***
מאחורי כל התנקשות מוצלחת בפעיל אל-קעידה עם סכין בין השיניים בתימן או פקיסטן, עירק או אפגניסטן, נמצאים מאות או אלפי אנשים שהמקצוע שלהם הוא לצרף פרט קטן אחד לרמז זעיר אחר, לעתים במשך שנים ארוכות, ובסוף פאזל אדיר של אלפי חלקים לגרום לכך שבסופו של דבר המל"ט יהיה במקום הנכון בזמן הנכון ויפוצץ לאלף אלפי עזאזלים את האיש הנכון (רצוי בלי כמה ילדים לידו), נאמר, אנוואר אל אוולאקי המניאק שהסתכל יום אחד בתימן אל השמיים ואז עלה אל ה-4X4 שלו והתפוצץ עם טיל הלפייר יחד עם שומרי ראשו.
מי שראה את הסרט "כוננות עם שחר" על הריגתו של אוסמה בן-לאדן, לא יכול שלא להעריך את המאמץ האדיר והבלתי נלאה, ולעתים מזומנות גם ללא תוצאה של ממש, ברדיפה אחר רבי-מחבלים ולעשות שינוי כלשהו במלחמה, אולי מלחמה אבודה מראש, כנגד הטרור העולמי.
פרדריק פורסיית הוא סופר כזה, שמצליח לספר סיפור שנמצא לכאורה מאחורי הקלעים של החדשות היום-יומיות, שהוא אמנם יציר מוחו, סיפור דמיוני-אבל בה-בעת כל כך אמיתי, שיש תחושה שהיה בקלות יכול לקרות אילו הוא, אממ, היה קורה.
לכאורה הביקורת היא על הספר "האפגאני" שכתב פורסיית ב-2007, אבל למעשה הוא על הספר "The kill list" של פורסיית שיצא רק באנגלית נכון לעכשיו לצערי, ומצאתי אותו ביום גשם בסטימצקי בדיזנגוף סנטר כשחיפשתי ספר מתנה. פורסיית הוא מהסופרים האלה שהלב שלי מזנק לשמיים כשאני מוצא ספר חדש שלו, כך שיצאתי מהחנות בלב עולץ עם 90 שקל פחות בארנק, סכום שמזמן לא שילמתי על ספר, אבל עם מותחן דנדש בשקית - משהו שהייתי כל כך זקוק לו אחרי כל הרומנים הפילוסופיים המדכאים של הזמן האחרון.
אבל מה, ספר לא משהו. הוא אמנם על כל הקטע הזה של ציד מחבלים, והסיפור מאוד יפה ומותח והכול, אבל זה נראה גם כמו מיחזור של ספרים מוקדמים מוצלחים הרבה יותר של פורסיית (ה"אפגאני" ביניהם), ויותר מהכול, הסיפור הזה קצת יותר מדי "Neat" בשביל להיות אמיתי או להרגיש כזה.
יש טרוריסט חדש בעיר, כזה שגורם לכל מיני צעירים מוסלמים אובדי-דרך לבצע פיגועים נקודתיים ברחבי ארצות הברית ואנגליה. אף אחד לא יודע איך הוא נראה. הוא זהיר מאוד ולא צולם אף פעם ולא מדבר בסלולרי או שולח אימיילים. אבל "The Tracker", לוחם המארינס המהולל לשעבר, הופך אותו למשימת חייו. ותוך ארבע וחצי דקות הוא מוצא אותו, פורש מלכודת מבריקה וזוכה לתהילת עולם. נו באמת. אין אפילו שיהוק בעלילה הזאת. אי אפשר לתפוס ככה ג'יהאדיסטים. זה לא ככה בחיים.
אז נכון, עכשיו שטום קלנסי "פרש", היה צריך מישהו עם חיבה לראשי-תיבות באנגלית שיידע איך עובדת ביורוקרטיה וכוחות מיוחדים (מיוחדים באמת) ואוהב את ישראל ושונא את אובמה שיכתוב סיפורים מוצלחים שלחמש דקות ישכיחו מאיתנו את התבוסות האדירות שהמערב נוחל בסוריה, למשל. אבל משהו כאן פשוט יותר מדי מתוחכם וחסר את החשש האמיתי שמשהו לא יצליח. שמישהו חשוב ימות. אז לא, זה לא קורה. לא נקשרים לדמויות, ורק קוראים וזוכים לסיפוק הרגעי והקצת מפוקפק שהטובים מנצחים את הרעים. נוט גוד אינף.
מצד שני, לומדים על הדרך כל מיני דברים חדשים על האל-שבאב הסומליים ועל פירטיות-ימית ועל יחידות מיוחדות ועל טרוריסטים רעים שזה גם משהו.
