו הבינו את העומד להתרחש, וידעו שפני ערפאת לעימות ממושך ורווי דם – לא נגזרה מן המטרה של צמצום ימי המלחמה (ובהתאם גם צמצום מספר הנפגעים משני הצדדים). למעשה, לא הייתה לצה"ל מטרה כלל" (עמ׳ 50).

לצד מופז בלט בעימות סגנו ומחליפו בתפקיד, משה "בוגי" יעלון. "כשהשתחרר לאחר שלוש שנות שירות בנח"ל המוצנח התיישב בקיבוץ" (עמ׳ 78). לאחר מלחמת יום הכיפורים, בה לחם כצנחן במילואים, שב לשירות קבע והשלים קורס קצינים מזורז בהצטיינות. "ב־21 השנים מאז סיים קורס קצינים הספיק יעלון למלא סדרה של תפקידים בצנחנים (כולל מפקד הסיירת ומאוחר יותר מפקד החטיבה), ובסיירת מטכ"ל (כולל פיקוד על היחידה בסוף שנות השמונים). חמש שנים בלבד לאחר שהתמנה למח"ט הצנחנים כבר היה אלוף" (עמ׳ 78). המבצע שהפך אותו לשם דבר היה ההתנקשות בחיי סגנו של ערפאת, ח'ליל אל־וזיר (שכונה "אבו גִ׳האד"), שביצע כוח מסיירת מטכ"ל בפיקודו, בסיוע שייטת 13, בתוניס באפריל 1988.

את יעלון תיארו המחברים כמי שעסוק כל העת בשאלה מי צודק (הוא) הרבה יותר מאשר ברצון לצאת חכם. יעלון היה משוכנע, וכאמור כנראה צדק, שהפלסטינים מרמים את ישראל. העובדה שערפאת שיקר כדרך חיים, בעיקר בכל האמור במידת נכונותו להילחם בטרור ולרסנו, הפכה אותו בעיני יעלון לפרטנר לא לגיטימי שלא ניתן לסמוך עליו. כסגן רמטכ"ל, הסבירו המחברים, הוא היה מי שידע להסביר למה אנחנו צודקים ומה ההקשר היסטורי ואידיאולוגי שבתוכו מתנהלת המערכה.

מופז ויעלון שידרו החוצה, לממשלה ולציבור, ופנימה, לצבא, שמול הטרור צריך להפעיל כוח ועוד כוח. לא בטוח שטעו. אמנם, בפיקוד המרכז ניכר שאלוף יצחק איתן "לא שש להסלמה כמו כמה מעמיתיו. אבל האווירה הכללית בצבא הייתה חד־משמעית: מעכשיו אין מגבלות" (עמ׳ 93).

איתן, שעשה מסלול דומה ליעלון בצנחנים "היה רחוק מתדמית הלוחם־השש־אלי־הדק. כמו יעלון, הוא נולד בקרית חיים להורים עובדי צווארון כחול, והתגייס לנח"ל. יעלון, שחזר לצבא לאחר מלחמת יום הכיפורים, אף הספיק לשרת כמ"מ תחת המ"פ איתן, אף על פי שיעלון מבוגר מאיתן בשנתיים. המסלול של בוגי מאז היה מטאורי. איתן התקדם לאט, בלי אבק של כוכבים. הוא הגיע לסיירת מטכ"ל כמפקד פלגת האימונים תחת עמירם לוין" (עמ׳ 93).

כשהיה מג"ד בצנחנים, נחשב למקצוען ופקודיו, בהם מ"פים כמו יאיר גולן, העריכו אותו מאוד (לא דבר של מה בכך, בהתחשב בעובדה שהחליף בתפקיד את גיורא איילנד שהיה מג"ד נערץ). את השטחים הכיר היטב כמי שפיקד על אוגדות עזה ויהודה ושומרון בזו אחר זו.

למרות ההסלמה איתן הוסיף לפעול "מתוך הכרה שאין דרך חדה להכריע" (עמ׳ 93). בשנת 2002 יצא לאור הספר "התרסקות במוגדישו", על לחימת הכוחות המיוחדים האמריקנים במוגדישו ב־1993, שבו צוטט הגנרל האמריקני שפיקד על המבצע כמי שאמר כי "אין מקום במוגדישו שאליו לא נוכל להגיע ולנצח. יש הרבה מקומות שאליהם אפשר להגיע ולצאת טיפשים". הדברים שיקפו את תפיסתו של איתן, שכתב לספר הקדמה.

