לאה איני עטופה בחלוק עליו רקומות המילים ורד הלבנון מספרת את סיפורה של חיילת בשם ורד שמחליטה לעשות מעשה בימיה הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה ומתייצבת במחלקת השיקום בבית החולים תל השומר ומבקשת להתנדב ולסייע לחייל.
מנהל המחלקה שלא מבין מהיכן "נפלה" עליו החיילת מעניש אותה בכך שהוא מפנה אותה לחייל היחיד שבגד בעקרונות המלחמה ופגע ברכושה על יד כך שניסה להתאבד בירי כדור בראש ונשאר פגוע מוחין על סף צמח. משם נפתח הסיפור. ורד החיילת מתחילה לספר לחייל מבלי לדעת אם הוא מבין או מקשיב לה את סיפור חייה.
ואז בערך בעמוד שבעים מסירה לאה איני את החלוק הדק המפריד בינה ובין החיילת ונעמדת עירומה מול עיניי הקורא. חשופה בגופה ובנימי נשמתה. בהרבה אומץ וביד בטוחה היא מספרת על ילדותה ובגרותה במקביל להווה של ימי מלחמת לבנון הראשונה.
ספרים מסוג ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות הם לא כוס התה שלי בלשון המעטה, גם מספרים שכתוב עליהם 'מבוסס על סיפור אמיתי' אני משתדל להתרחק. משהו במציאות של ספרים כאלו מגביל לי את חופש האפשרויות שאני מחפש בסיפורת. למרות שידעתי שהספר הוא אוטוביוגרפי גם לפני שהסופרת הסירה את החלוק אהבתי אותו מתחילתו. יתכן שהדבר נעוץ בכתיבה של לאה איני ובעובדה שאם לא הייתי יודע שזה סיפור אוטוביוגרפי הייתי "קונה" אותו כבדיה.

זה לא ספר קל, איני מתארת ילדות עם אימא מתעללת ואב ניצול שואה שבחר בבת הזקונים שלו להיות המועדפת. זאת שלה יכל לספר את כל סיפורי הזוועה , זאת שליטף בחיבה שגלשה מעבר למה שמותר, אבל הספר לא כתוב בכבדות. איני מדלגת בקלילות מילדה בת חמש לחיילת צעירה לילדה בת תשע לנערה. מדור שני לשואה לדור שני לעולים לבת ים של שנות השבעים ולתל השומר.
אחד הדברים שאהבתי בספר זה המבט של הסופרת על הילדה שהייתה. מבט אוהב ומפרגן גם במקומות שהייתה יכולה להסתכל על עצמה ולשפוט, כאילו היא נותנת לאותה ילדה את הפרגון שמשפחתה סירבה לתת לה. אחד הקטעים שאיהבתי ( ואני לא מצליח לאתר אותו בספר) מתאר אותה כילדה סקרנית בת תשע שנעמדת בין שני בעלי חנויות לשמלות כלות. שניהם ממורמרים ורוטנים והיא מקפצת בין שניהם לאזן עד ששניהם חוברים לסלק אותה.

לאה איני לא הייתה ברשימת הקריאה שלי עד שראיתי אותה בשיח סופרים בפסטיבל הסופרים האחרון בירושלים. ידעתי שיש סופרת כזאת אבל שיערתי שהיא שייכת לספרות הישראלית הכבדה ומלאת המטפורות. היא הרשימה אותי באותו מפגש וסיקרנה. בקול כמעט אדיש היא עקצה והשתובבה ואז סיפרה שאחותה קנאה בה על כך שהיתה הילדה המיוחדת של אבא מבלי להבין את המשמעויות של אותה "מיוחדות". לאחר מכן קראתי רעיון איתה ומשם הדרך לורד הלבנון הייתה קצרה.
הכתיבה של איני היא מדויקת ומתנגנת ואינה , לשמחתי, עמוסה בדימויים ומטאפורות. זה ספר עבה ואוטוביוגרפי ועדיין רובו קולח. הביקורת היחידה שיש לי עליו היא שבשליש האחרון מספרת איני על עלבונות כגון השיעורים הפרטיים , הדברים הללו לאור הסיפורים היותר גדולים מתגמדים וקצת מרגישים שאם נפתחה תיבת הפנדורה החליטה הסופרת לספר כל דבר שעבר עליה ושם היה מקום לצמצם.

