• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
חשבון פתוח

חשבון פתוח

מאת אהרון קליין

הביקורת של ליאור

תמונה של ליאור
חשבון פתוח

חשבון פתוח

מאת אהרון קליין

הביקורת של ליאור

תמונה של ליאור
הוצאה לאור:משכל,ידיעות אחרונות
שנת הוצאה:2006
קטגוריה:הסטוריה
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/9
ביקורות על חשבון פתוח
הבאה
פרל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 12 שנים

“"לא עשינו נקמה. מאשימים אותנו שמה שהדריך אותנו זו נקמה. אלה הם דברי הבל. מה שעשינו היה מניעה קונקרטי”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•1 דקות קריאה

ימים של דמים.
במעגל הבלתי נפסק של מהלומה וגמול ומכה ומכה אחת אפיים המתנהל בינינו לבינם כבר שנות דור, יש מקרים המזדקרים מעל לים הדם הגדול.
אחד מהמקרים הללו הוא טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. האסון האיום הזה שנחרט היטב בלבה של ישראל, היה הבסיס למבצע הציד אחר המעורבים בו, הלא הוא מבצע "זעם האל" (על פי מקורות זרים כמובן, משום שמדינת ישראל לא הודתה בכך באופן רשמי מעולם)
הספר הזה משרטט את נתיב הציד והדם. יש כאן תיאורים של אירועים שאפילו איאן פלמינג לא השכיל לכתוב עבור ג'יימס בונד שלו ויש כאן המחשה של המלחמה החשאית המתנהלת לא פעם מבלי ידיעתו של האזרח הפשוט הנחשף אך ורק לתוצאותיה הסופיות. ספר מומלץ הן מבחינת הקצב והן מבחינת הבנת הנושא, שהוא אחד מהנושאים העיקריים בחייו של כל ישראלי, בין אם הוא רוצה בכך ובין אם הוא סתם טס לנופש.
וקצת פרסומת עצמית לסיום: אחת מההרצאות שלי עוסקת בנושא הזה. אם אי פעם תחפשו הרצאה שלא עולה הרבה ומבטיחה להיות המעניינת ביותר שתשמעו השנה - אל תהססו.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של חני
חני
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של אסנת קורן
אסנת קורן
תמונה של רוזי
רוזי
6קוראים|גיל ממוצע68|67%נשים

על המבקר

תמונה של ליאור

ליאור

ותיק
חבר מזה 14 שנים
175 ביקורות•23 נבחרות•2,480 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של ליאור
ליאור
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות175
ביקורות נבחרות23
לייקים שקיבל2,480
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת65מתח ריגול והרפתקאות18ספרות מקורית14

דיון על הביקורת

1 תגובה
tuvia
tuvia•לפני 13 שנים

ליאור, אם היינו יודעים עליך קצת יותר אז בטוח

שהיינו מזמינים אותך לאיזה הרצאה, מעניין האיזה נושא?
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של ליאור

פאפא יאנארוס

פאפא יאנארוס

ניקוס קאזאנצאקיס

זה ספר נפלא.
לאורכו התלבטתי על מה הוא מספר בעצם. גם אחרי שסיימתי, אני לא בטוח שיש לי תשובה מלאה.
חלק מרכזי בו מדבר על חדלות-האלוהים.
על השקר של האלוהות ועל שקר העזרה שהאדם מצפה לקבל ממנה מאז שחר הבריאה.
ועל האכזבה הטמונה בכל אמונה בכל אלוהים.
כי פאפא יאנארוס מאמין, כל עצם ונים בגופו ונפשו מאמינים.
ואין.
אין אלוהים, אין עזרה ממנו, אין תשובות ממנו, אין, פשוט אין.
וכל זה קורה - ומועצם - על רקע מה שעושים בדרך כלל מאמינים באלוהים לכאלה שלא מאמינים באלוהים ומה שעושים אלו שלא מאמינים באלוהים למאמינים באלוהים.
הורגים, טובחים, מוציאים את הזעם של המחסור והאכזבה מאלוהים - על אנשים אחרים.
זה ספר נפלא.

