יש ספרים שאין לי מושג למה אני בכלל קוראת אותם. אני יודעת שהם יהיו מדכאים, ברור לי שאבכה. ובכל זאת אני לא מצליחה להתאפק, גם אם אחרי כמה עמודים אני נוכחת שהכתיבה בינונית מינוס. כאילו שאם אקרא על כל הפחדים הטורדניים שמסתובבים אצלי בראש הם לא יתרחשו במציאות.
הספר "אישה אחת הולכת לרופא" הוא דוגמא לספר כזה. כבר מהכריכה האחורית למדתי שמדובר בסיפור אמיתי, סיפורה של אישה נשואה עם ילדה פעוטה שמגלה יום אחד שהיא חולה בסרטן השד וחייה וחיי משפחתה מתהפכים. בעלה הוא שמספר את הסיפור מנקודת מבטו.
ובכל זאת התחלתי לקרוא ולא יכולתי להניח מהיד. למרות, ואולי בגלל, התיאורים הקשים. ריי קלון לא מרחם על הקורא ולא חוסך בפרטים. הוא כותב על ה-כ-ל, מהרגע הנורא של גילוי המחלה, ההבנה שאיבחון רפואי שגוי גרר את המחלה במשך שלוש שנים יקרות שעלו לאישה בחייה, פרטי פרטים של זוועת הטיפול הכימותרפי. מה ששבר את ליבי יותר מכל הוא דווקא התיאור של נסיונות האישה החולה לחתל את התינוקת שלה, ללא הצלחה. אני יכולה לדמיין כאב פיזי, אבל הרעיון שלא אוכל לטפל בתינוקת שלי היה בלתי נסבל. אני לא מכירה מישהו שלא היה מזדהה עם הספר עד לנקודה הזו, כך שהדמעות ששפכתי אינן יוצאות דופן.
אבל קלון לא חוסך מהקורא גם את מה שלא מקובל לדבר עליו – סבלו של בן הזוג. זה שצריך פתאום לטפל באשתו הצעירה שהפכה לסעודית, לנחם אישה שחרב מאיימת מעל ראשה והיא חסרת אונים ופוחדת. ומה עם החרדה שלו? מי יטפל בו ויפיג את בדידותו?
קל היה להזדהות עם המצוקה של הבעל אילו היה נתמך על ידי אמו או אחותו, אבל קלון בוחר להתנחם דווקא אצל המאהבת שלו. הבעל שבסיפור אינו צדיק כלל ועיקר. הוא בוגד סדרתי באשתו עוד לפני האסון, וממשיך בבגידה שלו ביתר שאת אחריו. וכאן הקורא שרואה עצמו מוסרי נמצא בדילמה. נכון, זה "לא יפה" לבגוד. בעלים לאישה חולת סרטן אמורים לטפל בה במסירות ולא להרהר בזיון עם המאהבת שלהם. הם לא אמורים להיות מיניים בכלל בתקופה כזו. כל זה נכון בעולם אידאלי. אבל מה אם המאהבת היא זו שנותנת לבעל כוחות והופכת אותו למטפל טוב יותר באישתו? האם למישהו מאיתנו יש בכלל זכות לשפוט אותו?
אין ספק שהספר מעלה דילמות לא פשוטות, והוא גם כן ואמיתי ולא מתחסד. הכתיבה קלילה וזה יתרון בעיני כי הנושא עצמו כבר משרה כובד בלתי נסבל. מה שלא אהבתי הוא את הכתיבה הבינונית שלא לומר ירודה משהו, ואת העובדה שהדימויים לקוחים מעולם הכדורגל והמועדונים. אבל זה עניין של טעם.
אסיים את הביקורת במה שאולי הייתי צריכה להתחיל בו. קראתי את הספר לפני מספר שנים, לפני שבכלל חשבתי לכתוב ביקורות. נזכרתי בו עכשיו כשגיליתי שלאמא שלי יש גידול סרטני בבטן וחברה שלי חולה בסרטן השד. כשקראתי את הספר בכיתי, כששמעתי את הבשורות הללו כבר לא הייתי מסוגלת לבכות. אין לי מושג איך להתמודד עם המחלה של אמי, שכפי הנראה התגלתה בשלב מוקדם מספיק. הסיפור של חברתי מזכיר את זה שבספר. אבחון שגוי שגרם לעיכוב של יותר משנה בגילוי המחלה, שני ילדים קטנים בבית שהיא לא מסוגלת לטפל בהם. וכאילו מדובר בטלנובלה גרועה במיוחד, היא היתה בהריון כשהתגלתה המחלה ונאלצה להפיל. אני כל כך מקווה שאצלנו יהיה סוף שונה מזה שבספר, וחבל שבמציאות אי אפשר לדפדף לעמוד האחרון כשהמתח בלתי נסבל ולגלות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
