אני חייבת להודות שהספר היה די משמים, עד הפרק ׳התאהבות׳ (עמ׳ 88-100).
באופן די פרדוקסלי הפרק מדבר דווקא על חוסר היכולת של ברוד, גיבורת החלק ״ההסטורי״ של הסיפור (המתרחש במאה ה-18 וה-19) לאהוב ולהתאהב. הדבר הקרוב ביותר שיש לברוד לאהבה הוא אביה המאמץ יענקל, גבר שיכול להיות הסבא-רבא שלה, בחור בודד בן 84 שמתחיל לסבול מסימני האלצהיימר.
ברוד מגלה סוגים שונים של עצבות, ובעיקר ״עצבות האהבה ללא שחרור״ - יש בה כל כך הרבה אהבה לתת אבל שום דבר לא מספיק מרגש או מספיק יפה כדי לזכות באהבתה.
ולעומתה יענקל, האתאיסט הסנילי, חושב לראשונה בחייו בקטע מעלה דמעות: ״אני חייב להודות על כל מה שיש לי, ולהשלים עם כל מה שאיבדתי ולא איבדתי. ניסיתי מאוד להיות אדם טוב היום, לעשות דברים כמו שאלוהים היה רוצה, לו היה קיים. תודה על מתנת החיים ומתנת ברוד, הוא חשב, ותודה, ברוד, על שנתת לי סיבה לחיות. אני לא עצוב. הוא החליק תחת מצעי הצמר האדומים והביט היישר מעל לראשו. אתה יענקל. אתה אוהב את ברוד״.
מלים כל כך פשוטות שאומרות כל כך הרבה, ולקח ליענקל עשרות שנים כדי לשכנע את עצמו, סוף סוף, שהוא לא עצוב, שיש לו על מה להודות.
החלק העכשווי יותר של הסיפור מתרחש בשנות ה-90 של המאה ה-20, ובו מככבים ה״גיבור״ שהוא למעשה ג׳ונתן ספרן פוייר המגיע לאוקראינה כדי לחפש את כפר הולדתם של אבות אבותיו (ובהם ברוד, הסבתא של הסבתא של הסבתא של הסבתא של הסבתא שלו), ואת אוגוסטין, הנערה שהצילה את סבו מן הנאצים.
אך הסופר אינו ה״מספר״. המספר הוא אלכס, צעיר אוקראיני דובר ״אנגלית״, שהוא מעין גרסת בטא של אולגה, ה״תורגמנית״ הבולגריה מ״החיים על פי לובקה״. האנגלית העילגת שלו (בתרגום חביב של אסף גברון, שמצליח להעביר את רוב דקויות הטעויות של אלכס), היא בעצם הגיבורה העיקרית של החלק הזה של הסיפור.
חלק נוסף של הסיפור מתרחש בשנות ה-30 ועד 1941, ממש לפני ובשעת פלישת הנאצים לאוקראינה, ומספר את קורותיו של ספרן, סבו של ה"גיבור", מילדותו ועד לטרגדיה הבלתי נמנעת.
ואכן, אני לא מצאתי את מה שמתואר בגב הספר כמסע בנוסח "שלושה בסירה אחת", כמצחיק, אלא דווקא כטרגי. בכל שלושת חלקי הסיפור, המסופרים לסירוגין, משולבים אושר קטן עם צער גדול, כאשר החלק המתייחס למלחמת העולם השניה הוא כמובן המזעזע ביותר.
אף שקיימים בספר חלקים פחות מרתקים, רובו מרגש, חלקו עוצר נשימה, והסוף מחבר יחד את כל הקצוות, ושם קץ לכל...