לפני שנה•ליאור
שער הניצחון

שער הניצחון

אֵריך מריה רֵמַרְק

איזה ספר.
יצא לי לקרוא אותו על רקע החודשים האחרונים, אלו המדממים.
ולמרות שאין בו מלחמה, הוא התאים לחודשים האלו כמו כפפה ליד, כי המלחמה נוכחת בכל דף ודף שלו.
בימים האחרונים, אחרי שסיימתי אותו, אני לא מפסיק להתפעל - כי לדעתי הוא טוב יותר מהספר
שעליו תהילתו העולמית של רמרק - "במערב אין כל חדש".
לא שמעתי מעודי על "שער הנצחון", להבדיל מאחיו המפורסם שאותו קראתי כמה פעמים במהלך חיי, כדי
לגלות בכל פעם זוויות אחרות וטפחים אחרים שלו.
את הזהב הזה מצאתי במכרות הזהב הידועים יותר בתור מדפי הספרים בתחנות רכבת ישראל.
שם, בין ערימות הזבל הידועות יותר בשם "ספרי המאה ה-21", ניתן למצוא עדיין פנינים, זהב ויהלומים ממאות אחרות.
כאמור, השוני הגדול בין "שער הנצחון" לבין "במערב אין כל חדש" הוא שהמפורסם מתאר את המלחמה (מלחמת העולם הראשונה)
מתוך הקרביים שלה, בעוד הפחות מפורסם מתאר את הזמן בו הולך העולם לקראת מלחמה אחרת (מלחמת העולם השנייה)
אבל מה שמשותף מאוד לשני הספרים וכאמור, לדעתי אפילו טוב יותר בספר הזה - היא יכולת התיאור של רמרק
את הנפש האנושית, את הפחדים, התשוקות, הבריחות, ההדחקות.
אין מה לעשות - כשאתה יודע את העבודה, אתה יודע אותה. רמרק מצליח לתאר בצורה מופלאה
את האפילה ההולכת ויורדת על אירופה ועל העולם ובמקביל את האפילה השוררת במעמקי הנפש האנושית.
ספר חובה למי שאוהב לקרוא ויודע לקרוא.

לפני שנתיים•ליאור
אקסטזה טוטאלית

אקסטזה טוטאלית

נורמן אולר

שמונה עשורים אחרי שהתחילה, מנסים כעת רבים לספר את סיפורה של מלחמת העולם השנייה, והפעם בצורה שונה – שונה מהמציאות.
בפולין וברוסיה חוקקו בשנים האחרונות חוקים המעניקים מאסר מיידי וקנסות כבירים לכל מי אשר יהין להשמיע / לכתוב / לומר בקול כי פולנים או רוסים נתנו את ידם למעשים הידועים בשמם הכולל בתור "השואה".
אנחנו? השתגעתם? כל הרוסים, עד האחרון שבהם, שלא לדבר על כל הפולנים, עד האחרון שבהם, לחמו בגבורה נגד הנאצים. מה פתאום? היו פולנים / רוסים שעזרו לנאצים בהתלהבות מרובה שעלתה לא פעם על זו של הנאצים? אתם חולמים בהקיץ, בואו, תא הכלא מחכה לכם.
מדוע ההקדמה הזו בפתחה של ביקורת על ספר שכלל אינו נוגע בנקודה זו?
משום שהתנועה העולמית להתנערות / הכחשה / הסברים / השכחת השואה, שהחלה לפעול בגלוי עם איחוד גרמניה בתחילת שנות התשעים, הולכת וצוברת תאוצה במאה הנוכחית, בעיקר עם הפיכתו ללגיטימי של זרם התודעה "פייק להמונים" במסגרתו מתקבל כלגיטימי כל מה שנכתב, נאמר או מושמע בכלי תקשורת. תמיד יימצאו קונים לסחורה.
וכאן החיבור לספר. יש להקדים ולומר שהוא מרתק, כתוב היטב ומעניין מאוד. גם אני, כבעל קילומטראז' גבוה בספרי וענייני מלה"ע השנייה, לא הכרתי לעומק את נושא הסימום השיטתי שהתקיים בגרמניה הנאצית, מלמעלה ועד למטה, מהעורף לחזית מפשוטי העם ועד לפיהרר. העוצמה של שיטתיות הסימום, של הייצור ההמוני, של יכולות המדינה המודרנית להזרים סמים לאזרחיה כאשר היא רואה בכך יעד מועדף, כל אלו נפרשים בהרחבה מצמררת ביריעה רחבה וביכולות סיפור גבוהות.
אלא שייתכן והמחקר המעמיק עליו מבוסס הספר, מכניס אותו לקטגוריית "הסברים". כי אם הם היו מסוממים רוב הזמן, אז בוודאי שאדם שחושיו קהים, שלא לומר מדוממים, יוכל לבצע מעשים שאדם שחושיו ערים, לא יוכל לחלום עליהם.
וכאן טמונה הסכנה לדעתי.
לא. הסמים לא גרמו להם לעשות את מה שהם עשו. הסמים לא אפשרו להם לעשות מה שלא היו עושים ללא הסמים. נהפוך הוא – הם עשו הכל בידיעה ברורה, בהכרה מלאה ולא פעם בגאווה ומתוך תחושת שליחות.
לכן, צריך לקרוא את הספר המצויין הזה, מתוך הידיעה שמפעל הסימום הכביר הזה, שמעבר לכך שאיפשר לחייל להילחם ברציפות מספר יממות, גם סייע בבניין "אומה בריאה" לפי התפיסה החברתית הנאצית, הוא לא מה שהוביל אל "הפתרון הסופי", לא ולא.
קשה עד בלתי אפשרי להסביר את השואה. וזה הולך ונעשה קשה יותר ויותר ככל שהיא הופכת רחוקה יותר.
לכן, לא פעם, עלולים להיווצר פיתויים להסבירה בצורה קלה יותר, בצורה שממלאת את בורות אי-היכולת להבין ולהיתלות באילנות שענפיהם מספקים בסיס לתובנות.
שמונה עשורים אחרי שהתחילה, מנסים כעת רבים לספר את סיפורה של מלחמת העולם השנייה, והפעם בצורה שונה – שונה מהמציאות.
ושוב, אחרי הכל – זה ספר מצויין.

