פיטר פֶּטְפוֹרד תחב כף עץ ארוכה אל תוך סיר ברזל עם תבשיל אפונה מבעבע שהיה תלוי מעל האח, וניסה להסיר את הדאגה מקיבתו. הוא קירב את השרפרף הנמוך אל האח ורכן קדימה, במרפק אחד שעון על ברכו, ונשם עמוקות מניחוח האפונה המתבשלת שהתערבב בבול העץ התפוח הבוער. הריח הצליח לחזק מעט את רוחו ולשכנעו שזהו לילה ככל הלילות, וקיבתו העלתה קרקור חסר סבלנות כאשר שלף את הכף לבדוק אם האפונה רכה דיה לאכילה. פיטר, שלא היה אדם מעמיק מחשבה, שיכנע את עצמו שאין לקיבתו בעיה שקערת אפונה לא תוכל לרפא. אותה אישה תבוא עד מהרה, חשב לעצמו בפנים חמורי סבר. הוא מעולם לא נעזר בשירותיהם של אנשי סגולה, אך בעלת הבית אוליבר התעקשה. אמרה שמרקחותיה של האישה ירפאו כל דבר כמעט. שמעה שהיא מצאה פעם בסגולותיה ילד שהלך לאיבוד. פיטר פלט אנקה. הוא ינסה אותה. רק הפעם.
מפינת החדר הצר והחשוך עלתה יבבה זעירה, ופיטר הרים מבט מהסיר המהביל, וקמטים של דאגה העמיקו בין עיניו. הוא דקר במחתה שבידו באחד מבולי העץ שבאח, מעלה פרץ מתפצח של ניצוצות ועמוד אפרפר של עשן טרי, וקם מהשרפרף. "מרתה?" לחש, "את ערה?" שום צליל נוסף לא עלה מבין הצללים, ופיטר התקרב חרישית אל המיטה שם שכבה בתו כבר כמעט שבוע. הוא הסיט את וילון הצמר הכבד התלוי מעמודי המיטה והתיישב באטיות על שולי המזרן הגבשושי, מקפיד שלא לטלטלו. האור הרך העולה מהאח הגיע עד שמיכות הצמר והאיר פרצוף קטן וחיוור מוקף קווצות שיער בהירות. העיניים היו פקוחות למחצה אך מזוגגות וסומות. פיטר ליטף את השיער אשר נח פזור על הכר הנוקשה. הילדה הקטנטונת פלטה אנחה קלושה. "התבשיל כמעט מוכן," אמר פיטר. "עוד מעט אביא לך ממנו." בעודו יוצק מהמזון החם אל קערת חרס שטוחה, התעוררה בחזהו של פיטר להבה של כעס חסר אונים. הוא חרק שיניים כנגד התחושה, אך זו נותרה שם עיקשת, ונשימתו הפכה חפוזה ורדודה. מה יודע הוא על טיפול בילדה, חשב. כל מרקחת שניסה רק החמירה את מצבה. הפעם האחרונה שאמרה משהו היתה שלושה ימים קודם לכן, כאשר הצטעקה בלילה וקראה לשרה. הוא התיישב שוב על קצה המיטה והכניס לפי הילדה מעט אפונה חמימה. היא ליקקה חלושות, ונֶטף חום ודליל זלג מזווית פיה על סנטרה. פיטר מחה אותו באגודלו שעדיין היה שחור מפיח האח במטבח. מחשבות על שרה תמיד גרמו לחזהו להתכווץ כך. הוא הביט בילדה שבמיטתו, צופה בה בריכוז בעוד עפעפיה נעצמים. מאז נפלה למשכב הוא ישן על רצפת לוחות האורן הרחבים, על מזרן קש טחוב. המיטה היתה חמה יותר, קרובה יותר לאח וסגורה בווילונות צמר שהביא אביו מאיסט אנגליה הרחוקה. מבט של זעף חלף על פניו של פיטר. חולי, כך ידע, הוא סימן למורת רוחו של האל. יקרה אשר יקרה לילדה, רצון האל הוא, כך אמר לעצמו. ומכאן שתחושת כעס על סבלה היא חטא, שכן משמעותה לכעוס על האלוהים. שרה היתה דוחקת בו להתפלל על נשמתה של מרתה כדי שתזכה להיגאל. אך פיטר היה רגיל יותר בפתרון בעיות בחווה מאשר בעיות שמימיות. אולי הוא אינו טוב כפי שהיתה שרה. הוא לא הצליח להבין איזה חטא כבר יכלה מרתה לחטוא בחמש שנותיה שיצדיק התקף זה, ובתפילותיו מצא את עצמו תובע הסברים. הוא לא ביקש את גאולת בתו. הוא רק התחנן שתבריא. ההכרה בעדות הזאת לאנוכיותו מילאה את פיטר כעס ובושה. הוא שילב אצבעות בעודו צופה בפניה הישֵנים. "חטאים מסוימים הופכים אותנו לשדים," אמר הכומר בתפילה השבוע. פיטר צבט בגשר אפו, עצם עיניים בחוזקה וניסה להיזכר מהם אותם חטאים. שקר או רצח, לדוגמה. מרתה נתפסה פעם מסתירה גור חתולים מטונף