העטיפה של הספר יפיפיה ומחמיאה לו.
זה ספר מצוין ואני מאוד ממליץ עליו. בת המקום של הסופרת כבר מחכה לי על המדף.

ציטוט:
"אבא סוחט את רגשותיי מילדות. מפעיל עלי את כל התנורים של אושוויץ כדי שאכתוב את הסיפור שלו ושל משפחתו המושמדת למען הדורות הבאים, למען כל אלו שלא מכירים בכך שיהודי יוון היו בשואה...
בבית אני אומרת לאבא לא, בלי פרפור של היסוס, ואחר מוכשת מנחש המספרים שעל זרועו, ממועקת עיניו. אין כוח ככוחו של הקורבן. אבל יותר מכל אני נצלבת מהחרטות. כי כל עוד אצבעותיו של אבא לא נגעו, אני מאשימה את עצמי שאולי אני אכזרית כמוהו, מנגלה קטנה עם סולם ציפיות. אבל רגע אחרי פלישת אצבעותיו..."

ראיון עם לאה איני על ספרה "בת המקום" שמדבר יותר על ורד הלבנון והמניעים לכתיבתו:
http://www.haaretz.co.il/magazine/ayelet-shani/.premium-1.2328923

את ורד הלבנון כבר הכרתי מזמן, כאשר נכנסתי ללימודי הכתיבה עם לאה איני ובעקבות לימודי הלאדינו שלי שמעתי עליו. אז בתחילת הסמסטר האחרון שלי באונברסיטה 4 חודשים לפני הקורונה לקחתי מהספריה, והתחלתי לקרוא אותו רק מלפני חודש וחצי. הסיפור מגולל את סיפורה של לאה שקוראת בשם בדוי ורד, חיילת שעומדת להשתחרר מגוללת על חייה לחייל פצוע מחוסר הכרה והיא מספרת לו על כל סיפורי חייה, ועל יחסיה עם הוריו והתאהבות שלה בו. מספרת על האב ניצול השואה שאיבד את משפחתו בסלוניקי ושמכה בה, והניצול המיני שעברה מהרס''ר והביטחון העצמי הנמוך שלה כלפי סובביה. חשתי שהספר הזה כבד לי מדי, לא שהוא לא כתוב טוב, אני רואה כאן הרבה זיכרונות, והרבה חזרות. אין ספק שאיני כותבת מדהים ופרס עגנון שהעניקו לה השנה ללא ספק הגיע לה, אך הספר הזה הרגשתי שהוא מן אוטובגיורפיה על חיה, איזה שפיכה נפשית, ספר טיפולי, היה לי לעיתים קשה לעקוב אחר הספר, למרות הכתיבה המרשימה שלה וקטעים מרגשים עם בני משפחתה.