לפני 5 שנים•ליאור
ליטומה בהרי האנדים

ליטומה בהרי האנדים

מַריוֹ וַרגַס יוֹסָה

על האכזריות.
החיה היחידה שהורגת לא לשם השגת מזון או התגוננות.
על האכזריות האנושית.
על ריצוץ הגולגולת באבן, כי האיש ההוא לא מאמין באותה דרך כמוך.
על היכולת המולדת להרוג. של כל אחד ואחת.
על שיסוף הגוף במתכת חדה, רק כי האיש ההוא לא מסכים איתך.
על תאוות ההרג המקננת - כך מסתבר - בכל גוף אנושי.
על נעיצת הקצה המחודד בתוך הבשר, כי האיש ההוא מוגדר בידך כבן מוות.
על ההמתה המתבצעת כלאחר יד.
על הירי הקורע לגזרים את הגוף, כי האיש ההוא אינו שייך לקבוצת ההשתייכות שלך.
על האכזריות.

לפני 6 שנים•ליאור
המחצבה

המחצבה

אהוד בן עזר

אותנטיות.
במאה המשונה הזו בה אנו חיים, איבדה מזמן המילה הזו, המושג הזה, את המשמעות האמיתית.
היא הופשטה, גולגלה בזפת ונוצות והובאה למצב בה היא נמצאת כיום - פייק ניוז.
הרי מכל כיוון מציעים טיול אל "שבטים אותנטיים" החיים את "חייהם האותנטיים" ומן העבר
השני מצליפים "טעמים אותנטיים" של "המסעדה האותנטית" הזו או האחרת ובפחי הזבל של תקשורת
הניו (טמטו)מדיה, מציעים כמובן "עדויות אותנטיות" לצד "סיפורים אותנטיים" של "אנשים אותנטיים".
ואני חושב שבדיוק בגלל נקודה זו, הספר הזה כל כך טוב.
הוא אותנטי.
לא "האותנטיות" הזו עליה דיברתי, אלא כזו הנובעת מכתיבה הקרובה אל הנושא עליו היא מדברת.
אותנטיות הנובעת מכתיבה בזמן אמת על מאורעות ועל התרחשויות, על הלכי נפש ועל תחושות.
הספר עוסק בחיי קהילת עולים מארצות ערב, בשנים הראשונות לאחר הגעתם לישראל.
באזמל חף מהתנשאות, התחנחנות ודעות קדומות, מנותחת ומתוארת הוויה אמיתית על כל רבדיה, היצרים, הפחדים, האהבות, השנאות, הזעם והשמחה.
זה ספר על אנשים, על מה שמניע אותם, בעודם מנסים לבנות מחדש את חייהם שהופסקו, בארץ אחרת ובעצם בחיים אחרים.
זה סיפור על מאבקים, מאבק לבניית זהות, מאבקי כח פנימיים, מאבק נשי, מאבק אישי ומאבק קבוצתי.
והאותנטיות נמצאת בכל מילה.
לשם כך עליכם לוודא שאתם קוראים את העותק המקורי משנת 1963.
ועוד מילה - על העטיפה של העותק המקורי.
התמונה כאן באתר היא של כרזת הסרט, המצויין גם הוא, בכיכובם של ששון גבאי ואורי גבריאל.
אבל העטיפה של הספר, מעשה ידיו של יוסל ברגנר, מספרת את כל הסיפור כולו.
חבורת אנשים הנתונים בעיצומה של תנועה גדולה ואינך יכול לדעת האם מדובר בתיגרה או במסיבה.
והשילוב הזה, הוא לבו של הספר.

