יותר מתמיד ישנה תחושה שאנחנו ממהרים, הכול נעשה בחופזה.
משכימים קום מתארגנים, ממהרים לעבודה, מסיימים, שבים הביתה וכן הלאה, במעין מחזוריות אינסופית.
כנכנס בסערה האינטרנט לחיינו ניכר שהמהירות הזאת רק התעצמה, הוא הביא לנו את הרשתות החברתיות, ובמקביל הכרנו את הטלפונים החכמים, כל האמצעים הללו ירק הגבירו את הדבקות בחיים מהירים, ללא רגע אחד של מנוחה מכיוון ש.. טוב, אין זמן, אין פנאי לכך. אם הכול נגיש לנו בלחיצת כפתור אז מדוע לעצור? מהי התועלת?

קריאת ספרות אנגלית היא בבחינת נטע זר למרביתנו. מכיוון שהאנגלים היו ידועים בנינוחות שלהם, ספרים קלאסים רבים מתארים בארכאיות ובפירוט רב שיחות בטלות יותר ובטלות פחות על כוס תה אנגלי חם בשעה המיועדת לכך ( שעת התה) עם איזו עוגית קונה בצד בכדי לשפר את טעמה של השיחה.

בספרי מופת רבים למעשה לא קורה הרבה, דוגמא טובה הם ספריה של ג׳יין אוסטן.

אנשי התקופה היו נינוחים כנראה כי לא הרגישו שישנה סיבה אמיתית להזדרז וכמובן מחוסר האמצעים הטכנולוגיים המצויים בימינו.

ספרי פדי הדוב ( בגרסא האנגלית פדינגטון) הם אלה שהזכירו לי את מירוץ החיים העיקש, הריצה האינסופית אחר דברים כאלה ואחרים, ודווקא בשל היותם ניגוד לדרך החיים שאנו חיים.

קחו לדוגמא את ביקורו של הדוב פדינגטון אצל מר גרובר מוכר העתיקות, הם ישובים להם בצוותא, על כוס קקאו חם ומשוחחים שעה ארוכה יום-יום.
אומנם זה תיאור די פשוט וחסר ייחוד אך יש בו משהו מקסים הנוגע בי, מלבד התאבון שנפתח בדרך פלא כאשר אני קוראת על המטעמים שהם טועמים.

או למשל משפחת ברון המתיישבת לארוחות משפחתיות יחדיו, כולם בשולחן אחד ומשוחחים להם על הא ודא.

בכלל, אף על פי שהספרים בסדרה הם קצרים ונגמעים כהרף עין, לנוכח המעללים שמעולל פדינגטון, יש בספרים התנהלות על מי מנוחות,התנהלות אנגלית מובהקת. כמובן שאמצעי נוסף העשיר את חווית הקריאה והוא העותק המרופט והנוטה להתפורר שיש ברשותי משנות ה-60 ודרכו התוודעתי אל המשך סיפורו של הדוב וחבריו. החוויה הזאת של קריאת ספר עתיק יומין, עם ריח ישן ומתקתק היא חוויה בפני עצמה שאינה גורעת, אלא מוסיפה, היא חיברה אותי עוד יותר לקורות חייו של פדינגטון.

כל דמות ודמות שובה בדרכה שלה, פדי וידיו הדביקות מריבה, שכוונתיו טובות אך ביצועיו לפעמים מראים ההפך, אחראית משק הבית שחשה יחסי ניכור כלפי הדוב אשר חושיה באופן מתמיד מורים על מעשה שטות שעוד יתחולל אך בד בבד הראשונה שתזנק לעזור לפדינגטון בימי מחלתו.
ומר ברון וגברת ברון והילדים, כולם כאחד מהווים את לב ליבה של סדרת הספרים שהיא חובקת את אנגליה בכל רמ"ח אבריה.