בארון המשפחה, וכאשר שרה חקרה אותה, טענה מרתה שאינה יודעת דבר על חתלתולים כלשהם. אך קשה להאמין שלשקר כזה התכוון הכומר. הוצאת דיבה או האשמת שווא כלפי אנשים יראי שמים גם הן חטא. פיתוי הוא חטא. יציאה כנגד אדיקות דתית. קנאה. שתייה לשוכרה. גאווה. פיטר הביט בעור העדין, השקוף כמעט, של לחיי בתו. הוא קפץ אחת מידיו לאגרוף ולחץ את מפרק היד אל כף ידו האחרת. כיצד יכול האל להטיל ייסורים כאלה בילדה תמימה? מדוע הסב את פניו ממנו? אולי לא נשמתה של מרתה היא שעומדת בסכנה. אולי הילדה נענשת על חטא הגאווה של פיטר עצמו ועל אמונתו המעורערת. עם התעוררות חשש חדש זה בחזהו עלה באוזניו של פיטר צליל נקישת פרסות בבוץ, ההולך ומתקרב לאורך השביל ונעצר מחוץ לביתו. קולות מעומעמים החליפו דברים, קולות גבר ואישה צעירה, אוכף עור חרק, ולאחריו נשמע קול נתז מים מעומעם. בוודאי ג'ונאס אוליבר עם אותה אישה, חשב פיטר. הוא קם מהמיטה בדיוק עם הנקישה הקלה על הדלת. על סף ביתו עמדה אישה צעירה ולה פנים רכים וגלויים, עטופה גלימת צמר בעלת ברדס הנוצצת מטל הערב. בידיה היא נשאה תרמיל עור, ולראשה היה שביס לבן מעומלן שלא הסגיר כל סימן למסעה הארוך לכאן. מאחוריה, בין הצללים, נגלתה דמותו המוכרת של ג'ונאס אוליבר, איכר חופשי כמוהו ושכנו של פיטר. "בעל הבית פטפורד?" שאלה האישה הצעירה ונשאה מבט חטוף אל פניו של פיטר. הוא הינהן. היא חייכה אליו חיוך של עידוד בעודה מברישה את טיפות המים מעל גלימתה ומושכת אותה מעל ראשה. היא תלתה את הגלימה על יתד לצד ציר הדלת, החליקה את חצאיותיה הקמוטות בשתי ידיה ומיהרה לחצות את החדר הקטן והחשוך כדי לכרוע לצד הילדה השכובה במיטה. פיטר צפה בה לרגע ואז פנה אל ג'ונאס, אשר עמד בפתח רטוב כמותה וקינח את אפו בממחטה בקול גדול. "לילה קודר," אמר פיטר כברכת שלום. ג'ונאס נאנק בתשובה. הוא תחב את הממחטה בחזרה אל תוך שרוולו ורקע ברגליו כדי להסיר את הבוץ ממגפיו, אך לא נכנס לבית. "משהו לאכול לפני שתלך?" הציע פיטר ושיפשף את עורפו בידו בהיסח הדעת. הוא לא היה בטוח אם רצונו שג'ונאס ייענה להזמנה. חברתו של מישהו תסיח את דעתו, אך נראה ששכנו מעוניין בשיחת חולין עוד פחות ממנו. שרה טענה תמיד שגם אם תמחץ עגלה את רגלו של ג'ונאס אוליבר, האיש בקושי יעווה את פניו. "בעלת הבית אוליבר ממתינה." ג'ונאס דחה את ההצעה במשיכת כתפיים. הוא העיף מבט על פני החדר למקום שבו ישבה האישה הצעירה, לוחשת לילדה שבמיטה. לרגליה ישב כלב קטן וקשוב בעל פרווה מדובללת שצבעה מרופש, משהו שבין חום לצהוב, ועל קורות הרצפה סביבו טביעות שהותירו כפות מכוסות בוץ. ג'ונאס תהה באגביות היכן נשאה את החיה במהלך מסעם הממושך; הוא לא הבחין בכלב עד כה, ונדמה שתרמיל העור שלה אינו גדול דיו להכילו. בן תערובת מטונף, חשב לעצמו. הוא שייך בוודאי למַרתֶר הקטנה. "חזור עם בוקר," אמר פיטר. ג'ונאס הינהן, נגע בשולי כובע הלבד הכבד שלראשו ונבלע בחשכה. פיטר חזר אל השרפרף הנמוך שליד האש הגוועת באח, וקערת הנזיד המצטנן נחה על השולחן לצד מרפקו. הוא השעין את סנטרו על אגרופו, צפה באישה המשונה מלטפת את מצח בתו ביד חיוורת ושמע את המלמול הרך והמעומעם של קולה. הוא ידע שעליו לחוש הקלה בשל נוכחותה. רבים בכפר דיברו בשבחה. הוא נאחז במחשבות האלה בניסיון למצות מהן כל שמץ הבטחה הגלום בהן. ועם זאת, בעוד עיניו מיטשטשות מעייפות ומדאגות וראשו כבד על זרועו, מראה בתו הקטנטונת המכונסת במיטה וחשכה סוגרת עליה מכל עבר מילא את לבו חרדה.