כתבה: פרופ. עמיה ליבליך

זהו ספר כמו שירה. שירה של 543 עמודים. קראתי אותו לאט, כמעט כחודש, בכל פעם עמודים אחדים, ולא יכולתי יותר. אי אפשר לחלוף על סיפור זה ביעף. כל שורה מלאה ציורים וצלילים, מפעימה בהמון הפתעות ושפות דיבור, מקפיצה מתקופה לתקופה, מהקשר להקשר, מבקשת את הקורא לעצור, להרגיש ולהרהר על הכתוב.
שני סיפורי נטישה שוברי לב נפגשים בסיפור זה: המספרת, ורד, היא לאה, חיילת צעירה, חוותה נטישה חוזרת בילדותה. בת לאם קרה ואדישה, שהקשיחה את ליבה לעומתה בבית, התעלמה ממנה, ושכחה על קיומה כשאשפזה אותה בבית החולים או שלחה אותו לגן הילדים. אל הדחייה האימהית הממשית והמדומיינת התלוותה התעללות מינית מצידו של האב, אותו היא מכנה השטן, אך גם מגוננת עליו בכל ליבה. אם כי לא קיים עם בתו יחסי מין של ממש, הרי מאז ילדותה המוקדמת הדגיש וביטא את משיכתו הפיזית כלפיה בכל דרך אפשרית, והיווה סכנה לשהותה בבית ביום או בלילה. היותו של האב יווני ניצול שואה, ששרד את אושוויץ יחידי ממשפחתו, מוסיפה ממד מסוייט להתעללותו בבתו האהובה. ומנגד, סיפור הנטישה של יונתן, חייל צעיר במצב 'צמח' לאחר ניסיון התאבדות כושל במהלך שירותו ערב מלחמת לבנון הראשונה. דומה שכבר קודם לפציעתו האנושה ננטש על ידי משפחתו וחבריו ליחידה, נטש את החיים מרצונו, וגם עתה, כצל חסר קיום או זהות, הוא חווה התעללות על ידי הפצועים המשתקמים כמוהו בבית החולים.

הסקירה המלאה באתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=78

ספר מאד מאד ישראלי. אולי הכי ישראלי.
אוטוביוגרפיה של ישראלית מיום לידתה בשנות השישים ועד למלחמת לבנון הראשונה.
כתוב בהמון אומץ,לחשוף בצורה ישירה זכרונות קשים בלי לעטוף אותם ובלי לרחם על אף דמות.
ספר שטומן בתוכו המון כח פרטי וששואב את הקורא כמו מגנט.
לאה בת לניצול שואה ולאם אדישה מעדת דוברי הארמית מתחילה את חייה מנקודת פתיחה דלה ביותר.
סיפור המסגרת של הספר שהינו בעיני מיוחד מאד - בזמן מלחמת לבנון הראשונה מגיעה חיילת למחלקת השיקום בתל השומר
ומבקשת כצעד מחאתי להתנדב וללוות פצוע מלחמה.
צריך לזכור שלפני שלשים שנה זה היה חריג (היום בכל מקום ובכל פינה כמעט יש מתנדבים רבים - וזה כשלעצמו מבורך).
צוות בית החולים לא יודע איך "לאכול" אותה לכן "משדכים" לה חייל שניסה להתאבד מספר שעות לפני הפלישה ללבנון ונותר
פגוע מוחית ושבר כלי.
לאה שבוחרת בשם ורד (שם מאד סמלי. ורד זה סוג של פרח קוצני שיש כמותו מאתיים מינים נפוץ בעשרות צבעים וגוונים, הורד הוא סמל הסוציאליזם/מאבק. מפיקים ממנו מי ורדים, משמש כצמח מרפא\ חליטת תה וריפוי כל מיני תחלואים. - בקיצור שם שמתמצת את כל תחלואיה שיבואו בהמשך) מבקרת את יונתן באדיקות ובמסירות שבועית ובסוג של מונולוג מספרת לו את סיפור חייה.
הדמות המרכזית בספר היא האבא. ניצול שואה מקהילת יהדות יוון ששנים רבות שהממסד הישראלי הדחיק אותה הצידה (אני שמעתי עליה מהראיונות של פוליקר כשהוציא את תקליטו "אפר ואבק" לפני עשרים ושבע שנים) האב שאותו מכנה "שטן" מסמן אותה לזו שתספר את סיפורה של קהילה מפוארת זו שהיתה ממגורשי ספרד ושרדה מאות שנים והיתה מעמודי התווך בסלוניקי, כמעט ונכחדה כולה בשואה.
האב שבמקום לקרוא לילדתו סיפורי ילדים שמתאימים לגיל ארבע מספר לה ומשתף אותה בסיפורי הזוועות מהמחנות אותם שרד וסיוטיו הליליים משפיעים על כל המשפחה והופכים את הבית למיני מחנה ריכוז (עם המון ציפורי שיר בכלובים).
האב הזה שבנוסף גם נמשך גופנית לילדה הזו שמשום מה כבר מגיל ארבע היו לה תובנות שהליטופים והחיבוקים של אבא הם כבר מעבר וזה כבר לא בסדר. מכאן ואילך לכל אורך ילדותה ונעוריה מתגוננת בפחד מפני ומידיו. היא שונאת אותו אך גם אוהבת אותו. לא מייפה את המציאות, מתארת אותו כמו שהוא - אנאלפבית וחכם מאד.
האם "הלוח" כפי שהיא מכנה אותה, אדישה כלפיה ולא מסתירה כלל את העובדה שהיא מיותרת בעיניה וכי נולדה בטעות, מתעללת בה, נוטשת אותה בכל מקום אפשרי (בגן, בבית חולים) פשות מתה "להפטר" ממנה.
יונתן החייל שלו היא מספרת את הסיפור מייצג בעיני את ישראל האחרת, החזקה, המשכילה והעשירה. ילד שמנת שהיה לו הכל בחיים אבל מאס בהם ונטל את נפשו בכפו. (כמעט).
המספרת ויונתן הם שני קצוות ושניהם קורבנות. הוא בן 18 שהמדינה שולחת לצבא ולמלחמה והיא שורדת התעללויות, דחויה ולכן היא מתחברת אליו מכח היותה שונה ודחויה.
זה כוחו של הספר שהוא שלל סיפורים, שכונתיים. סיפור שכונת שפירא ותושביה השקופים והמצולקים כמו חייה של הסופרת, מאבקם וחייהם היומיומיים.
ספר מטלטל ורציני שיש בו הכל וגם המון תקוה ונקודות אור בדמותם של הסבתא והכלב שמהם היא מקבלת המון אהבה, והחיבור ביניהם נותנים לה כח שהופך אותה מברווזון מכוער לברבור ובמקרה הזה ילדה ללא ספרים כלל בביתה אך עם רצון ויכולת ברזל והופכת ברבות הזמן לסופרת של אותם ספרים שערגה ורצתה בהם.
לאה איני- היה לי העונג לקרוא את ספרך זה ובטח ובטח אמשיך לקרוא את שאר ספרייך.
ממליצה בחום .