לפני 6 שנים•ליאור
הירח והמדורות

הירח והמדורות

צ'זרה פבזה

האם באמת אפשר לסגור מעגל?
רבים מאיתנו עוסקים בכך, במשך חלק כזה או אחר של החיים - הנסיון לסגור מעגל.
לעיתים זה נמשך זמן קצר, לעיתים ארוך ולעיתים זה הוא נסיון הנמשך לאורך חיים שלמים.
אני יודע את זה מנסיוני האישי.
יש מעגלים שהצלחתי לסגור גם אחרי 30 שנים ויש מעגלים שלעיתים, ברגעים של כנות עצמית עמוקה, אני מודה בפני עצמי שלא אצליח כנראה לסגור בגלגול הזה.
גם על הספר הזה מרחף הנסיון לעשות זאת, לשוב ולסגור מעגל שהתחיל לפני עשרות שנים.
אבל, האם זה אפשרי בכלל?
גיבור הספר שב אל כפר הולדתו הקטן בחבל ארץ כפרי באיטליה, שנים רבות לאחר שעזב אותו, הפליג לאמריקה, עשה הון וראה עולם, אך מעולם לא שכח איך מבשילות התאנים, איך מריח שדה לאחר שנקצר ואיך מרגישה נשיקה עם נערה מתחת עץ בערב קיץ.
והוא חוזר לכפרו, בזמן שגם הוא סגירת מעגל לאומית - תום מלחמת העולם השנייה. איטליה מתעוררת משנות הפאשיזם שלה, מביטה אל עצמה במראה ומלקקת את פצעיה, תוך עריכת חשבון עצמי נוקב ואכזרי עם מה שנשקף במראה זו.
האם אפשר בכלל לסגור מעגל?
הנוף, הבתים וחלק מהנשים נותרו כשהיו - אבל מבפנים הכל שונה, כשכל כך הרבה כבר לא קיים ומה שקיים, לא יהיה לעולם כפי שהיה.
אחת האסוציאציות הראשונות שעלו בי לאחר הדפים הראשונים, היא כמובן "סינמה פראדיסו" המופלא, שגם שם חוזר גבר איטלקי אל כפר הולדתו לאחר 30 שנים ואל זכרונותיו מילדותו שם.
אך בעוד סלווטורה מצליח לסגור מעגל עם ילדותו, הרי שכאן בספר הנסיון נתקל בקשיים גדולים הרבה יותר.
זה ספר מצויין שגורם להרהורים רבים וכמובן - הוא נועד לאנשים שיודעים לקרוא.

לפני 6 שנים•ליאור
מלון פלשתינה

מלון פלשתינה

רן אדליסט

הירחון "מוניטין" נחת עלי במלוא כובד משקלו בדיוק ברגע הנכון. תחילת האייטיז, ואני נער מתבגר, כזה שהתחיל לעמוד על דעתו, פתוח לחלוטין לכל כיוון ולוגם בשקיקה את עולם המבוגרים.
ואז נחת עלי "מוניטין" שהגליונות שלו, עם העטיפות שטרם נראו כמוהם בארץ הזו, בפינה הזו של אפריקה ובעיקר עם התוכן שלו שהיה כל כולו "ניו ז'ורנליזם", אותה מהפכה אדירה בכתיבה ובמחשבה, שנביאיה כמעט כולם, כתבו בירחון הזה.
כמעט כמו כל דבר שעובד כאן באפריקה, גם הניו ז'ורנליזם נולד ויובא לכאן מארצו של הדוד. המהפכה הזו בעיתונות הביאה אל הכתיבה העיתונאית את שפת היומיום, את הסלנג ואת המחשבה החופשית המוצאת ביטויה במילים חופשיות. כמו כל מהפכה היא דחקה עד מהרה את הארכאיות הלשונית, את האיפוק ואת הפאתוס והפכה את העיתונות הכתובה למה שהכרנו עד סוף המאה ה-20, אז החלה העיתונות הכתובה לשקוע תחת משקל מדמנת "ניו מדיה" שהוא כמובן קיצור של הביטוי הלטיני הידוע "ניו-טימטומדיה".
וכאמור, נביאי ומבשרי הניו ז'ורנליזם כאן באפריקה, כתבו כולם במוניטין - מיברג, אדליסט, צרור, ברוך ודומיהם.
וכמתבגר שוקק ולהוט לידע שהייתי, נפל הירחון אל ידי כפרי בשל. הטיפול בהוויית החיים הסוערת כאן באפריקה בראשית האייטיז, עם מלחמת לבנון הראשונה והסרחון שעלה ממנה מהרגע הראשון, עם כשירותו המנטלית ההולכת ומדרדרת של מנחם "היו להם מכונות ירייה?" בגין, עם תעלולי הלחם והשעשועים להמונים הנבערים של יורם ארידור, עם ישראל המקורית ההולכת ושוקעת תחת משקלה של אפריקה ההולכת ותופסת את מקומה הפיזי והמנטלי, כל אלו היוו חומר נפלא לכותבים המהירים, יהירים, דעתניים ואינטיליגנטים שאיכלסו את "מוניטין".
והספר הזה הוא מקבץ של כתבות שהתפרסמו אז במגזין "מוניטין". מרתק לשוב ולקרוא את החומרים הללו, את התחזיות שהתגשמו (הזנב שמכשכש בכלב בשטחים) את אלו שלא (אריק שרון ימות לפני שיהיה ראש ממשלה) את ראיית העולם, את הפכחון, את היוהרה, את המילים שגם אם לא היו בכיוון, תמיד היו מעניינות ומרתקות.
מומלץ ביותר למי שיודע ואוהב לקרוא