בשלהי 2001, "יותר משנה אחרי תחילת הלחימה, הגיעו לשטחים כל המפקדות של חטיבות החי"ר הסדירות – הצנחנים, גולני והנח"ל. מפקדיהן לא השתתפו בהכנות לעימות שנערכו בפיקוד המרכז, והביטויים שנוצקו בדיונים אלה – "הכלה", "רקמה סופגת" ו"השתבללות" – נשמעו להם כמו שפה זרה. את שנות העיצוב שלהם עשו משה (צ׳יקו) תמיר מגולני, אביב כוכבי (צנחנים) ויאיר גולן (נח"ל) בלבנון. עבור דור המפקדים הזה, ששירת בלבנון מאז גיוסו לצה"ל, זו הייתה התמודדות יומיומית עם אויב קשה – שאף על פי שלהבנתם חזרו וניצחו אותו פעם אחר פעם, הרי כשפתחו עיתון התברר להם שהם מפסידים" (עמ׳ 195).

זהו יתרונה הגדול של ישראל, מאז שבחרה עם הקמתה לבסס את צה"ל על גיוס מנדטורי. בסופו של דבר, ניכר שבתפקידי המפתח, ומופז, יעלון, חברי המטכ"ל, מפקדי האוגדות והחטיבות במלחמה ההיא הם דוגמה חיה לכך, הוצבו אנשים בעלי יכולות גבוהות, שלא נרתעו מהאתגר, פעלו על־פי רוב ממניעים ערכיים של אהבת העם והארץ וביקשו להגן על המדינה ותושביה מפני כל איום. זוהי חוזקה שעמדה לישראל גם במלחמה הנוכחית.

מפקד אוגדת איו"ש דאז, תא"ל יצחק (ג׳רי) גרשון, שהכיר את גולן וכוכבי מימיו בצנחנים ופיקד על תמיר בלבנון, נתן להם חופש פעולה כמעט מלא. הוא היה "קצין תוקפני, שהבין היטב מה הרמטכ"ל רוצה ממנו. ג׳רי ומפקדי השטח ביטלו בהדרגה את הגבולות הישנים של הלחימה. בתחילה נמחק הגבול של שטחי איי, אחר כך נחשבו כל הפלסטינים החמושים ליעד לגיטימי, ולבסוף התגבשה בצבא ההכרה שאפשר להתמודד גם עם מחנות הפליטים המאיימים" (עמ׳ 195).

בראשית 2002 "הגיע מופז בלוויית קצינים בכירים לביקור במפקדת גולני, שישבה ליד גן נר שבגלבוע. אם הפיגועים יוצאים ממחנה הפליטים ג׳נין, שאל מח"ט גולני צ׳יקו תמיר את מופז, איך זה שאנחנו לא שם? איך זה שאנחנו חיים עם שניים־שלושה פיגועים ביום? אני מתבייש להיות קצין בצבא כזה. מופז שתק, אבל ניכר בו שדברי מפקד החטיבה מוצאים חן בעיניו. סוף סוף הגיעו לגדה הסוסים הדוהרים, שיחליפו את אלה שאותם צריך לדחוף" (עמ׳ 196).

תמיר פנה למופז, "וביקש שיאשר לגולני לתקוף את מחנה הפליטים ג׳נין. תסתכל לי בעיניים, אמר לרמטכ"ל. אתם יכולים להגיד אלף פעם שמח"ט גולני מתלהם, ולתת אלף הסברים למה לא לעשות. אבל אני אומר לך, המג"דים שלי יכולים לעשות את זה" (עמ׳ 196). אמר וצדק.

במקביל, בינואר 2002, במבצע מורכב ומאתגר, השתלטו לוחמי הקומנדו הימי על הספינה "קארין A", כמה מאות קילומטרים מדרום לאילת. הספינה, שהפליגה מאיראן, נשאה על סיפונה כמות אדירה של חומרי חבלה, קטיושות וטילי נ"מ. ישראל מינפה את האירוע למתקפת הסברה יעילה וערפאת הפך בעיני האמריקנים לבעיה ולא לא לפתרון.

