מכירים את הסיפור על עם ישראל שהוגלה ממולדתו ובמשך אלפיים שנה נדד ברחבי תבל, עד שהתנועה הציונית החזירה אותו הביתה? אז זהו, שלפי הספר הזה זה לא בדיוק היה ככה, וכבר שנים שעובדים עלינו...
מדובר בספר עיון לא קל לקריאה. הוא מצריך סבלנות וריכוז. שפתו של שלמה זנד (מרצה להיסטוריה מאונ' ת"א) יפה, עשירה בדימויים ומטאפורות אך לא תמיד קלה להבנה מהירה. הספר גם עמוס במושגים ודיונים תיאורטיים וצריך לעבור כמה וכמה הקדמות ארוכות לפני שמגיעים לעיקר. העיקר, שנמצא בפרקים 2-4, מרתק, אם כי, כמובן, מטריד...
החולשה העיקרית בספר לטעמי היא הפרק האחרון שבו זנד שוטח את דעתו השלילית על רמת הדמוקרטיה הישראלית בהשוואה לדמוקרטיות מערביות אחרות. לטענתו, מדינה לא יכולה להגדיר את עצמה גם כדמוקרטית וגם כיהודית. אפשר להסכים איתו ואפשר לא, אבל הפרק הזה מטיל צל על הספר כולו, מכיוון שאין קשר אמיתי בין הויכוח המוכר הזה לממצאים ההיסטוריים שכביכול נחשפו קודם. לא שאי אפשר היה לחשוד בכך לפני כן, אבל הפרק מאיר באור מאוד אנטי-ציוני את הכותב ופוגע באמינות הספר כספר היסטוריה. אי אפשר שלא לחשוד שלזנד היתה אג'נדה עוד לפני שהתחיל את התחקיר שלו ואולי הוא קודם כל ירה את החץ, ורק לאחר מכן סימן את המטרה.
אז מה בעצם זנד אומר? (וזו מסתמנת כחתיכת ביקורת ארוכה, אז מי שמתכוון לקרוא את הספר, אולי כדאי שידלג על החלק הזה)
1. עם ישראל לא יצא לגלות כפויה לאחר חורבן הבית השני. הרומאים לא נהגו לסלק עמים מארצות שכבשו, לפני אלפיים שנה גם לא היו קיימים אמצעים לגירוש רחב היקף, ואין שום בדל של ראיה או עדות היסטורית לגבי ציבור גדול של אנשים שהיגר למקום אחר בתקופה ההיא ודיבר עברית. אם היו אי-אילו עבריים שיצאו לנדודים, הם עשו זאת מרצונם החופשי והיו מעטים ביותר. גם המוסלמים, שכבשו את הארץ במאה ה-7, לא נהגו לסלק עמים, אלא לאסלם אותם. גם לאחר הכיבוש המוסלמי לא נמצאו ראיות להגלייה.
2. מליוני היהודים שהצטברו בכל קצוות תבל הינם צאצאים מגויירים של העמים המקומיים: פגאנים, ברברים, ערבים וכד'. בניגוד לדעה הרווחת, היהדות בתחילת האלף הראשון היתה דת מתפשטת שהביאה את בשורת המונותיאיזם לעמים רבים ברחבי בעולם, ועד אשר הנצרות והאיסלאם התחילו לנגוס באוכלוסיה, היא צברה פופולריות לא מעטה. לכן, התימנים, המרוקאים, התוניסאים, האתיופים, הספרדים והאשכנזים – כל אלו אינם צאצאים לעם ישראל המקראי.
3. היות ועם ישראל לא עזב אף פעם את ארץ ישראל, לא נותר אלא להניח שאותם ערבים מקומיים שפגשו פה ראשוני הציונים שהגיעו בעת החדשה, הם דווקא צאצאיו האמיתיים, שהתאסלמו בינתיים.
