בתור חובבת חתולים (או נכון יותר אוהבת חתולים) מאוד נהניתי מהספר. כנראה שמדובר בסיפורים אמיתיים ומאוד מקסים לקרוא על תכונותיו המופלאות של אוסקר החתול, שמצא עצמו בבית אבות עם חולים סופניים והיה שם דמות מרכזית ומועילה. לאור הכרותי עם חתולים זה לא ממש מפליא אותי. כספר שעוסק בסוף החיים ובמוות, הוא מרגש, אנושי וכן. אהבתי גם את מה שהסופר הכניס לספר מעצמו, על חייו הפרטיים, ולא נשאר מרוחק. מעניין אם יש יישום לכך שחתולים הם דיירים בבתי אבות? הספר גם כתוב באופן קריא, ובשום פנים ואופן לא משעמם. בכל מקרה, כך ארצה למות, שחתול מתכבל לידי.

ספור עצוב
אני לא חובב גדול של חתולים יש לנו בחצר לא מעט מאלו והאמת שאינם מעוררים בי רגשות מיוחדים.
בכל מקרה מעדיף להתייחס מנקודת ראות שונה קראתי ביקורות על הספר הזה בעבר אבל לא טרחתי לקרוא עד שהנגע-הסיוט הזה שבעברית מכונה "שיטיון" לא קרוב הנטיה להתעלם כאילו שזה קורה רק לאחרים.... כעת זה נוגע אצלי ב"נקודה חמה" ואני פוגש באלצהיימר או באחד מבני דודיו-מסתבר שיש לו משפחה וקרובים רעים לא פחות הדברים נכתבים.
תמצית הדברים:
אוסקר החתול מבית האבות הסיעודי "בית סטיר" ברוד איילנד, הצליח לעורר עיניין במחלת השיטיון (דמנציה), שהופכת לאחת הנפוצות ביותר בעולם המערבי.
אוסקר הגיע ב-2005 לבית האבות, יחד עם מספר חתולים נטושים שאומצו, הוא היה גור צעיר. החתולים הגיעו למקום כדי לשמש כ"חתולים טיפוליים" "חברה" לחולים שמרביתם מרותקים לכסא גלגלים וסובלים מדרגות שונות של מחלות השיטיון. רק לאחר מספר חודשים, הבחינו צוות המטפלים כי אוסקר החתול, שאהב להתרוצץ במסדרונות ולרדוף אחרי הזנב של עצמו וזה פחות או יותר החתוליות בעיני, החל לגלות יכולת אינסטינקטיבית כביכול מיוחדת במינה - הוא נכנס לחדריהם של חולים במצב קשה, רבץ שם שעות רבות ולמעשה ליווה אותם אל המוות.
עד כאן הארועים כפי שתוארו בספר. מה מאחורי הספור כפי שנראה בעיני-אנשים שסובלים ממחלות סופניות ופגועים קוגנטיבית זמן ממושך ננטשים לפחות רגשית על ידי הקרובים להם ביותר. החברה בזמננו אינה מסוגלת להתמודד עם תופעות הזקנה.
החתול קבל את הזקן כפי שהוא שוכב אפור חם ומעלה "ניחוחות" לצערנו ככה זה.
ישנה טענה כאילו שהוא חש בריחות המופרשים מגופם של הגוססים אם זה טוב לספור שיהיה.
אבל האם בני אדם אינם מסוגלים בתבונתם הרבה להבחין בכך שאדם קרב לקיצו?
בווודאי מסוגלים אך מערכת ההגנות אינה משחררת את האדם לחיות לצד המוות.ישנה נטייה להדחיק את המוות ולהתרחק ממנו. אנשים לא רוצים להתמודד עם התופעות. כל הנושא של יחס לזקנה ולזקן הוא קשה ובעייתי.
ה"כישרון המופלא" של חתול היא היכולת שלו לא להתרחק. לקבל את הדברים.
מכאן דווקא כשהאדם זקוק לתמיכת הסובבים והוא חסר יכולת לעיתים אפילו להביע זאת הם נוטים ליצור חיץ בתירוצים שונים. יש לזכור זאת. הם מאד עסוקים, צריכים לנסוע , ללכת, זהו!
יש לזכור שאין מקום לתיקון ולמחר. כי אין מחר !!! זה מסתיים כפי שמסתיים ולפעמים אפילו מפתיע מלווה את הקרובים אם ירצו ואם לא שום תירוצים אינם מועילים .
עצוב


.

לאוהבי חתולים אבל לא רק...
ספר חמוד חמוד. למרות שהמחבר אינו סופר וזה מורגש, הוא אמפתי וסקרן מספיק בשביל להפוך את קריאת הספר, הכולל תכנים לא פשוטים, לחוויה קלילה ונעימה.

ספר יפה מאוד, מעטים הספרים שגרמו לי לתחושת חנק בגרון ושהיו קרובים לגרום לי להזיל דמעה
על כך הספר הזה כל כך מיוחד בעיניי..

וואו איזה ספר.
קודם מי שאוהב חתולים נהנה מהספר ולפעמים מוצא דברים דומים לחתול הפרטי.
הספר מגולל את סיפורו של אוסקר חתול שגר בהוספיס של אנשים מבוגרים החולים בדימנציה שאחד מתתי המחלה הינה אלצהיימר.
המחלה גורמת לאנשים לשכוח דברים ומשלב לשלב דברים פשוטים כמו איך לאכול איך להתלבש להתקלח זו מטלה קשה.
האנשים גם מתחילים לשכוח את בני משפחתם ולא מזהים אותם דבר מביא סבל איום ונורא.
בתוך המחלקה הנמצאת בקומה השלישית נמצאים אוסקר ומאיה. לאוסקר כך מתברר לד"ר דוזה יש חוש שהוא מזהה אם אחד הדיירים קרב סופו ואז ישן על ידו עד שנופחת נשמתו.
בהתחלה ד"ר דוזה לא מאמין אבל אם תחקיר וקריאה של הסיפורים מגלים יותר ויותר ע אוסקר.
אני מאוד ממליצה על הספר ונותן לנו מקום למחשבה מה היה אם? וגם למה לצפות. מירה

ספר לא משהו בכלל, קראתי אותו כי חברה המליצה עליו. כל סיפור חוזר על עצמו, בחצי הספר עדיין השתעממתי, אבל חיכיתי השבוע בהרבה תורים, אז בסופו של דבר סיימתי אותו. לפעמים נראה לי מוזר להשקיע כל כך הרבה בספר, ושאף אחד לא טרח לומר למחבר את האמת - מ ש ע מ ם!