הספר הזה והסיפורים שבו עומדים במעין שדה מתח, בו מתעמתים הצורך של הסיפורים הללו להיכתב ולהיקרא, לבין התחושה שהספר מגויס לכך. לעיתים נדמה שזו פרופגנדה. משפחתה וסביבתה, עובדי האלילים, חלשים ווותרנים בסיפור אחד, וגאים וכנים בסיפור שאחריו, ובכל סיפור האדם הלבן שטחי וקר ו"אמריקאי", אבל אולי טומן בתוכו איזשהו צדק עמום. מכל אלה לא נוצר עומק, אלא תחושה שכל האמצעים כשרים למטרה. לספר את סיפורן של נשים אפריקאיות. את החלטותיהן מול הגבריות הישנה והחדשה, הדתות שהחליפו זו את זו, האופנות והכסף והאלימות.
מצד שני, כל זה מסופר בכזה כישרון ורגש, שאתה באמת נסחף אחרי המילים. כמו פוליטיקאי או מטיף דתי כריזמטי במיוחד. יש כאן תובנות ודקויות חזקות, שאולי נזקקות למידה של תעמולה כדי להחליק מתחת לציניות שמתעוררת לנוכח "סיפורים קצרים על נשים באפריקה שנכתבו על ידי אישה אפריקאית גולה שמנסה לגלות את תרבותה מחדש". יכול להיות שאלו דברים שחייבים לחיות בהרמוניה בספר כזה, כי אחרת אנחנו נשארים עם תוצר אתני-ספרותי, או מסה זועמת שאיננה פרוזה. זה האמצע, והאמצע הוא לפעמים מצוין.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