הרומן "ורד הלבנון" מספר על ורד שהיא גם המחברת, כי זהו רומן אוטוביוגרפי שמתנדבת לעזור לפצוע במלחמת לבנון הראשונה, אבל הרופאים מכירים אותה ליונתן שהוא חייל שניסה להתאבד לפני שהיה צריך לצאת למלחמה. זוהי נקודת פתיחה מאוד דרמתית והרומן לא מחמיץ אותה כשורד מבקרת אותו לספר לו סיפורים ובעצם בזה משלבת את חייה המרתקים בחייו או במה שנשאר מהם.
הגיבורה היא בת לניצול שואה מסלוניק, אבל בזמנים שהרומן מדבר עליהם שנות שבעים-שמונים השואה הזאת לא מוכרת (תחשבו על פוליקר ואפר ואבק), והמורה בכיתה אלף שמה לה יד על הפה, כשהילדה משחררת את כל הסיפורים האיומים של האבא הניצול. האבא הזה הוא דמות מאיימת וגם האימא לה בדיוק מקור נחמה, אבל בבית הקר הזה שהוא מלא ציפורי שיר שהאבא מגדל (תמונה חזקה מאוד של בית כלא) ורד נלחמת להיות סופרת, אפילו שההורים לא משכילים ואין אפילו ספר אחד בבית... כל המראות והצבעים ובעיקר הקולות של שכונת שפירא ואח"כ בת-ים של השנים ההם ממוןחשים יפה מאוד וחזק מאוד, וגם העצב חזק והשמחה.
בעיני אחד ההישגים המשמעותיים ברומן הוא הלשון המקורית שלו שמדויקת כמו סכין והאופן שבו הוא מסופר. כל אירוע או סיפור מעביר את הכדור לסיפור אחר. זה קצת כמו סרט שערוך בצורה מודרנית, אבל נורא כיף ומעניין לקרוא ככה את הספר כי העושר גדול והחוויה מאוד מוחשית.
הספר מחטט גם בכל חולי ובעיה של החברה הישראלית, מעמיד את הדברים זה מול זה, כמו למשל החיים של ורד מול החיים של יונתן מרחביה על רקע המלחמות, והתמונה הכללית מאוד ישראלית ואמינה.
למרות החומרים הקשיםיש לספר גם רגעים של חיוך שבאים לו מסיפור החניכה שהתוך הרומן וההקרבה של ורד לחייל האומלל שהוא סמל חזק ברומן. הספר מאוד מאוד מרגש ויוצר הזדהות עם הגיבורים. אני חושב שזה ספר מופתי שעוד ידברו עליו הרבה כי הוא ממש יוצא מתוך החומרים הישראלים העמוקים וחושף אותם ומתמודד איתם באומץ גדול.
היו לי הרבה פעמים שהספר כמעט גרם לי לבכות, והתובנות העמוקות שלו גרמו לי לחוויה של קריאה בלתי נשכחת. אחד מהספרים הכי טובים שקרטאתי בשנים האחרונות.

