אין פה ממש סיפור.
אז הסיפור הולך ככה: הזמן הוא אביב-קיץ 1977, כן, ממש לפני ובזמן המהפך. מהפך יש רק אחד ולא צריך לפרט.
במקומות שונים בארץ יש שכונות קשות ולקשות האלה הוסיפו גם עולים, למשל, קתרין הסבתא, מורה לצרפתית בעברה ברוסיה, גם הנכדים ויקטור הצעיר בן ה-16 ומאשה, שנה וחצי בוגרת יותר, הוריהם נהרגו בתאונה ברכב אותו קיבלו במתנה פה בארץ.
חוץ מהדמויות הנ"ל יש עוד כמה הכרחיות, למשל, נמרוד בכר, בנו של אל"מ בכר, קצין בכיר בחיל הים, וג'ולייט המרוקאית בעלת המינימרקט, שבזכות הצרפתית שלה, היא וקתרין מתחברות.
נשמע מורכב וזה ממש לא. בביתה של ג'ולייט גר גם הנכד הצרפתי, בתחילה מפגר ובסוף רק משהו שמאוחר יותר מקבל שם, אבל איש לא יכול לו ולא לגעת בו, והוא מתבגר נטול שליטה, עד בואה של קתרין, שדווקא לא חשבה מעולם "לטפל" בנכדים, אבל פתאום יש קליק.
ובמעבר מהיר לבית הספר בו לומדים ויקטור ונמרוד, והנה חידוש: ישראלי צריך לאמץ עולה. ויקטור, הילד הרוסי היפה, נקלט בטבעיות לא ברורה מאליה בביתם של הבכרים, מבלה המון שעות שם, מסייע לעלמה האם במטלותיה, מסייע לאחים הקטנים בשיעורים, מבלה שעות עם נמרוד וזה נגמר במשהו שהיום היו עושים מזה עניין קטן, אם בכלל, אבל אז, כששניהם נתפסים עירומים בסלון ביתו של נמרוד עם קמצוץ חשיש, בקושי לסיגריה אחת... אוהו.
ומאשה? מאשה שומרת על עצמה, תלמידה טובה, לא חנונית כלל וכלל. המידע בין ויקטור ומאשה זורם בטבעיות, הרי הם חולקים אותו חדר. כל כך טוב להם יחד עד לפיצוץ. גם קתרין הסבתא הליברלית, המודרנית יחסית, מוצאת עצמה מחוץ לביתה של ג'ולייט עם הצעה טובה לטפל בנכדיה שלה עצמה. עצה במקום. והכי מוזר? האקדח שנמצא במערכה הראשונה דווקא לא יורה במערכה השלישית.
תגידו שאתם לא מבינים כלום, אבל אמרתי לכם שאין סיפור והרעיונות היפים של אמץ עולה נגמרים בבכי, הניסיון להתקרב ל"מפגר" נגמר במראה דלת הכניסה מבחוץ, והאחות רוצה את אחיה בחזרה כי היא מבינה שזה לא יגמר טוב אצל הילידים.
אבל ה(אין) סיפור זורם בהחלט ואפילו יפה, קשה להניח את הספר מהיד, הדרמה תופסת תאוצה, בגידות מתגלות, האקדח חוזר ונעטף במגבת ועוד ספר יפה של אלונה קמחי בא לעולם ב-2012, מדבר על 1977 בטבעיות גמורה כאילו מלון קליפורניה מתנגן עכשיו ברדיו בטבעיות. רדיו גא גא.

"הוא חשב על ישראל, לא היזראיל הגלותית של הוריו אלא ישראל של הישראלים, כזאת שהיא מבית אלפא עד נהלל, של השירים הרוסיים והקיבוצניקים והבחירות והחיים הנעימים של המשפחות המסודרות. והוא חשב שאולי פעם הישראל הזאת תהיה גם קצת שלו." "ויקטור ומאשה" הוא ספר שמרגיש כמו עוגת גבינה נמסה בפה שעם כל ביס אתה כבר יודע טעמה של עוגה משובחת. הספר דורש התמסרות והוא לא נועד לוותרנים או לקוראים שמחפשים עלעול מרפרף שטוח. מי שטען שהספר לא מתרומם הוא פשוט לא חיכה לפינאלה.