לפני 6 שנים•ליאור
הרפתקות החייל איבן צ'ונקין

הרפתקות החייל איבן צ'ונקין

ולדימיר ווינוביץ'

עוד פנינה מהניסוי הגדול ביותר שנערך בבני אדם, ניסוי כמוהו לא היה ולא יהיה בתולדות האנושות - הקומוניזם.
והניסוי הזה, שהמיט כל כך הרבה סבל על כל כך הרבה אנשים, זימן גם מצע
מופלא לסיפורים מכל המינים, משום שבמהלך 70 שנות הניסוי, חיו אנשים
במצב כל כך אבסורדי, אומלל, מצחיק, עצוב, בלתי הגיוני, מוזר ומרתק, שהסיפורים
לא חייבים להיות אודות מקרים הרי גורל.
מספיק תיאורים של יום יום בפינה נידחת של ברית המועצות, על-מנת לספק
סיפור מצחיק, עצוב, נוגע ללב, כזה שגיבוריו הנמחצים ביומיום תחת משקלו של הניסוי,
מצליחים בכל זאת לגלות את האנושיות שבהם, את מגוון הרגשות ואת היכולות שבני אנוש
ובייחוד בני האומה הייחודית הזו, מגלים תמיד.
החייל איבן צ'ונקין הוא בן דמותו של החייל האמיץ שווייק, כזה שהחיילות היא ממנו והלאה, אבל
כזה שהמבט הייחודי שלו על העולם, מספק תובנות על טבע האדם, על טבע המשטר ועל החיים.
למרות שהסיפור מתרחש בעת נקודת זמן הרת גורל, תחילת מבצע "ברברוסה" והפלישה הנאצית לבריה"מ, הרי
שהוא מתרכז ביומיום של כפר קטן ונידח, בחייהם הקטנים של הפרטים המשתתפים בניסוי.
ובשל כשרונו של המספר, הסיפור נפלא.
מומלץ מאוד למי שיודע לקרוא

לפני 7 שנים•ליאור
המערבולת

המערבולת

קונסטנטין פאוסטובסקי

בחורף המשתגע ובאביב המתמהמה של 2019 אני נוסע ברכבת הנתונה לגחמותיהם של האנרכיסטים הלבנטיניים המתקראים "ועד נהגי הרכבת" וקורא על האנרכיסטים של 1917. "תוך חודשים ספורים הביעה רוסיה עד תום כל אותם דברים שהחרישה מלהגיד מאות שנים", פותח פאוסטובסקי את ספרו ואני משקיף מבעד חלונות הרכבת, רואה את השלטים הזועקים למהפך וקורא על המהפכה.

אני קורא ומהרהר אודות ההחרשה הרוסית ואודות השלשול המילולי השוטף פה את האוזניים, העיניים, האף והמוח בתקופת הבחירות. מנסה להבין איך בדיוק אמור מישהו, מכל צד שהוא, לחשוב בצורה הגיונית על העניינים העומדים על הפרק, כאשר הכל טובע במדמנה המילולית השוצפת הזו, והאם בכלל ניתן להעלות ולבודד קורטוב הגיוני מתוך הסחי? או כפי שתיאר זאת פאוסטובסקי - "בנפש כל אדם משומר, כניחוח הדק של עצי התרזה בגן נויבסקי, זכרון של נצנוץ אושר, שכוסה זיעה ואשפה של חולין".