בסוף פברואר "פשטו לוחמי גולני על מחנה הפליטים ג׳נין – במקביל לפשיטת הצנחנים בבלאטה" (עמ׳ 197). שתי הפשיטות, כמו גם אלו שביצעה חטיבת הנח"ל בפיקוד גולן, היו מוצלחות ומשמעותיות במיוחד, שכן הן נטעו בפיקוד הבכיר תחושת מסוגלות ויכולת. "צה"ל חדר למחנות בסיוע טנקים, מכמה כיוונים, ובשימוש בלהיט הטקטי החדש – חדירה דרך הקירות. אמצעי פריצה "חמים" (חומרי נפץ) ו"קרים" (חיתוך או שימוש בכף של דחפור) סייעו לעבור מבית לבית, אולם גרמו להרס רב. הם גם סייעו לכוחות להגיע ממקומות לא צפויים, ולהפתיע את ההתנגדות הלא־מאורגנת בעליל שפגשו" (עמ׳ 219).

יש לציין כי הפשיטה שביצעו הצנחנים על מחנה הפליטים בלאטה בשכם, אחד היעדים הצפופים ביותר בעולם, נעשתה נוכח חששות גדולים של הפיקוד הבכיר ובלחץ ראש הממשלה שרון לבצע. "לבסוף אישר מופז את המבצע של הצנחנים, והורה למפקד החטיבה אביב כוכבי לכבוש את המחנה ולפגוע בכמה שיותר חמושים. בשל החשש מנפגעים הורה מופז לצנחנים גם להשאיר צד אחד של המחנה פתוח, כדי שהחמושים לא ייקלעו למצב של גב אל הקיר ויילחמו עד מוות" (עמ׳ 218).

בפשיטה, שהייתה מוצלחת, תקפו כוחות החטיבה את מחנה הפליטים מכמה כיוונים, ונעו באופן מאובטח בין מבנים באמצעות פריצת קירות ומעבר מבית לבית. במבצע נהרג לוחם אחד מסיירת צנחנים ונפגעו מחבלים רבים.

אחרי הפיגוע במלון פארק בנתניה בליל הסדר, במרץ 2002, בו נרצחו 30 ישראלים (באותו חודש, שכונה "מרץ השחור" נרצחו למעלה מ־120 אזרחים וחיילים ישראלים) אישרה הממשלה בראשות שרון לצה"ל לצאת למבצע "חומת מגן", שמטרתו השתלטות מחדש על ערי הגדה. היה זה מבצע מדורג שראשיתו ברמאללה, אף שלא הייתה יצואנית הטרור המובילה (זו הייתה שכם). רמאללה נבחרה משום שהייתה עיר הבירה של הרשות וכי שם, במתחם המוקטעה, היו ערפאת ורוב משרדי הממשל.

זו המלחמה הראשונה שניהל צה"ל, שבה המושג "הרב"ט האסטרטגי", שבמעשיו, אף שהוא בתחתית הרמה הטקטית, במחסום או בעמדה, עלול לייצר אירוע שיטריד את הדרג האסטרטגי הבכיר, היה כה משמעותי. דוגמה לכך ניתנה במעשיו של סמג"ד ביום השני למבצע "חומת מגן".

"בלילה הקודם כיתרו את מתחם המוקטעה לוחמי גולני, שאחרי כמה וכמה חדירות לעומק רמאללה הגיעו סוף סוף אל דלתו של יאסר ערפאת. המתחם הוקף מכל צדדיו, והחיילים החלו לסרוק את המבנים, ללא הוראות מיוחדות באשר לשאלה במי פוגעים ובמי לא. בעיצומו של היום השני כבר שהו לוחמי יחידת אגוז בתוך המבנה שבו שהה הראיס הפלסטיני הנצור" (עמ׳ 229).

לאחר שנפתחה אש לעבר הכוחות מגג המוקטעה הוחלט להשיב באש וסמג"ד אגוז עמד לירות טיל "לאו" לחלון חדר ספציפי במבנה. רגע לפני שהמג"ד, סא"ל תמיר ידעי, אישר לסגנו לירות אסר על כך מח"ט 500, אל"ם עוזי מוסקוביץ׳, ברשת הקשר.