העלילה מספרת על אח ואחות שהיגרו מאוקראינה לארץ המובטחת וכל זאת בזמן שהארץ מתהפכת בפתקי הקלפי הזרוקים על המדרכות כמו פתיתי שלג ב 1977. פוליטיקאים מבקרים את העולים החדשים שרק הגיעו לארץ שאפילו לא יודעים לקרוא את פתקי הקלפי ומה רשום עליהם, ומשכנעים אותם לבחור בהם כי מי ידאג להם לעולים יותר טוב מהם. (זה לא ספר פוליטי זה רומן יפהפה, פשוט זו הייתה שנת המהפך ומהפכים חייבים להזכיר). ביום הבחירות המדרכות היו ריקות מאדם כיוון שכולם ישבו מול המרקע. המילה הכי מדוברת שעברה מפה לאוזן באותו חודש הייתה "מהפך".

וכך יוצאי מזרח אירופה נשבעו שסיפור סטאלין לא יחזור לעולם. הסוציאליזם, הקומוניזם והתורים הענקיים למזון היו כבר היסטוריה והבשורה שממנה תצא תורה היא הדמוקרטיה החדשה של ארץ ישראל. והיא נתנה להם אופק חדש. ובזמן שההורים היו שקועים בלימוד עברית ותשישות כרונית מהחום ומציאת עבודה, הילדים צללו לעבר מודל חיקוי ישראלי משלהם. הם היו קנאים לכל דבר ולו "בעצם העובדה שנולדו כאן, במקום הזה שהכירו כל כך טוב, בתוכניות הטלוויזיה שהתמצאו בהן, באיירונסייד, במייק בראנט, דיויד קאסידי, חוברות סינרומן, במחקים ריחנים ובצבעי הפנדה שבקלמריהם, במאכלים הטעימים, בבדיחות הגסות שנשמעו פחות גסות בעברית, בסנוויצ'ם עם פסטרמה ורודה בארוחת עשר, בכל מה שהיה מרגש, שופע, טעים ואופנתי".

כל פרק או קטע ברומן מתקלפים עוד רבדים מהעלילה על קשי קליטה וילדים שעוברים בין קיבוצים ופנימיות, החברות אמיצה בין ישראלים לרוסים, השכונה, הפאנק, הסמים והאלכוהול. על חברה צעירים שמחפשים עצמם. על הישראלים הקיבוצניקים כמודל חיים מול בערותם בפילוסופיה והגות או מי היה דון קיחוטה או מדאה.
ככל שקוראים והופכים בסיפור הוא משתבח עם הקריאה עד סופו, ספק טראגי ספק שחרור קיטור על עוני ,יאוש, הרגשת אי - שייכות, חיפוש זהות עצמית, לא רק של עולה חדש בארץ חדשה מול הישראליות המגובשת אלא גם כמתבגרים בני 16, 17 שאיבדו את הוריהם ונשארו יתומים עם הסבתא..

יום אחד אחרי בית ספר מישהו אמר למאשה שתחזור לחור שממנו באה. "מעולם לא ראתה את עצמה כענייה בעבר. היו יתרונות בחיים בארץ קומוניסטית. כולם חיו פחות או יותר באותם התנאים, הרוויחו את אותה משכורת". "כולם התנהלו מתוך תודעה עמוקה שכל מה שטוב, טעים או נוח צריך "להשיג"".

