מכירים את ההרגשה הנפלאה הזאת של ספר שלא יוכל לאכזב? הרגשה של ציפייה מרגשת, כי אתם יודעים שאין סיכוי שלא תהנו, למרות שהסיפור יהיה מוכר קצת והדיאלוגים לפעמים יחזרו אחד על השני? הרגשה קצת כמו שמיכת פוך באמצע יום גשום. זו בדיוק הרגשתי כשספרי שרלוק הולמס עוברים מהספרייה בסלון לשידה שליד המיטה.
בקובץ סיפורים הראשון שקראתי לפני כמה חודשים שני סיפורים הוזכרו ללא הרף: "חקירה בשני" ו"חותם הארבעה". ללא ספק שני הסיפורים אכן מהווים אבן דרך עבור שרלוק הולמס, ווטסון והיחסים ביניהם. ב"חקירה בשני" הכל מתחיל ואילו "בחותם הארבעה" מתגלה הולמס בגדולתו, שכן החקירה היא ללא ספק המורכבת והמעניינת ביותר ופתרונה הסופי דורש מהבלש המהולל להזיע מעט.
אז מה היה לנו כאן? אוצר מסתורי, גופות מעוותות, חיילים אנגלים, הודים, סיקים, ילידים, חיצים מורעלים, נכים, ג'ינגי'ם ומרי מורטסון אחת.
תעלומת האוצר שנעלם מגיעה לפתרונה כמובן, אך ווטסון שמצא אהבה במהלך ההרפתקה עתיד לעזוב את רחוב בייקר, דבר שישאיר חותם על היחסים בינו לבין הולמס, כאשר האחרון לא מסוגל אפילו לברך את ווטסון לרגל נישואין.
ספר מקסים, קדימון נפלא לחלק שני של סיפורי הולמס שאקרא לאחר תקופת צינון קצרה. החסרון היחיד שלו - כך כך קצר שבא לבכות:-(


