"הסגן, חם על ההדק, היסס אם לעצור בו או לירות ולומר שלא שמע. ידעי היסס גם הוא. מצד אחד, הטיל כבר דרוך, ההוראה כבר ניתנה. מצד שני, כל העולם והקשר שלו יושבים על אותה רשת, וכולם שמעו את מוסקוביץ׳ חודל את האש. בתולדות צה"ל כבר היו אלפי מקרים שבהם הצליחו קצינים שלא לשמוע פקודה שכזו, אבל ידעי החליט לעצור את סגנו" (עמ׳ 229). בחדר אליו תכנן הסמג"ד לירות שהה אז יאסר ערפאת וישראל כמעט הרגה, מבלי שהחליטה על כך, את מנהיג העם הפלסטיני.

הפעולה ברמאללה הייתה מוצלחת. מה גם שכיתור המוקטעה נתן בידי צה"ל תמונת ניצחון, נוסח הנפת הדגל על הר סוריבצ׳י באיוו ג׳ימה, שלא חזרה על עצמה מאז. הדרג המדיני והצבאי הבכיר נוכח כי "ערי הגדה לא יהיו סטלינגרד, מוגדישו או כפר קנא. הפעולה התרחבה לבית לחם, קלקיליה, טול כרם, שכם ויישובים פלסטיניים נוספים. פרט למחנה הפליטים ג׳נין לא נרשמה כל התנגדות מאורגנת. בחודשים שקדמו ל"חומת מגן" הוכיחו היחידות יכולת גדלה והולכת לחדור לכל מקום שרצו, ושיככו את פחדיו של הפיקוד העליון. אבל המבצע, שצויר אחר כך כמערכה מתוכננת להכרעת הטרור הפלסטיני, לא היה יותר מהפעלת כוח מסיבית, ללא שום תכנית אב, על אויב כמעט בלתי נראה" (עמ׳ 218).

יתרה מכך, "מפקדים התקשו אחר כך להיזכר ולו במקרה אחד שבו הפגינו הפלסטינים התנגדות של יותר משניים־שלושה אנשים, שפרצו לרחוב וירו לכל עבר, בלי לדעת מה קורה ובלי שום שליטה מרכזית. התוצאה הייתה עשרות הרוגים פלסטיניים ומספר קטן מאוד של נפגעים ישראליים – למעט המארב האחד בג׳נין. זה היה קרב של שכונה, אמר אחד ממפקדי הגדודים לאחר מכן" (עמ׳ 219).

אין בדברים, הדגישו המחברים, כדי "להפחית מההערכה ליכולותיהן של החטיבות הלוחמות. פעולה בתוך שטח עירוני צפוף דורשת רמה גבוהה של פיקוד ושליטה, מפקדים ברמות הנמוכות המסוגלים לפעול לבדם ושימוש נבון ביתרונות הטכנולוגיים של צה"ל. בדרך כלל נחשב השטח הבנוי ליתרון עצום למגן. העובדה שמול צה"ל לא עמדו יותר מכנופיות לא מאורגנות אינה מורידה מהמקצוענות וקור הרוח של המפקדים ומאומץ הלב של הלוחמים" (עמ׳ 219).

האבחנה הזו חשובה במיוחד ויש בה כדי להסביר חלק מהכשלים של צה"ל ב־2006. הפלסטינים לא היוו יריב של ממש לצה"ל, בוודאי באיו"ש. מי שחשב שההתמודדות מולם היא הכנה טובה למלחמה טעה. אבל השנים עברו ומהלחימה ברצועת עזה במלחמה הנוכחית ניכר כי גם הם למדו והשתפרו.

במהלך המבצע עבר הרמטכ"ל מופז בין היחידות. "המפקדים, שחשו שהם עצמם ממציאים את שיטות הלחימה, את התכניות המבצעיות ואפילו את מטרת הלחימה, ידעו דבר אחד: הרמטכ"ל רוצה שיפעלו בכל הכוח. אני רוצה, אמר בביקור בחטיבת גולני, לקום כל בוקר ולשמוע שפעלתם והרגתם" (עמ׳ 220).

ערב הכניסה לשכם, "בעוד חטיבת הצנחנים מרוכזת בנתניה, הגיע מופז לביקור. זו הייתה החטיבה שלו, הוא שגידל את הקצינים שעמדו בראשה, והוא היה מפורש מאוד בדבריו: הגאוגרפיה לא מספיקה לי, אמר. אין שום טעם בזה שתיכנסו למרכז העיר ותגידו "כבשנו". בקלקיליה כולם ברחו, ומה יצא לנו מזה? אתם חייבים לגבות מחיר, כדי שהפלסטינים יראו מה הם משלמים על פיגועים. פרט להוראה הזאת, שהיה קל מאוד ליישם אותה – אחרי הכול, לא חסרו בשכם פלסטינים להרוג – לא הוצג למפקד החטיבה כוכבי ולקציניו כל יעד אמיתי" (עמ׳ 220).