מאשה מצאה בבניין את ואדים שהיה גונב מהצבא ומוכר בשכונה למרבה במחיר. הוא גם לימד אותה לירות באקדח וידע היכן להשיג כדורים. והיא הייתה אז רק בת 17 . הוא רצה שהליכוד יעלה והתלונן על גולדה ועל דיין ורצה לעזוב את הארץ ולהצליח בחו"ל. אבל אחרי הכל אמר לה "אבל אני אוהב את המדינה הלליפוטית הזאת".
וויקטור מצא לעצמו חבר, את נמרוד שהוא ומשפחתו אימצו אותו כמו בן ולא ידעו שהילד החמוד שהכניסו לביתם ביחד עם בנם היו בורחים מבית ספר לאכזיב, מעשנים, שותים ואוהבים מאוד אחד את השני. ויקטור היה עושה הכל להישאר שם. עם אבא אל"מ, והאחים הקטנים בוילה יפה הרחק מהשיכון המעופש עם ריח השתן שבו היה גר . נמרוד הסביר לו לויקטור למה הם לא יכולים להיות חברים יותר. וכמה השוני ביניהם הוא מהותי.

כי אדם כמה שהוא ינסה להיות כמו מישהו אחר, לרצות מישהו אחר הוא לא יצליח כי כל אחד יכול להיות רק הוא עצמו! שהדמוקרטיה זה לא סתם קאפריזה. בארץ לא מסתתרים או מסתירים זהויות אלא גאים במי שאנחנו ובמה שאנחנו כאן בארץ שלנו.
מאוד מאוד אהבתי את הספר...



ותודה לדינה שדיברה טובות על הספר..

כל הספר יש המון מוזיקה של שנות ה 70 אז שולחת שיר מתוך סרט נוסטלגי
https://youtu.be/FPUUvQVeqlA

היגרתי פעמיים בחיי. פעם אחת כילדה קטנה, יחד עם הורי. ופעם אחת כאישה בוגרת, לבדי. כשאני רואה ספר אשר עוסק בהגירה, בטח ובטח הגירה מברה"מ לשעבר, ועוד מאוקראינה! הארץ בה נולדתי! ועוד שמה של הגיבורה הוא מאשה, כמו השם שנתנו לי הורי! אני מרגישה שמצאתי אוצר.
כאן ציפתה לי אכזבה. באמת. הספר הזה בסדר. הוא פשוט בסדר. לא טוב ולא רע, ממש באמצע. אולי ציפיתי ליותר מדי, אני לא יודעת. יש כאן סיפור שהוא טראגי באמת. סיפור עלייה קשה, קשיי קליטה אמיתיים (סיפור העלייה שלי נהדר, אגב! אבל זה לא הנושא :) ). אבל הסיפור איטי כל כך, עד רמה כזאת שקשה להתחבר אליו. יש בספר כל כך הרבה תיאורים ומליצות והכל כל כך מוגזם. הייתי מנקה לפחות חצי מכל זה והיינו נשארים עם סיפור עצוב ומרגש ואולי אפילו שובה לב, אבל הרגשתי שזה ממש קשה להתמסר לסיפור בצורה כזאת. מרוב נסיון לכתוב בצורה וירטואוזית, מרוב תיאורים ואיזכורים של ספרות רוסית- כבר לא רואים את היער, את הדמויות. וחבל. סופר טוב צריך גם לדעת מתי לעצור.

דבר נוסף שהטריד אותי זו הכריכה. מצולמים שני בני נוער, המסקנה היא כמובן שאילו הם ויקטור ומאשה. אבל יחסית בתחילת הספר שניהם מתוארים בצורה שונה מהמצולמים. אולי זו קטנוניות, אבל זה מוזר לי. כשאני קוראת אני מדמיינת את הדמות אותה אני קוראת, אבל בכל פעם שמביטה על הכריכה של הספר אני רואה דמות אחרת.

קראתי, ממשיכה הלאה.

****


לכאורה, חבריי המושבעים, יש כאן את כל החומרים לספר משובח. שנות השבעים, נעורים, קשיי קליטה, יתמות טרגית, עולים מרוסיה, רגש, מלים יפות, יש שיאמרו גם הומור, ישראליות, התאקלמות, מיניות מתהווה ומבולבלת, סמים, אלכוהול, אח ואחות נגד שאר העולם, התנסויות חדשות, אירועים מדוייקים, התנסחויות מתוחכמות.

אלא שמה?

שבסיכומו של דבר -
who gives a flying fuck?

בוודאי שלא אני.