הערה:

אני רוצה להתעכב מעט על התרגום: כפי שכבר הבנתם, קראתי את מרבית הספרים בתרגום המיושן משנות ה-60, עם זאת, קראתי גם את הספר משנת 2013 ואף על פי שהוא מצא חן בעיני, לעניות דעתי, התרגום משנות ה-60 יותר נאמן למקור, הוא שומר על האותנטיות, יש בו דבר מה שממש מחיה את הסיפור עבורי..מה שכן, החיסרון היחיד בתרגום הישן יותר הוא השמות המעוברתים של הדמויות.

מהעמוד הראשון הייתי -שם- בלונדון .במזג -האוויר האפרורי והמנוזל משהו,באנגלים הכל-כך נימוסיים ,באופן דיבורם ומחשבתם,והכי- הכי -בהתאפקות ובאנדרסטייטמנט בהתנהלותם.

ואת מי פגשתי בלונדון בתחנת פדינגטון ?
דב אחד -חי ומדבר,שעיר -בפרווה מלוכלכת, החובש לראשו כובע לבד רחב שוליים המסתיר את רוב פניו, בידו מזוודה קטנה ועל צווארו פתק:"נא לדאוג לדוב הזה,תודה".

ומשפחת בראון: מר וגברת בראון שבאו לאסוף את ילדתם ג'ודי החוזרת מהפנימייה בתחנת הרכבת -פדינגטון .מר וגברת בראון נתקלים ליד מחלקת האבדות בדב שהגיע כנוסע סמוי מפרו, לאחר שביקר את דודתו לוסי המתגוררת בבית מיוחד לדובים זקנים בלימה,והוא הוברח לבריטניה על סירת הצלה באופן בלתי חוקי, מה שמסבך את חייו אח"כ ...
ובכן ...גברת בראון אמרה למר בראון :"הרי אנחנו לא יכולים סתם להשאיר אותו כאן. מי יודע מה עלול לקרות לו. לונדון היא עיר גדולה כל כך כשאין לך לאן ללכת. אולי הוא יכול לבוא ולהיות אצלנו כמה ימים?".וכך התחילו חייו של פדינגטון -הדב (זה היה השם שהעניקו לו,כשמה של תחנת הרכבת שבה נמצא) בבית משפחת בראון.

מהר מאוד הופך פדינגטון לבן משפחה של ממש. הוא אמנם דוב חביב שכוונותיו טובות, ובכל זאת הוא לא מפסיק להסתבך לעתים קרובות בצרות צרורות:
בחנות הכל -בו הגדולה,בתיאטרון,ברכבת התחתית,במוזיאון, ועל חוף הים. בכל מקום הוא מעורב בתקלות ובאי -נעימויות משובבות,ומצחיקות,גם מול פקחים ושוטרים מרובעים כמו שרק שוטר אנגלי יכול להיות. אבל הדוב השעיר והמגושם המתנודד על רגליו הקצרות במעיל מלחים כחול ובכובע מרופט מצליח להיחלץ מן ההרפתקאות הללו בריא שלם ואהוב.

פדינגטון רוכש לו גם חבר -מר גרובר המלמד אותו דבר אחד או שניים על פילוסופיית החיים:" בעולם שלנו ,הדברים הם לא תמיד מה שהם נראים"...
ומשפחת בראון – זו הופכת לקן אנגלי איתן, המשיב לחיקו בחיבה את הדוב הסקרן אחרי כל הרפתקה בעולם הגדול ומחזירו לשגרה מבורכת ונוסכת בטחון -הריבה {יש אומרים מרמלדה }בכל בוקר והדבש בימי ראשון...