מערכת הבחירות הזו מדגישה שוב וביתר שאת את ההתפוררות של מה שהיה פעם עם אחד. ואין מנוס מהמחשבה כי מה שליכד פה פעם את העם, היו המלחמות התכופות. ומאחר שמאז 1982 לא הייתה פה מלחמה גדולה, אזל הדבק. או כפי שתיאר זאת פאוסטובסקי - "המדינה התפוררה כגוש טיט רטוב, הפרובינציה לא סרה יותר למשמעת הבירה. היא חייתה את חייה שלה, טמירה ומסוגרת וגעשה במסתרים".

ואני מביט בשדות הכל כך ירוקים החולפים מבעד לחלון הרכבת הגדול וחושב על כך – כמה מדהים שכאן, הפרובינציה המוכה ממשיכה לסור למשמעת השלטון, אשר בתהליך מופלא, ממשיך לשכנע אותה כי מצוקותיה מקורן בשלטון שאיננו קיים מזה שנות דור.

והשלטים ממשיכים לחלוף מול העיניים – כל מועמד או מחנה קוראים לתמיכה, משחירים ומחרפים את המתנגדים, מתוך מחשבה או אמונה, כי הקורא אותם, יעצור לפתע ויאמר לעצמו כי ראה דברי אמת. או כפי שתיאר זאת פאוסטובסקי - "שבועות, ססמאות, הוקעת חטאים ולהט". ואני קורא ותוהה האם יש מישהו בארץ הזו אשר שינה את דעתו אחרי ששמע מועמד זה או אחר מחרף את אבי אביו של יריבו?

ואני חושב על היחסים שבין שלטון לאדם. הרי אז, ב-1917, קמו האנשים לכלות שלטון עריץ על-מנת להעלות במקומו את מה שנתפס כשלטון העם, שלטון שבמשך 70 שנים הבאות מחץ את האנשים באגרוף ברזל אלים שלא נודע כמותו עדיין בתולדות האנושות.

עכשיו יורד גשם סוער על החלון הגדול של הרכבת ואני תוהה - האם יש שלטון שיכול לעשות טוב לאנשים והאם אחרי הבחירות המתקרבות, משהו ישתנה? או כפי שתיאר זאת פאוסטובסקי - "אגב, האביב של 1917 היה קר והעשב הצעיר שביצבץ כוסה לעיתים קרובות גרגרי ברד מתנפצים. אך קיץ מחניק בא בעקבות האביב הקר של 1917".

לפני 7 שנים•ליאור

ביקורות נוספות על "חשבון פתוח"

חשבון פתוח

חשבון פתוח

אהרון קליין

"לא עשינו נקמה. מאשימים אותנו שמה שהדריך אותנו זו נקמה. אלה הם דברי הבל. מה שעשינו היה מניעה קונקרטית של פעולות טרור צפויות. פעלנו נגד אלה שחשבנו שימשיכו לבצע פעולות טרור. אני לא אומר שאלה שהיו מעורבים במינכן לא היו בני מוות. הם בהחלט היו ראויים למות. אבל לא עסקנו בעבר, אלא התרכזנו בצפוי." (ראש המוסד לשעבר, האלוף במיל' צבי זמיר, מתוך הכתבה "גולדה לא נתנה הוראה" מאת יוסי מלמן, באתר "הארץ", 17 בפברואר 2006)

הספר "חשבון פתוח" מאת אהרון קליין, כתב המגזין "טיים" בישראל אשר פרסם בעבר ספרים אודות קהיליית המודיעין הישראלית, מתאר את מבצע "זעם האל", במסגרתו הרגו לוחמי המוסד פעילי טרור בכירים ברחבי התבל, בעקבות טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972. מטרת החיסולים לא היתה ענישה, אלא חיסול שיטתי של פעילי טרור, בכדי למוטט את התשתית הארגוני, הפיקודית והמבצעית של ארגוני הטרור.