"זו הייתה הפעם הראשונה שהצנחנים השתלטו על שכם, אבל לא האחרונה. בשנתיים שלאחר מכן הם חזרו אליה שוב ושוב, סרקו את אותם בתים, השתלטו על אותם צמתים" (עמ׳ 221). באחד מאותם מבצעים השתתפתי גם אני. ועדיין, מבצע "חומת מגן" הוא דוגמה למהלך נחוש שאפשר היפוך קערה של ממש שאפשר צה"ל החזיר לעצמו את השליטה המבצעית בשטחי יהודה ושומרון, גם אם לאחריו נדרשה לחימת בת ארבע שנים.

אבל האנתיפאדה לא התרחשה רק בשטחי יהודה ושומרון, והלחימה ברצועת עזה הייתה קשה ומורכבת. פיקוד הדרום הצטייר בספר כניצי יותר בהשקפתו ביחס לפיקוד המרכז, במיוחד לאחר דצמבר 2000, כשהוחלף אלוף הפיקוד יום טוב סמיה בדורון אלמוג.

כמו סמיה גם אלמוג "צמח בשורות חטיבת הצנחנים, ונודע כאחד ממפקדי השדה הבולטים שלה. הישגו החשוב ביותר היה במלחמת לבנון: כמפקד גדוד של יחידות חטיבתיות הוביל בהצלחה את החטיבה כולה עד לביירות. אחר כך פיקד על יחידת שלדג ועל חטיבת הצנחנים. כמפקד אוגדת עזה פינה את הרצועה עם כניסת הסכמי אוסלו לתוקפם, ואחר כך שקעה הקריירה שלו בתרדמה של שבע שנים. עתה הגיעה ההזדמנות שלו לחזור ולפקד על כוחות בקרב, והוא ידע בדיוק איך עושים זאת" (עמ׳ 33).

זה נבע, בין היתר, מהנחיה ישירה של רה"מ שרון. בביקורו הראשון של שרון בפיקוד הדרום, באמצע 2001, חשב אלמוג, שמצופה ממנו להציג תמונת מצב אסטרטגית ועשה כן בעזרת "מצגת פאואר פוינט, מהסוג שבצה"ל לא מסבירים דבר בלעדיו. הוא פירט את מצבם הסוציו־אקונומי של הפלסטינים, את "המושכים" וה"מעצבים" של תמונת המערכה" (עמ׳ 114).

שרון איבד את הסבלנות ולבסוף אמר: "אני מקשיב לך כבר חמישים דקות, אמר, ואני חייב לומר לך שבתקופתי, היו פחות דיבורים ויותר מעשים. לא ידעתי להפעיל את הקטנצ׳יק הזה (המחשב, שאלמוג הקרין ממנו את המצגת) או לדבר כמוך, אבל נלחמתי בטרור. איך אתה עוצר את ירי המרגמות?" (עמ׳ 115). המסר הובן והופנם.

פיקוד הדרום בהובלת אלמוג יזם שורה של פשיטות שביצעו בעיקר כוחות חטיבת גבעתי בפיקוד עימאד פארס, במהלכן הושמדו תשתיות טרור (מחרטות, משגרי קסאמים, מפקדות) ואמצעי לחימה ונפגעו מחבלים רבים. הלחימה שם הייתה קשה לא פחות, אם לא יותר, מזו שביהודה ושומרון ונמשכה עד להתנתקות מרצועת עזה ב־2005. אבל למרות שעזה נותרה, לכאורה, מעבר לגדר, הרי שקשה לומר שבאמת התנתקנו. זו הייתה רק אשליה. ובאוקטובר 2023 באה המציאות ונתנה לנו סטירה מצלצלת ומפכחת.