דב ושמו פדינגטון או בשמו המדוייק "עלילותיו האמיתיות של הדוב מפרו המסתורית"- התפרסם לראשונה בבריטניה ב- 1958. מאז ראו אור עשרות ספרים שתורגמו לעשרות שפות ונמכרים גם היום בכל העולם.
ועכשיו,במסגרת חגיגות יום ההולדת ה-50 של פדינגטון-הדב החליט סופרו- מיקל בונד,לשבור את תדמיתו הנחמדה של הדוב חובב המרמלדות וכך נולד פדינגטון המהגר שמסתבך עם המשטרה ,מחלקת- ההגירה,אבל נשאר דב - שכוונותיו תמיד טובות אולם מסתבך ללא הפסקה.

לראשונה התוודעתי אל הספר בעברית כספר קשיח וקטן-בסדרה בשם "תעלולי פדי" בשנות ה-80 לבנותיי, שלא עשה עלי רושם.
אולם הספר הזה במתכונתו החדשה -הוא חווית קריאה משובבת -את הנפש .
פדינגטון-הדב ,אינו דומה לפו- הדב .זוהי דמות אחרת,מעין "גרסה של ילד גדול יותר" שרואה ומסתכל אל העולם סביבו בתמימות ילדית אבל לא ילדותית,ותעלוליו והסתבכויותיו יותר מורכבים ומצחיקים.

הספר במהדורתו החדשה בהוצאת "אחוזת בית ספרים" - מתורגם ע"י אברהם - יבין. שכל מי שמכיר את עבודותיו בסדרה"ספריה לעם" של עם עובד שאותה ערך במשך 20 שנה, {כיום הוא עורך רק לשלושה סופרים: מאיר שלו,חיים באר ויהושע קנז.}ותרגומיו-יודע כי מדובר בסוגה ספרותית-בקלאסיקה.
העברית בספר טובה קולחת, נעימה ,ורהוטה לקורא הצעיר,וזאת מבלי להיזקק לצעקנות ספרותית וללהטוטים שונים ומשונים הצומחים אצלנו כל שני וחמישי.
לספר מתלווה הקדמה שכתב במיוחד יונתן גפן. אני לא אהבתי אותה .היא מתחכמת כמו שיונתן גפן יודע להתחכם ,ולדעתי רוח הדברים בהקדמה מנוגדת לחלוטין לכתיבה הבלתי-מתוחכמת של הספר.{טוב,יונתן גפן -לא יכול להישאר מאחורי הקלעים}.

האיורים הם איורי המקור מאת פגי - פורטנם. איורים בשחור -לבן,קטנים ,מקווקווים ומרומזים כיאה להתנהלות האנדרסטייטמנט האנגלית ולאופיו של פדינגטון-הדב .

עטיפת הספר - יפהפייה ומשקפת בדיוק את דמותו של פדינגטון-הדב.

הספר מודפס באותיות גדולות ומנוקדות ,ומכאן שילדים בני-5 ייהנו משיקריאו להם, ולבני ה- 8-9 שיקראו לבד והתפקעו מצחוק.

ואני ה"ילדה הגדולה " הצטרפתי לצחוק ולהנאה בקריאת הספר.

דב ושמו פדינגטון זה ספר מצוין!
בספר מסופר על דב שאותו מאמצת מישפחת בראון.
הדב שגדל בפרו לא מבין איך מתנהגים בלונדון ומסתבך.
הספר הזה מענין ומצחיק!
אני זוכרת שנהנתי ממנו מעוד בכיתה ג'!
לעולם לא אשכח את הדב הזה!

הספר הזהנ ממש חמוד ומצחיק.
הדוב פדינגטון הוא ספר שמתאים לכל הגילאים ופשוט אי אפשר להישאר במצב רוח רע כשקוראים אותו :)

חמוד מאוד, לילדים בגילאים 6-9, נהנתי מאוד לקרוא את זה לא מזמן.
אהבתי מאוד את הרעיון של דב אבוד בלונדון, וגם הסרטים הראשון והשני שיש בקולנוע טובים.
רק ששוב, לא דירגתי 5 כוכבים כי יש ספרים יותר טובים.

ספר מאוד חמוד
מעלה חיוך על הפנים:)