נתחיל בשם הספר. ויקטור ומאשה. יש שתי דמויות ראשיות. ויקטור ו... נכון. אז חוסר המאמץ הזה, של למצוא שם נורמלי, שגם אומר משהו על הספר, חלחל אליי כבר מהעמודים הראשונים. ואז המחלה הזאת של סופרים ישראלים, ה"שמי-זרחיניטיס", לפרוש את הדמויות ההו-כה-אותנטיות ולתאר סצנות קטנות וטעונות שלא מעניינות אף אחד... זה כל כך משמים, והחיים קצרים כל כך, והספרים הטובים רק הולכים ומתרבים, הממזרים.

לא, באמת. אני לא חייב תעלומת רצח (באמת שלא, אנקה) כדי לקרוא את הספר כשאני על קצה הכורסה, כוסס ציפורניים במתח. זה יכול להיות גם סיפור על מרצה זניח לספרות אנגלית באוניברסיטה במיזורי שלא קורה לו כלום בחיים. אבל אני חייב שמשהו, לא יודע מה, אבל משהו, יפתה אותי להפוך את הדף הבא כי אני באמת מתעניין במה שיקרה הלאה ולא אלכסן שוב ושוב מבטים אל המדף, משתוקק כבר לספר הבא שיעיף לי את הסכך. מטאפורות, חכמות ומעניינות ככל שיהיו, לא עושות ספר טוב.

הגעתי לעמוד 155. די. באמת. באמת, אין טעם. הספר הזה היה לי כמו בורקס מאתמול שיצא מהמקרר עכשיו, ולא, אדוני. אני לא יכול לחמם.

****

מאשה וויקטוריה מאבדים את הוריהם בתאונת דרכים.
קטיה הסבתא נוחתת בארץ כדי לגדל אותם,עולה חדשה.
האח והאחות נאחזים אחד בשני בכדי לשרוד את חייהם,כל התסכול והכעס מורידים אחד על השני,אבל מה שמאחד בניהים זואת אהבה של אח ואחות שחיים בעולם מוזר ואכזר.
קראתי אותו ביממה ספר מעניין.

ויקטור ומאשה הם רומן חדש מפרי עטה של אלונה קמחי. הרומן מתרחש בשנת 77 בישראל המשוסעת, מלאת המהגרים ורווית המתחים. במרכז הרומן צמד אחים- ויקטור ומאשה שעלו ארצה עם הוריהם מרוסיה, אך לאחר שההורים נהרגים בתאונת דרכים מוצאים עצמם במוסדות חינוך שונים עד שהסבתא לא עולה ארצה כדי לשוב ולאחד אותם לכדי משפחה אחת, אך לא כל קרע אפשר לאחד ובכך עוסק הרומן.

הרומן מלא בתיאורים של תחושות ומקומות לצד המחשבות של כל דמות, אך אני מצאתיו קשה לקריאה לאור הקשיים הרבים שעלו בו ותיאורי המציאות. לכן, קריאתו של הספר ארכה זמן רב.

האורך של הרומן הינו רב מדי לטעמי והיה מקום לקצר קצת. המחשבות של הדמויות השונות נכנסות ומשתלבות זו בזו ולפעמים נאלצתי לחזור אחורה בכדי להבין את מחשבותיו של מי אני קוראת.

לסיכום, הספר עוסק בתקופה מיוחדת במיוחד בתולדות המדינה, תקופה של חברה עם שסעים ומתחים העומדת לפני פיצוץ,אשר באה לידי ביטוי במהפך הפוליטי. הספר סוקר את המתחים שבין תחושת הזרות והבית, בין עולים לבין וותיקים, בין אשכנזים לבין ספרדים.

