הקושי שלי עם כתיבת הביקורת נובעת מכך שמדובר בספר אוטוביוגרפי, אם היה מדובר בעלילה בדיונית היה לי הרבה יותר קל.
ניכר ש<mark>רינה פרנק מיטרני</mark> היא אשה חזקה שעברה חוויות לא פשוטות בחייה, ניכר שמשפחתיות אצלה זה ערך עליון והיא מצליחה להציג את אמא שלה כאדם בעייתי מחד, אבל להעביר בצורה חזקה כמה היא דאגה לבנות שלה והקריבה עבורן.

מבחינת אופן הכתיבה - לא עפתי, אבל זה מה שפחות הפריע לי בסיפור: מכמה וכמה חלקים

פתגם עתיק קובע:"אשה בונה אשה הורסת". לאחר קריאת ספרה הנפלא של <mark>רינה פרנק מיטרני</mark> "ג'ירפה לא עפה" אני רוצה להציע פתגם אחר חדש ועדכני. אשה כותבת אשה קוראת=שתי נשים (לפחות) מאושרות. הספר זורם,קריא,מעניין. קחו לכם שישי אחד או שבת אחת או סתם יום של חול ו ת ה נ ו. מומלץ לקרוא גם את "כל בית צריך מרפסת" של אותה הסופרת.

סיימתי את הספר בכמה שעות, שאני לא בטוחה שזו מחמאה.
לא קראתי לפני כן ספר של <mark>רינה פרנק מיטרני</mark> או בחרתי ספר לפי פרסומות ברדיו. אני אוהבת להרגיש שבכך שאני "מוצאת" את הספרים אני מגלה אותם, שותפה ליצירה שלהם.
כשראיתי בספרייה את הספר הוא נראה לי קליל, אז יאללה.
העלילה נחמדה והכל מאוד נחמד-
אם אשתמש בשורה שהייתה בסדרה "הפוך" קצת מרגיש כמו לאכול אבטיח, מתוק אבל בעצם הרבה מים ואז אתה שוב רעב לארוחה אמי

ג'ירפה לא עפה עוסק בשלושה אנשים- גאיה, מיקה ונועם. שלושתם נפגעו במהלך החיים מאהבה ושלושתם מצאו נחמה ומזור בעיצוב פנים ואדריכלות. אך כאן הדימיון מסתיים. כל אחת מן הדמויות מתמודדת בדרכה שלה עם השריטות שצברה במהלך החיים והקורא נפגש איתם בבית הספר לעיצוב שהקימו מיקה וגאיה אשר מתנהל כמו בימי הביניים- המתמחים עובדים על פרויקטים של המנהלות וכך לומדים. נועם הוא מתמחה צעיר.
<mark>רינה פרנק מיטרני</mark> משלבת בספר הר

<mark>רינה פרנק מיטרני</mark> מספרת את סיפור ילדותה בשכונה ואדי סאליב בחיפה בשנות השישים, מפרספקטיבה אישית ונוגעת, הראייה מפוכחת, שזורה בהומור וסלחנות לתקופה הקשה.
לבני 40 + - חבל"ז....( גם אם לא גדלת בשכונת עוני)

באמת שלא הבנתי סביב מה כל המהומה.
<mark>רינה פרנק מיטרני</mark> יודעת לכתוב בצורה מעניינת (אם כי לפעמים השפה נמוכה מדיי), אבל סיימתי את הספר הזה די בקושי...

קבלו סוד: אני אוהב במבה אדומה. זה ישראלי, זה מתוק וזה הטעם שלי. אמממה, יש בעיה. הגיל, המעמד, המקטורן לא תואמים את הצבע ואת הטעם. בגיל שלנו אוכלים סושי, לקרדות וקוויאר. בכמה שנים לפני שנולדו הילדים, הייתה ממש צרה. איך נכנסים למכולת השכונתית ומבקשים במבה אדומה בכמויות. קשה לקחת סיכון בשכונה שכולם מכירים את כולם והחנווני הוא מלך הרכילות. התנזרות.

ואז באו הילדים. עוד לפני שהם היו חצי שנה, הבית החל

כשהחיים מזמנים קלישאות בגרוש אפשר רק לצחוק ולזרום אתם.

"גברים הם גזע שונה מנשים, הם לא מקולקלים ולא צריך לתקן או לשפץ אותם. גבר זה גבר ואישה היא אישה, וזה לא טוב או רע – ככה זה ואם היא יוצאת עם ג'ירפה, היא לא יכולה לצפות שהג'ירפה תעוף. אם היא רוצה לצאת עם משהו שעף – שתצא עם שלדג."

כשגאיה שאלה את אמא שלה במי מהחתיכים התורנים לבחור היא ענתה לה , "למה לבחור"? לאישה יש רק שימלה אחת בארון?"
התש

אחד הספרים המרגשים והשנונים שקראתי, פרנק מצליחה לעבור בשמחה לעצב באופן קולח ומסקרן.
סיפור חיים מעיניי ילדה קטנה, וכבוגרת. מעניין ומרתק.