מוזר לכתוב על ספר זנוח שלא נכתבה עליו אף ביקורת באתר ואיש כמעט לא קרא. יש לי תחושה של גאולת הספר והסופר מן השיכחה. יחד עם זאת, מדובר בספר של מרטין איימיס ולא איזה סופר אנונימי. איימיס הוא סופר בריטי מצליח למדי בעולם, שרק ארבעה מספריו תורגמו לעברית ואף אחד מהם לא זכה לתהודה מרובה. הספר הנ"ל אף הגיע לרשימה הסופית של המועמדים לפרס בוקר-מאן הנחשב, אך לא זכה בפרס, ואולי בצדק.
אז מה יש לנו כאן?
ספר משונה ומטריד למדי, העוסק בסיפור חייו (מהמוות ועד הלידה) של רופא נאצי במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. אך בניגוד לספרים אחרים, "חץ הזמן" נוקט בתחבולה ספרותית מתוחכמת ואף מוזרה, בעצם שתי תחבולות. הראשונה, מהלכו של הזמן בסיפור נע מהסוף להתחלה, לגבי כל פעולה ופעולה. כלומר, פעולת האכילה מתוארת כהקאה של אוכל לתוך צלחת, בישולו, הכנסתו למקרר, הבאתו לסופרמרקט וקבלת כסף בסוף התהליך. כך מתואר כל ארוע וארוע בספר, כולל הדיאלוגים (המעטים למרבה המזל). צורת הסיפור הלא מקובלת, ולפרקים מאוד משעשעת זו, יוצרת דיסאורינטצייה ובלבול לא רק אצל הקורא אלא גם אצל המספר.
ועכשיו הגענו לתחבולה השנייה. המספר הוא חלק מן הגיבור, מצפון, נשמה או אולי משהו אחר. יש לו גישה לתחושותיו וחלומותיו אך לא למחשבותיו ומעשיו. הוא רואה את המציאות דרך עיניו, מנסה להבין ולפענח אותה אך לרוב נכשל.
המקום היחידי בו העולם ההפוך הזה הוא "הגיוני" הוא דווקא באושוויץ. המקום בו הנאצים בוראים גזע מ"אפר, גז וחשמל". הסצנות של החיים במחנה הריכוז המתואר, באופן הפוך מן ההיגיון האינטואיטיבי דורשות, מאמץ ומחשבה כשהקורא המוטרד מנסה להתמודד עם מה שהוא קורא ולהתאים אותו לידע הקודם שלו ולסדר הדברים "הנכון".
אני לא בטוחה מה היא המטרה שהסופר קיווה להשיג בסוג כזה של סיפור. אולי המלאכותיות וההזרה של אופן הכתיבה אמורה ליצור טילטול וזווית ראייה שונה לנושא שטופל בכל כך הרבה ספרים אחרים.
בכל מקרה, מדובר בספר שונה שעורר אצלי לא מעט חשיבה, בלבול ותחושות מעורבות ומוטרדות.
נב1 כדאי לא לקרוא את התקציר, החושף הרבה מן העלילה ואף טורח להסביר אותה כדי שלא ניאלץ לחשוב יותר מדי.
נב2 מסתבר שחץ הזמן הוא מושג מתחום הפיזיקה המדבר על תנועתם הבלתי הפיכה של דברים ממצב של סדר למצב של אי סדר. אני לא יודעת אם זה מסביר משהו אבל טוב לדעת.
