בספרו מנתץ קליין את מיתוס הנקמה: מטרת החיסולים לא היתה ענישה. כך למשל בתארו את הסיבה להחלטה להתנקש בחיי ד"ר ודיע חדאד, מנהיג ארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין", הוא מביא א האירוע הבא: "ב 28 ביוני, 1976 חטפו אנשיו, בסיועה של כנופיית באדר מיינהוף הגרמנית, מטוס "בואינג 747" של "אייר פראנס" בדרכו מפריז לישראל, ואילצו את קברניטו לנחות באנטבה שבאוגנדה. ב 4 ביולי, 1976 חולצו בני הערובה על ידי חיילי צה"ל, בהנהגת סיירת מטכ"ל. מטוסי הרקולס ישראלים טסו יותר מ 1,600 קילומטרים ונחתו באנטבה. כוח החוד של סיירת מטכ"ל הסתער על נמל התעופה כשהוא מתחזה לפמליית נשיא אוגנדה, אידי אמין, במכונית מרצדס שחורה. לוחמי סיירת מטכ"ל פרצו לאולם הנוסעים וחילצו את בני הערובה ההמומים. אנטבה היתה הקש האחרון. אחרי מבצע החילוץ המזהיר, החליטו במוסד ובאמ"ן להביא לחיסולו של ד"ר ודיע חדאד." (עמוד 5)

בספר משרטט אהרון קליין את תהליך גיבושה של מדיניות הסיכול הממוקד בשנות השבעים, ואת מסע החיסולים שהשתרע על פני שלושה עשורים ועשרות מדינות. בין היתר מבהיר הספר את היתרונות הניתנים להשגה מפגיעה ממוקדת ביעדי טרור: "היעד היה זוהייר מוחסן, ראש ארגון הטרור הפלסטיני הפרו סורי "א צאעיקה". חיסולו בקיץ 1979 לא היה מורכב במיוחד ולא דרש איסוף מודיעיני נרחב. מוחסן, שלא נקט אמצעי ביטחון בסיסיים, נורה ב 25 ביולי, 1979 בידי שני מתנקשים מיחידת "כידון" של "קיסריה" בלובי של בית הדירות שלו בעיירה קאן שבריביירה הצרפתית. הוא נפצע באורח אנוש ומת למחרת בבית החולים על שם לואי פסטר בעיר ניס. משטרת צרפת הודיעה כי הנרצח הגיע לצרפת עם דרכון דיפלומטי סורי, שבו הוצג כיליד דמשק. חיסולו של מוחסן הביא להתפרקותו של ארגון "א צאעיקה". עוד מעיין שופע של טרור שיַבָש." (עמוד 7)

הספר נכתב לאחר תחקיר מעמיק שביצע המחבר, אשר כלל ראיונות נדירים עם אנשי מודיעין ומוסד, והוא רצוף גילויים חדשים: כיצד הורכבו רשימות החיסול, כיצד פעלו חוליות הביצוע, מי חוסל ומי לא. חשבון פתוח מספק מבט מרתק על החיסולים של ישראל. הספר מומלץ בחום רב לכל מי שמתעניין בהיסטוריה ומורשת הקרב של קהיליית המודיעין, מימיה הראשונים (שכן הררי הוא מדור המייסדים), לקציני ולוחמי צה"ל (בוודאי ובוודאי שאלו המשרתים במודיעין וביחידות המיוחדות) ולעובדי משרדי ממשלה מסוימים (ואלו יודעים בוודאי שכוונתי אליהם).


"חשבון פתוח" מאת אהרון קליין,
באנגלית "Striking Back",
By Aaron J. Klein,
בשנת 2006,
יצא בעברית בהוצאת ידיעות ספרים,
תרגום: אריה חשביה,
מכיל 223 עמודים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•פרל
חשבון פתוח

חשבון פתוח

אהרון קליין

כמו בעולם הבטחון והצבא, הרשו לי להתחיל במשוב חיובי, הספר כתוב טוב לטעמי, תיאטרלי מהוקצע ואפילו אמין. למרות זאת הספר הוא, כמצופה, פורנוגרפיה של בטחון שדה, מעל לכל ספק הספר לא חידש דבר, אולי חיזק כמה אגדות אורבניות, דווקא כאשר היה יכול קליין לבצע כאן שפיכה של הראיונות והתחקירים שביצע ואולי אפילו לחפות עליהם בציטוטים, הדבר לא נעשה, במקום זה קיבלנו ספר טיסות עם המון מסרים לחיזוק האגו הגברי שלא לומר הישראלי, זרועתה האוכה של ישראל ידועה בצניעותה ובמיקודה, ובסגירת החשבון אותו היא מנהיגה, הספר הזה לא סוגר את החשבון שפתח, עם כל תמיכתי ואהדתי לבטחון , יגיד כל חייל קרבי שהרגעים המשמעותיים ביותר בשירות היו רגעי שגרה, אכזבה, הספר הזה מזכיר את הטירון, כאשר אני ציפיתי לפגוש כאן את סמל המחלקה שיוציא לי מהארגז כמה פרות קדושות על המוסד, משהו פחות מהולל, מאולץ והוליוודי, אז נכון אפשר להרים גבה ולומד "שמע חבר, זה אמיתי המציאות עולה על כל דימיון" וזה נכון, כפי שאמרתי הספר אכן אמין, אבל היכן החידוש? מישהו באמת יכול להסיק על מדיוניות החיסולים של ישראל? למישהו אכפת באמת באיזה סוג אקדח חוסל ש'? או שאולי יותר מעניין מה ברק אמר כשחבש את הפיאה הנשית שלו? אפשר לקרוא, עדיף פשוט לקרוא ידיעות אחרונות, החוויה תהיה דומה.