ספר מעודן על מספר רב של נושאים.
- החריג או הרגשת החריגות והזרות.
החריגות היא של עולים מרוסיה אל סביבתם, ובעיקר , והנסיונות להיות חלק מהחברה.
עולים המגיעים לארץ לחברה שונה, מלאי ציפיות להתערות מהירה, מונעים בראש וראשונה על ידי , תרבות ( כן גם לישראלים יש תרבות מבלי לציין את איכותה), והרגשת זרות.
הפתרון : חיפוש הנחות ממך ( מרוקאים).
השלב הבא , השתלבות כמו הסבתא של מאשה וויקטור עם סבתא מרוקאית בקשר שטבעי, עם זרימת ורגשות וחוויות ברמה הבסיסית ביותר.בלי הסתכלות מלמעלה (גם לא של המרוקאית המסודרת ואמידה יותר).
- נעורים בצל יתמות,חיפוש חברה ומקום עלי אדמות.
כל קשר חיצוני נשדון לכישלון כי לעיתים יש מרכיב ניצול בצד החזק יותר, והרגשת נחיתות אצל ויקטור ומאשה.
- הקשרים עם העולם החיצוני ,נבלמים מול הנוחות של קשר סימביוטי בין האחים. בבחינת" אנחנו מול העולם".ועדיין ויקטור ומאשה ממשיכים לחפש קשר והתנסות חיצונית ליחסים ביניהם.
הקשר הוא עוגן להיפתח החוצה.
- הבשלה המינית, וחיפוש הזהות המינית. חלק זה יכול להיות בלי קשר לעליה ומרכיבים אחרים.
הספר כתוב נפלא. העלילה נבנית צעד צעד הוא מצריך אורך רוח בקריאה אבל שכרה גבוה.
יש כובד מסויים ומועקה, אבל הספר כתוב נפלא, ומסתיים בנימה אופטימית.


ממליץ מאוד.

ויקטור ומאשה הוא סיפור על זוג אחים העולים עם הוריהם מאוקראינה לארץ ישראל בתחילת שנות ה-70. לאחר שנתיים הוריהם נהרגים בתאונת דרכים.בעקבות מות הוריהם האחים נאלצים לנדוד בין פנימיות וקיבוצים עד אשר לאחר מספר שנים הם נלקחים תחת חסותה של סבתם, שהחליטה לעלות לישראל במטרה לדאוג ולטפל בנכדיה החיים שם. עלילת הסיפור מתמקדת בתהליך התבגרותם והיטמעותם של האחים בשכונת עולים בקריות לצד סבתם שמנסה אף היא להתמודד עם קשיי ההגירה והקליטה במדינה זרה. כל אחת מהדמויות חווה תהליכים שונים והתפתחויות שונות המתוארים בצורה מובנית וסוחפת על ידי הסופרת לאורך דפי הספר. מה שאהבתי מאוד בספר, הוא החדירה הבלתי פוסקת של הסופרת לעולמם הפנימי של הדמויות. תיאור המחשבות, ההגיגים והרצונות האישיים של הדמויות בפרקי הספר השונים לצד ההתרחשויות בזמן אמת או במבט לאחור הוסיף נופך אישי מהותי בהבנת עולמם הפרטי. נקודה נוספת ומעניינת שמאוד חיברה אותי לעלילתו הייתה התקופה החברתית והפוליטית שבה העלילה מתרחשת. לעניות דעתי, הסוגיות החברתיות המוזכרות בעקיפין בספר הן מהותיות ולרוולנטיות גם לעידן שאנו חיים בו היום.
סוגיות כמו תהליך קליטה של עולים במדינה חדשה/ יחס החברה הישראלית כלפי עולים חדשים/ מוצא האדם והקשר להצלחה בחיים עוררו בי רצון מחודש להבין ולדעת יותר על החברה והתרבות הישראלית בעקבות קריאת הספר.

רומן מצוין המציג מערכת יחסים מלאת ניגודים ומרתקת בין אח ואחות מאוקראינה על רקע יתמותם בארץ, מטאפורה ליתמות ולאחרות החברתית והפסיכולוגית בהוויה הישראלית של סוף שנות ה-70 בפריפריה בארץ.

המוטיב הלגדרי של הנזל וגרטל מתגלגל בדמותם של ויקטור ומאשה המחפשים את דרכם, ופורעים כמעט כל מוסכמה לשם הישרדות בגין "כאב שתי המולדות" (ל. גולדברג) והשסע התרבותי ביניהן.

מומלץ בחום!
לאה פוקס