אה. בביקורת שלי על אינקרסרון, הספר הראשון בסדרה, סיפרתי שקניתי יחד עם אמי את שני הספרים במבצע 1+1 מבורך בסטימצקי. עכשיו, אתם בטח תוהים - איך ייתכן שקניתי את הספרים אתמול וכבר היום אני כותבת עליהם ביקורות? הפתרון פשוט, אם כי קצת מדהים: קראתי את שני הספרים ברצף, אחד אחרי השני, וסיימתי את שניהם בשעה 22:15.
ובעובדה הזו כשלעצמה אין לזלזל, מפני שהיא מעידה על טיבו של הספר.
אז מה יש לנו, יקירים - קולקולונים.
(זהו רווח של כמה שורות למען סודיות המידע בהמשך.)
אינקרסרון יוצא משליטה. בלגן עצום שורר במקביל בממלכה. אנשים יוצאים וחוזרים מ- ואל אינקרסרון בעזרת מפתחות הבדולח, ובראש וראשונה משתמש במעבר התכוף אביה של קלודיה היקרה, הלא הוא סוהר הכלא. הוא משתמש במעבר בעזרת מפתח הבדולח עליו ידוע לכם מהספר הקודם. אני מאוד שמחה שניתן לו תפקיד מרכזי יותר בספר זה, מפני שדמותו הוזנחה מעט בספר הקודם.
קלודיה מאבדת מחינה בספר זה וכך גם פין, שהופך למשוגע ממש. אני מתחילה לחבב יותר את קיירו, אחיו בדם של פין.
אך בלי לקלקל יותר מדי, אספר לכם שגם בספר זה נהניתי לאורך כל הדרך מאיכות הבנייה של אינקרסרון כדמות חושבת ומצמררת להפליא ("להפליא" היא אחת המילים החביבות עליי. היא חביבה עליי כמעט כמו אוסף הפנקסים שלי, מה שאומר הרבה מאוד.), ובנוסף מתפקודו של ג'ארד. ג'ארד נותר באופן מפתיע דמות פשוטה ביחס למעמדו כמורה, אך הוא מפגין גאונות יוצאת דופן ותורם לעלילה רבות, מה שמפצה על החוסרים הרבים באישיותו.
כמו בספר הקודם, גם כאן בולטים הפרטים החסרים, "המשלימים", שבלעדיהם כל ספר הוא קצת פחות טוב וקצת פחות... אחיד, קריא.
בכל אופן, שבחים על התרגום הטוב לאורך כל הסדרה. לא הבחנתי בשגיאות גסות ונעים לקרוא בספר, ועל כך תודה רבה להוצאת כתר.
קתרין פישר היא סופרת טובה. היא הצליחה לשמור על רמה אחידה וטובה למדי ("למדי" חביבה עליי כמעט כמו "להפליא", אך הרבה פחות מאוסף הפנקסים שלי) לאורך שני ספרים, מעשה לא קל לביצוע.
היא גם השכילה שלא להפוך את הסדרה לטרילוגיה, מה שהיה גורם הרבה בעיות (רשימה בהחלט נדרשת):
1. אי אפשר היה לקנות את הסדרה לבדה במבצעי 1+1, אלא רק במבצעי 4 ב-100 עם עוד ספר אחד או בשני זוגות 1+1 עם עוד ספר אחד, מה שהיה גורם לי הרבה מאוד בלגן (כחובבי ספרים, כולנו מכירים, אני מניחה, את המצב שבו אנחנו חייבים למצוא רק עוד ספר אחד כדי להשלים את הזוג/רביעייה ולקבל את ההנחה המבוקשת). אמי החכמה חשבה על בעיית הטרילוגיה מראש ולכן הציעה לי, בעודי בחנות, לבדוק האם יש ספר נוסף כדי למנוע מראש אכזבה ותסריט "קנו לי את הספר הבא ומהר!". לכן פתחתי את הספר השני בסופו וקצת הופתעתי לראות שם את המילה "סוף".
2. היה הרבה יותר קשה לשמור על רמה אחידה של עניין ועלילה לאורך כל הספר.
3. בהמשך לסעיף 2 למעלה, היה צומח קהל מעריצים מעוצבן למדי בעקבות הסיום הלא מוצלח של הסדרה המעולה (ע"ע משחקי הרעב, עורבני חקיין).
מסקנה: אין צורך בספר שלישי.
לכן נותרנו עם שני ספרים מקסימים, אחידים, זורמים להפליא (יאיי!! עוד פעם להפליא!!), שמתחברים לרצף הגיוני.
העניין שלי באינקרסרון ככלא וכישות עצמאית לא רק שלא פחת אלא אף גבר. הייתה לי תחושה שהייתי יכולה להיות חברה טובה של אינקרסרון או אויבת מאוד גדולה שלו.
אתה לא פוחד? שאל אינקרסרון בסקרנות.
"מובן שאני פוחד. אני חושב שפחדתי במשך הרבה זמן." הוא נגע בטפרים הכבדים, המעוקלים. "אבל מה אתה יודע על פחד?"
הספיינטי לימדו אותי להרגיש.
"מה? הנאה? אכזריות?"
בדידות. ייאוש.
-----------ציטוט מהספר.
אינקרסרון המסכן. הוא בסך הכל ילד סקרן - הוא רוצה לדעת מה נמצא מעבר לכלא העצום שהוא הוא עצמו, האם יש "בחוץ". הוא רוצה לצאת לשם, אבל הוא יודע להרגיש רק בדידות וייאוש, כי זה מה שלימדו אותו.
להתראות, אינקרסרון. אני בטוחה שאחזור לבקר, חבר יקר. ספר טוב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