מתחילת הלחימה "עסקה ישראל באופן נמרץ בפרסונליזציה של העימות. לא העם הפלסטיני או אפילו הרצון הפוליטי הפלסטיני הם שניצבו נגד ישראל, אלא ערפאת. לא רק שרון אלא גם דמויות מפתח כמו עמוס גלעד, בוגי יעלון וברק עצמו תלו בו את שורש כל הרע. ערפאת תכנן הכול, ערפאת יזם, ערפאת אשם וערפאת ישלם" (עמ׳ 236). זהו באג כרוני אצלנו, ובכל פעם מוחלף הדמון התורן באחר במקום לראות, לנתח ולהתמודד עם מערכת שלמה.

המחברים אף חשפו כי בשלב מסוים נערכה סיירת מטכ"ל, עליה פיקד אז הרצי הלוי, למבצע שנועד לחטוף את ערפאת במטרה לגרשו מהשטחים. "אני לא יכול להבטיח שאיש לא ייפגע, כולל יאסר ערפאת עצמו" (עמ׳ 291), אמר הלוי בדיון אצל רה"מ שרון בספטמבר 2002 וסיכם בנחרצות, "אם יירו עלינו, נירה בחזרה" (עמ׳ 291). היעדר הוודאות שניתן להימנע מפגיעה בראיס מנע, ככל הנראה את אישור המבצע.

מנגד, המחברים ציינו כי בממשלה "הנושאים האמיתיים של ניהול המלחמה לא זכו לדיון של ממש. בשלב מסוים התעקש השר נתן שרנסקי שצריך להיות דיון במטרות המלחמה של ישראל. בהחלט, אמר שרון. יהיה דיון כזה בקרוב. השנה הייתה 2001; רק ב־2003 התפנתה הממשלה להגשמת ההבטחה" (עמ׳ 237). ויש לדברים האלו הד גם במלחמות אחרות, כולל זו הנוכחית.

אין בדברים לומר שלמהלכים הצבאיים לא הייתה השפעה. להפך. "מסוף 2003 אכן בלמו צה"ל והשב"כ את הטרור. השליטה בשטח מנעה מן הפלסטינים להתארגן מעבר לרמה המקומית, שאותה היה קל יותר לאתר ולסכל. הגדר הייתה משענת יעילה באותה אזורים שבהם הושלמה, ועל הבסיס שלה הנהיגו אלוף הפיקוד קפלינסקי ומפקד האוגדה אייזנקוט תפיסת הפעלה, שהתבססה על המודיעין המדוייק להפליא של השב"כ, על מינימום של נוכחות קבועה בשטח ופעולה רצופה של יחידות מיוחדות – מסוערבות ביום ופושטות במדי צבא בלילה" (עמ׳ 348).

תפיסה זו, שכונתה "מכסחת הדשא", המשיכה גם בימי מחליפו של גדי אייזנקוט, יאיר גולן, שפיקד על שורה ארוכה של מבצעים ופשיטות בלב הערים הפלסטיניות, והצליחה להביס את טרור המתאבדים הפלסטיני מאיו"ש ולהפחית את היקף הטרור באופן ניכר. הגדר, המכסחה וההתנתקות הביאו בפועל לדעיכת האנתיפאדה השנייה. זה לא קרה ביום אחד ואין תאריך מוסכם מתי היא נגמרה, אבל זה קרה. השאלה מתי החליטה ממשלת ישראל שאלו מטרותיה ושזוהי הדרך להשגתן, אם בכלל, היא דיון אחר.

בהקדמה כתבו המחברים שבערה בהם "התחושה שהרבה דברים שנתפסו כאמת, שהוסברו כאמת ושדוּוחו כאמת בשנים האלה, לא היו אמת כלל. בערה בנו התחושה שהרבה מאוד אנשים מתו והרבה מאוד אנשים שינו את דעתם על ההווה ועל העתיד, מהסיבות הלא־נכונות או ללא סיבה כלל. בערה בנו התחושה שלא יכול להיות שהכול יעבור ואנחנו לא נשאל מה בדיוק קרה פה" (עמ׳ 10).

הדברים נכתבים ערב יום הזיכרון 2025, וכמאמר מאיר שלו בספרו "יונה ונער" (עם עובד, 2006) "הרבה שנים עברו מאז, ובינתיים נפלו לנו עוד חללים, וכמה אפשר? גם היונות כבר לא באות" (עמ׳ 365). הליקויים, הכשלים וגם החוזקות שעליהם הצביעו עוד איתנו, גם במלחמה הנוכחית, ולא נותר לנו אלא לקרוא ולשאול את אותן שאלות ולקוות לתשובות טובות יותר.