את הספר הזה חיפשתי בנרות. הפכתי עולמות עד שהוא הגיע אלי וכל הספרים שמחכים לי נדחקו הצידה כשהוא סוף סוף היה אצלי.
איזה תקציר... כבש לי את הלב.
אבל כגודל הציפייה לצערי גם גודל האכזבה, וכמה שניסיתי לשכנע את עצמי להמשיך ולהמשיך כי אולי זה משתפר- אוקיי, זה לא.
הכתיבה נורא קשה לקריאה. מעייף לקרוא אוסף של מחשבות עמוסות ומבולבלות ולמצוא את עצמך בתוך הבלאגן.
אז אחרי הכל זה באמת הדבר היחיד שמצאתי בספר- בלאגן :(

אכן ספר ספר, כתוב טוב, כנה ולעתים מזעזע. לא כל לך אהבתי את הקפיצות קדימה ואחורה כל הזמן, ולעתים הפניה התמידית אל החייל הפצוע מאולצת. עם זאת, זהו ספר ראוי להערכה וקריא מאד.

התחלתי לפני שלושה שבועות. אני נאבקת בספר ולא מצליחה להחזיק מעמד יותר משעה רצוף.
זה ספר נורא מיגע. ספורים בפרטי פרטים על כמה מתיחסים אליה או בזלזול או פשוט לא סופרים אותה(בשמה האמיתי של הסופרת). הגיבורה - האם זה באמת ספר אוטוביוגרפי?? = מצליחה להגיע להשגים ברמה גבוהה, אבל לא מסופר איך היא עושה זאת: איך יש לה ציונים כה גבוהים כשהיא לא מגיעה לבית הסםר. איך היא מתקבלת למקום יוקרתי בצבא אחרי שאת כל הטירונות כמעט עברה בשינה במיטה האחורית בצריף הטירוניות? וכו...
בקיצור ספר מנדנד. אחרי 350 עמודים מתוך כמעט 600 כבר ממש לא אבפת לי מה קורה לה ולמה.
אמנם נכר כאן כשרון כתיבה אבל אולי אם היתה לה יכולת צמצום

אחרי כל כך הרבה סופרלטיווים ששמעתי על הספר הזה פשוט אכזבה נוראית.. לא יכולתי להתמיד בקריאה המון מילים ללא מילים . לא יכולתי כל הזמן שלא להזכר במערכון של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי ז"ל "משה אתה ישן??! תישן ! תישן!"
וככה במשך שעות היא "דואגת אם הוא ישן" ככה הספר הזה
חיילת מתנדבת שמברברת את סיפור חייה ומשפחתה בפני החייל האומלל (בטח לא הצליח להירדם)לא הצלחתי להתמיד יותר מ50 עמודים אולי הייתי צריכה..