4. מנהיגי הציונות כגון דוד בן גוריון ויצחק בן צבי ידעו היטב את ההיסטוריה הזו. הם אפילו כתבו על כך בתחילת דרכם. אולם בהמשך, לאור קבלת הפנים הקשה והאלימה של הערבים, הם החליטו לשנות טקטיקה וההסטוריונים הציונים עמלו רבות על המצאת הסטוריה מדומיינת לעם המדומיין, ועל הסתרת עובדת קיומן של ממלכות יהודיות מגוירות ברחבי תבל לאורך ההיסטוריה (כגון בכזריה, באזור קייב של ימינו, שהיא כנראה מולדת האשכנזים).
המסקנה של זנד מכל זה היא שהיהודים אינם יכולים להיחשב ללאום או עם או גזע, לפי כל סטנדרט מקובל. היהדות היא דת, והיהודים הם אנשים מכל קצוות תבל שמאמינים בדת הזו (כמו שאין לאום פרוטסטנטי או עם קתולי, לא יכול להיות 'עם/לאום יהודי').
עד כאן דבריו של זנד. זה לא פשוט לקרוא את זה, ועוד יותר קשה לקבל את זה. סיימתי את הספר ומיד הסתערתי על 'גוגל', במטרה למצוא תגובות מפריכות. מצאתי המון התקפות כלליות ואישיות על זנד וספרו וגם לא מעט היסטוריונים נעלבים שטענו שהאמת לא הוסתרה ושזנד לא מחדש שום דבר, אך לצערי לא מצאתי הרבה טענות סותרות, או ויכוח עם עצם הקביעה המפתיעה והעיקרית בספר: שלא היתה גלות.
מה שכן מצאתי זה:
1. שפתם של האשכנזים, יידיש, מעידה על כך שמוצאם אינו מכזריה. (זנד בספרו טוען שדווקא מחקרים של בלשנים סבורים שהיידיש לא התפתחה מגרמנית אלא משפה סלאבית אחרת, שיכולה היתה להיות מדוברת בכזריה).
2. גם אם לא היתה גלות כפויה עם חורבן בית שני, עדיין היתה נדידת יהודים מרצון מארץ ישראל בתקופת שלטון האיסלאם. יש עדות על 8,000 משפחות יהודיות שביקשו מקלט ברומא (לפי זנד – בטל בשישים...)
3. מחקרים גנטיים מוכיחים קשר בין יהודים ממקומות שונים, וקשר בינם לבין אבות ואמהות מארץ ישראל. (זנד טוען שהמחקרים הללו מפוקפקים ביותר, מגויסים, לא נמסרים פרטים לגבי איך הם מבוצעים, ופעמים רבות הם סותרים זה את זה).
4. יש גם היסטוריה שמועברת בע"פ מאב לבן, וקיימות ראיות כתובות לגעגועים ולכיסופים של יהודים לארץ ישראל כבר מהמאות הראשונות של האלף הראשון.
טוב, מה אומר ומה אגיד. אני מהאנשים ששרים את 'התקווה' בהתלהבות ושסיפור שיבתם של היהודים לארצם מרגש אותם. הספר הזה לרגע קט קצת ערער את בסיס האמונה לגבי הזהות שלי והשאיר אותי מבולבלת. אבל רק לרגע. אחר כך חשבתי: מה זה משנה בעצם? אף אחד לא יכול להחליט בשבילך אם אתה עם או לא, וזה לא נושא לדיון אקדמי. אם אנחנו היהודים מרגישים עם - ולו רק בשל הסבל המשותף והרדיפות שהיו מנת חלקנו בכל מקום בעולם לאורך ההיסטוריה – אז אנחנו עם. הזיקה לישראל היא חלק מהדת היהודית, ולכן בהיעדר כל מקום אחר שיכולנו ללכת אליו כאשר השמיים נפלו עלינו, הגענו לכאן... והשאר היסטוריה. מדומיינת או לא.
אז מה השורה התחתונה? האם כדאי לקרוא את הספר הזה? לא יודעת. הוא מעניין מאוד, כתוב יפה, מרחיב אופקים, מפתיע, מעורר מחשבה, אבל בסופו של דבר משאיר אותך בחוסר ודאות לגבי אמיתות הממצאים שלו, ועם תחושה סתמית כזו של 'ואם כן, אז מה?'