לפני 14 שנים•עומרי
חשבון פתוח

חשבון פתוח

אהרון קליין

מתוך נקמה צמחה מדיניות החיסולים של מדינת ישראל.
הזעזוע מטבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972 לא הותיר ברירה לקברניטי המדינה אלא להכריז על חיסול כל המעורבים הטרוריסטים הפלסטינים .

אלא שההילה של הסרט ההוליוודי "מינכן" מחליף "משחק מחשב" בו אין מנצחים ומפסידים, והקורא עובר שלב אחרי שלב, אבל לעולם לא מגיע ליעד ואיתו מתמוססים מיתוס "המוסד" וההצהרות הלוחמניות של ראשי מדינת ישראל. יתרה מזאת, מאחר ו"המשחק" התרחש במציאות, רק גרגירי מידע נחשפים לעיני הקורא, מה שהופך את הספר לרדוד ולעיתים ערוך באופן לקוי.
המחבר מפצה את הקורא ב"סוף דבר" ערוך בתמציתיות וממוקד המסכם את כל הרעיון אותו מבקש המחבר להעביר לקורא: גיבושה של מדיניות החיסולים וניתוץ מיתוס הנקמה. ותיק מינכן? הוא לא נסגר.

לפני 11 שנים•מיכל
חשבון פתוח

חשבון פתוח

אהרון קליין

סיפורו של הטרור הערבי נגד ישראל - הבחירה של הפלסטינים בדרך הטרור על מנת להעלות את מודעות העולם לבעייתם ולנסות להשיג הכרה בינלאומית והישגים. שיאו של הטרור בשנות ה- 70 של המאה ה-20 והטבח במינכן שהיה משמעותי ומכריע בטרור הבינלאומי.
בעקבות הטבח באולימפידת "השלום והאחווה" במינכן 1972, השתנתה תפיסת הביטחון והסיכול הן בישראל והן ברחבי העולם, ובישראל הוחלט על מדיניות חיסולים - לפגוע ולהשתיק לצמיתות מחבלים וסייענים הקשוריפ לפשע במינכן.
הספר סוקר את ההתפתחות והרקע, את מיבצעי המוסד והפגיעות במחבלים פלסטינים מדרגים כאלו ואחרים, ואת השימוש בכלי החיסול כגורם מרתיע ומסכל ולא רק ככלי לנקמה או סגירת חשבון היסטורי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אבי
חשבון פתוח

חשבון פתוח

אהרון קליין

לפי דעתי ספר חובה לכל אחד. מספר על המבצעים הגדולים, הסיבות למדיניות החיסולים וגם על הפשלות.
ספר עיוני שכתוב בצורה טובה ונוחה לקריאה, בלי התחכמויות וסיבוכים.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•dbf148
חשבון פתוח

חשבון פתוח

אהרון קליין

ספר טוב. חושף פרטים חדשים שלא נודעו בעבר ולא פורסמו, על המבצעים המיוחדים של מדינת ישראל. כתוב בצורה קולחת וטובה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•לולו
חשבון פתוח

חשבון פתוח

אהרון קליין

ספר נחמד. בספר מומחש 'מאחורי הקלעים' של חיינו בישראל. חבל שהספר מתמקד בפרשיה אחת בעיקר |מינכן 72'| ולא ממשיך לסיפורים אחרים...
הספר כתוב קצת כמסמך , אבל בכללי הוא טוב , וגם המסר שעולה ממנו.
פתח לי קצת את העינים לחשיבות המודיעין.

מצפים לספרים נוספים בנושא...

לפני 16 שנים•
★★★★★
•dvirnaor
חשבון פתוח

חשבון פתוח

אהרון קליין

ספר מלא מוסד ושב"כ, למי שחולה על אקשן וגם פאשלות מתאים יותר למבוגרים חולי אקשן מילדים. מותח מעניין והעיקר אמיתי ולא המצאתי כל הסיפורים היו.

לפני 18 שנים•
★★★★★
•איץ